בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזו אמא תרצה שבתה תתחתן עם רופא

ביקור בבית החולים איכילוב יום לפני השביתה, מגלה שהרופאים מיואשים מהמצב ולא ממש מאמינים שייתכן שינוי

תגובות

בכניסה לאיכילוב, שמה של שרי אריסון חקוק על שלט תרומה. מעליו מתנשאים מגדל האשפוז ע"ש תד אריסון ובניין הלב ע"ש סמי עופר, המביטים זה בזה כשני מתאבקים, האחד גבוה, השני רחב כתפיים. לכבוד השביתה מחר, נתלה גם השלט "להציל את הרפואה הציבורית", אבל חציו מוסתר על ידי שיחים.

אני לא חובב בתי חולים. הפעם האחרונה שלי באיכילוב היתה כשידידה שלי ניסתה להתאבד בקפיצה מגשר עזריאלי בסילבסטר. אני מושך זמן בעמדת הקפה של "עלית". שני מוכרני הקפה לא יודעים על השביתה שאמורה להתחיל מחר, אבל שמחים לשמוע את בשורותיי. "הלוואי שתהיה שביתה", אומר אחד מהם שקורס מרוב עבודה. רופא עם סטטוסקופ ליד מעיד בעצב: "שביתה זה רק יותר עבודה בשבילי. זה אומר, הרבה חולים ומעט רופאים".

ליד השלט 'רדיולוגיה פולשנית', אומר לי רופא מתולתל, "כולם צריכים להיות בעד השביתה". אני שואל כמה הוא מרוויח. הוא מתבייש בהתחלה ואומר 'עזוב', אבל אני לוחץ. הוא כרגע סטאז'ר ומקבל בסוף החודש פחות משכר מינימום, כ-3,500 ש"ח. "ואני מדבר על אנשים עם תואר דוקטור", הוא מסיים.

אני מהרהר בטורקמניסטן, אותה מדינה שבקווקז, שם המנהיג האקסצנטרי לשעבר שכונה "טורקמנבאשי האדיר", אבי הטורקמנים, לאחר שקרא לחודש ינואר על שמו, החליט בערוב ימיו לבטל את בתי החולים מחוץ לבירה, כדי להוריד את ההוצאה הממשלתית. אנשים חולים וזקנים מעיקים על הכלכלה והם פחות יצרנים ולא מועילים לצמיחה. בוודאי הרופאים שמגיעים לתוכניות בוקר, מעבי הדדיים ומיישרי החוטמים, ישרדו בלי רפואה ציבורית. ותמיד אפשר לעשות ניתוחים בארצות הברית, כמו חוסיין ואולמרט.

אני מטפס במעלית בעקבות כמה אנשים ומוצא את עצמי בכירורגית ב'. אני מתיישב ליד קשיש שצינורית מחוברת לאפו. הנוף יפה: שמץ ים במרחק. סבא משופם וטוב מסביר לנכדתו הג'ינג'ית איך להתקדם בחיים, ופורש את הקריירה שלו בעסקי הבטון. השם זלמן שובל עולה לאוויר. אשה מספרת על חברה שדחו לה את הניתוח שאמור היה לקרות מחר, בגלל השביתה, עד לאחר פסח. היא שואלת את הגבר עם הצינורית באף מה הוא חושב, אבל הוא שותק, אדיש.

באזור אחר, חבורה חרדית שקועה בספרי קודש. "מבחינתי השביתה זה טוב, שהוא ישלח תגבורת", אומר האדוק שבהם, צביאל, ומצביע לשמיים. "אנשים סומכים יותר מדי על הרפואה, ולא על השמיים. יהיו פחות חולים ככה". "הרופאים לא מפריעים לו לעבוד", אני מנסה. "אני מעריך את הרופאים", אומר צביאל. "הם עושים את המקסימום. הבעיה שאתה מתרגל לסמוך עליהם, ולא עליו". האשה לידי מנבאת לפתע: "בעלי מתעורר בעזרת השם מחר", וחוזרת להתפלל. אני ממלמל ?בעזרת השם' ואחרי כולם. "אני לא אוהבת רופאים", היא אומרת. מישהי כועסת שהיא אומרת את זה. "אני בעד העלאת השכר לרופאים", ממשיך הרב צביאל לאתגר. "אני חושב שמורים, עובדי ניקיון ורופאים צריכים לקבל את השכר הכי גבוה".

ליד כפתור המעלית, מישהו הניח פלייר שמפרסם חברה לאחיות פרטיות. אני משוחח עם רופא שדווקא מתנגד לשביתה. אני שואל למה, הרי המשכורות גרועות. והוא אומר שהן איומות. לדבריו, בלי התורנויות הוא מקבל כ-4,000 ש"ח נטו. אבל הוא חושב שהשביתה כבר לא תעזור, היא בזבוז זמן. הוא מיואש לגמרי. מעניין אם נותרה בישראל אמא טיפשה מספיק שתרצה שהבת שלה תתחתן עם רופא, ולא עם מתווך דירות.

לאחר שלא מכניסים אותי לספרייה המדעית ע"ש סמי עופר בקומה ה-12, כי אני לא רופא, אני יורד למטה. בלובי הכניסה אני מבחין במשהו שלא שמתי לב קודם: במרכז האולם עומד פסנתר כנף גדול ולידו שלט שמדווח כי במקום מתקיים רסיטל שלוש פעמים בשבוע, בחסות בנק הפועלים. אני עוזב את בית החולים, מלווה ברופאה בכירה. היא מספרת שבעלה שעובד בקופת חולים מרוויח בחצי משרה כמו שיוצא לה במשרה מלאה עם כוננויות. אני שואל מה יהיה בשביתה, והיא אומרת "תבוא בשביתה, תראה מה קורה. אין לי מושג, אף פעם לא הייתי בשביתה". אנחנו כבר בחוץ. היא עולה על אופניה וממשיכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו