בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחולה לחולה כוחנו כלה

* כך הפך חשד למלריה אחרי טיול בהודו לחוויה מפוקפקת בין כותלי המחלקה הפנימית

תגובות

"היזהר והישמר כשאתה קורא מאמר העוסק בנושאי בריאות - אתה עלול למות משגיאת דפוס", כתב מארק טוויין.

לעתים קרובות שומעים על קיצוצים בתקציב הבריאות, אבל לא תמיד אנו יודעים איך הם משפיעים על המטופלים בבתי החולים. לפעמים רק התנסות אישית יכולה להמחיש זאת: הצוות הרפואי המצומצם, מספר המיטות הקטן, הצפיפות ומרכיבי המזון הבעייתיים, כולם הופכים את חוויית האשפוז לקשה יותר.

באוקטובר 2010 שבתי מטיול בהודו ובהרי ההימלאיה. כעבור יומיים, השכם בבוקר, הגעתי עם חום גבוה לאחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ. הרופאה בחדר המיון היתה החלטית: "יש חשש למלריה, אתה מאושפז מיד במחלקה פנימית ג', הם פנויים יחסית".

גררתי את עצמי בעייפות למחלקה והתיישבתי, מותש וקודח, מול עמדת האחיות. כמו מתוך חלום, אני זוכר את האחות הראשית מנסה לשכנע אותי לשכב במיטה פנויה שעמדה במסדרון ההומה. "אם כך, זה אני", חשבתי באימה, "אני 'הזקן מנהריה' ששוכב בפרוזדור וזוכה במבטים מלאי רחמים מן העוברים ושבים". "לא!" פלטתי קריאה צרודה, נאחז בכיסא בשארית כוחותי. "אנחנו לא מכריחים, תצטרך לחכות עד שתתפנה מיטה באחד החדרים", אמרה האחות בקרירות ומיהרה לעיסוקיה.

שמונה שעות ארוכות ישבתי שם, מביט בעיניים מזוגגות מחום בהתרוצצות הבלתי פוסקת של האחיות המעטות שאיישו את המחלקה. איש לא נתן את דעתו עלי, שום רופא לא גילה עניין ושום אחות לא הציעה עזרה. אנשי הצוות היו עסוקים וטרודים, וחשתי כי מבחינתם מאושפז חדש הוא מעמסה נוספת. כשגלי הצמרמורת גברו, אזרתי עוז ושאלתי אם אפשר לקבל שמיכה. האחות חיפשה, אך שמיכה לא נמצאה. המלאי אזל. הרגשתי חולה, חסר ישע, מיותר ובעיקר בודד.

לקראת חמש אחרי הצהריים נמצאה לי מיטה. חדר מספר 14 היה קטן וצפוף. מימיני שכב יוסף, כבן 85, ומשמאלי חיים, איש שוק ההון שלקה בלבו. "המתח בעבודה הזאת עוד יהרוג אותי", אמר לי חיים, ולרגע דימיתי שהוא נועץ בי עיניים מאשימות.

שעה עברה ושמעתי את הווילון הדק, המפריד בין המיטות, מוסט. קול סמכותי שאל: "יעקב?" "זה אני", מילמלתי. "אני דוקטור מיכה ואני צריך לקבל ממך אינפורמציה רפואית ראשונית וחשובה". הבטתי בד"ר מיכה, רופא צעיר בתורנות, עיניו אדומות מחוסר שינה והוא מעפעף בכבדות. שאלותיו זרמו: בן כמה אתה? האם אושפזת בעבר? אילו ניתוחים עברת? ממה בדיוק אתה סובל? אילו תרופות אתה לוקח?

עניתי כמיטב יכולתי, נאבק בערפילי הקדחת. האם היתה לך יציאה היום? המשיך ד"ר מיכה בנחרצות. ניסיתי להיזכר. "כן", התערב לפתע חיים השכן, "בסביבות חמש הוא בילה בשירותים".

"נכון מאוד", הסכים יוסף מצד ימין, וד"ר מיכה מיהר לרשום. השיחה נעשתה הזויה יותר ויותר. לרגע היה נדמה לי שאני בעיצומה של שיחה רבת משתתפים, הדנים במצבה של מניה נידחת המאבדת מערכה במהירות.

המלריה סחטה אותי, וכל ניסיונותי למצוא מפלט בשינה עמוקה נדונו לכישלון. חולים נאנחים, אנשי צוות יוצאים ובאים ומבקרים רבים, שנכנסו לחדר הקטן בתדירות שלא היתה מביישת צופים במגרש כדורגל, הפכו את השהות בבית החולים לסיוט מתמשך. לפנות ערב הגיעו ילדיו של יוסף. הם המטירו עליו שפע עצות טובות. אחרי כמה שעות שלפו מערכת של כלי פח משקשקים והסבירו לאביהם, בפרטי פרטים, כיצד עליו להשתמש בהם בלילה, כדי לחסוך מעצמו מסע מפרך לשירותים.

סוד שמור

אחרי שהמשפחה עזבה ניסיתי שוב להירדם. לקראת 23:00 הרגשתי בסיפוק שאני צולל לשינה המיוחלת. בדיוק אז, בתזמון מופלא, החל יוסף לקרקש בכלי הפח. הקרקושים הצורמים נמשכו אל תוך הלילה, מלווים בגניחות אכזבה. מדי פעם צנח אחד הכלים בקול רעם ממיטתו של יוסף והתגלגל לאטו על רצפת החדר. "ככה בוודאי נראה הגיהנום", חלף הרהור במוחי. מצוקתו של יוסף גברה והוא ניסה לקרוא לאחות בעזרת הלחצן שמעל למיטתו, לשווא. מתוך רצון לעזור לו, לחצתי גם אני על לחצן המצוקה שלי. דבר לא אירע. תחושת חוסר הישע השתלטה עלי שוב.

רק למחרת בבוקר גילתה לי אחת האחיות סוד כמוס: "אין לנו מספיק כוח אדם להגיב לקריאות המצוקה. לחצן המצוקה הוא לקישוט בלבד".

בינתיים, בלילה, צעק יוסף שוב ושוב בקולו הדקיק: "אחות, אחות, בבקשה לשירותים". לקראת שתיים לפנות בוקר נכנסו לחדר שתי אחיות כדי לסייע לו.

הצלחתי לנמנם כשעה. בארבע לפנות בוקר נדלקו לפתע כל האורות בחדר. הסתובבנו מבועתים במיטות. אחת האחיות נכנסה לברר פרט טכני בגיליון הרפואי. "פנס", לחשתי בתסכול, "המציאו כבר את הפנס, למה לא להשתמש בו?"

לא התלוננתי, כמובן. מאושפזים לא מתלוננים. התלות של המאושפז בצוות הרפואי מוחלטת. החולה חסר הישע, שרק רוצה להבריא, לא יעלה על דעתו להתלונן.

כנראה נרדמתי, כי התחושה הבאה שאני זוכר היא של חפץ קשה וקר הנדחק בכוח אל פי ואת קולה של האחות מרעים: "בוקר טוב, כבר חמש וחצי, מודדים חום!"

בשמונה הגיעה ארוחת הבוקר: לחם, ביצה קשה, לבן דליל ומרגרינה למריחה, בהשגחת הבד"צ. ניכר לעין שהארוחה הורכבה ממזון בסיסי וזול ככל הניתן, ועם זאת היא היתה עשירה בשומנים למיניהם. "אילוצי תקציב, זה חלק מהווי המחלקה הפנימית", אמרה האחות הראשית בהבנה. ואני תהיתי ביני לביני, אם למחלקה הפנימית יש "הסכם עודפים" עם המחלקה הקרדיולוגית.

במחלקה הפנימית יש מחסור בכוח אדם, צפיפות, ניכור, מיטות במסדרון ואוכל דל. אבל מצאתי שם גם אחווה אמיתית. אחוות החולים. לבושים באותן פיג'מות - חילונים, מסורתיים, חרדים, בני מיעוטים, זקנים וצעירים - שותפים לגורל הקשה. מבחינה זאת המחלקה הפנימית היא כור ההיתוך האמיתי, שמפגיש את המשתעל המקצוען, הגונח הכרוני, הצועק בלילות, הזקן חסר הישע והצעיר החצוף. בעיות הבריאות מצליחות במקום שבו נכשלת הפוליטיקה. הן מגשרות ביעילות ובהצלחה על הבדלי דת, מין, גיל ומעמד. גם זו נחמה פורתא.

הכותב הוא יועץ מומחה בתחום ההשקעות הפיננסיות בחו"ל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו