בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | לא מאבק על חיים ומוות - מאבק על כסף

תשעה שבועות מאז התחילה שביתת הרופאים, ובבית החולים ברזילי אין MRI, אין תורמים והמתמחים עובדים ללא הרף. היום יושבתו מרפאות החוץ במרכז ומחר צפוי דיון נוסף בין הרופאים לאוצר. כרוניקה של משבר שמתנהל בעצלתיים

תגובות

1. הכל מתחיל ונגמר בכסף. תאמרו, חכמה גדולה, ברור שמאבק הרופאים קשור בכסף. תוספות שכר, תקנים, משמרות - כל אלו פירושם כסף. וכשמדברים על כסף, כולנו יודעים שבתי החולים בפריפריה יהיו האחרונים בתור לחלוקה ולא משנה אילו החלטות יתקבלו לטובתם. כי זה אולי רגיש ומתחשב לדבר על "שיפור תנאי המתמחים בפריפריה", אבל אפילו ד"ר צקי זיו-נר, סגן ומ"מ יו"ר הר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל), ואדם בעל רוח לחימה - עד כמה שניתן להתרשם משיחה טלפונית - מודה שהוא מתקשה לראות שינוי ממשי במצב.

"בפריפריה ישנן פחות אפשרויות להשתכרות נוספת של רופאים", הוא אומר. "בבתי החולים במרכז, גם אם השכר אינו גבוה, הרופאים יכולים להשלים הכנסה בפרקטיקה פרטית, אבל בפריפריה אין בתי חולים פרטיים וגם האוכלוסייה שם חלשה יותר".

ועדיין, המתמחים שראיתי בבית החולים ברזילי באשקלון מסתובבים עם סיכה ועליה סיסמת המאבק "להציל את הרפואה בישראל", והם בהחלט מרגישים חלק מאותה ישראל, למרות שבבית החולים שלהם, שמשרת חצי מיליון תושבים, אין אפילו מכשיר MRI אחד.

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ" רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

2. זה לא יכול להיות. אני ממצמצת אל מול המבנה המפואר, האם זהו בית החולים ברזילי? אני חשה כיצד כל מטאפורות החורבן וההזנחה שהכנתי מראש, נוטשות אותי, כי איך אוכל לכתוב על מצבו הקשה של בית החולים הנאבק הזה, כשעל קירות הבניין המעוגל מתנוסס הלוגו השאנן של "קפה קפה"?

בן לווייתי מעמיד אותי מיד על טעותי. "זה לא בית החולים", הוא אומר ומצביע על מבנה מיושן משמאלי, "הנה בית החולים". אני נרגעת מיד. חיצוניותו של בית החולים תואמת את הסטריאוטיפ שהתקבע במוחי. אנו נכנסים פנימה והריח המוכר מכה בנו. הריח הוא אותו הריח, בין אם הוא בוקע מבין חדרי המחלקות המהודרים במרכז, או מבין קירותיו המתקלפים של בית חולים פריפריאלי. אחר כך תספר לי הדוברת, לאה מלול, עד כמה מקשה עליה חזותו המרופטת של בית החולים בהשגת תרומות. "הבאתי לפה פעם תורם מצרפת", היא מספרת, "ישבנו לאכול והוא אמר לי, ?לא נחמד לי, קחי אותי למקום נחמד'". אין ספק שהרבה יותר נחמד בקפיטריה באיכילוב, ואני משוכנעת שכל פילנתרופ יעדיף לראות את שמו מתנוסס על בניין בתל אביב מאשר על מבנה מרוחק בפריפריה שאליה לא יגיע לעולם. אבל חולי הסרטן של בית החולים ברזילי צריכים לנסוע עד לבית חולים אחר, על מנת לעבור את הטיפולים בהקרנות.

3. "מה ההבדל בין מתמחה ב'איכילוב' לחרא? על חרא לא דורכים" (בדיחה פנימית שלא הצחיקה אפילו את מי שסיפר אותה). אז מספרים שבאיכילוב היחס למתמחים נוראי, וגם בשיבא הם לא מלקקים דבש, שלא לדבר על בילינסון. אך בבית החולים ברזילי, לעומת זאת, נהנים המתמחים מיחס חמים ואישי, "ממש כמו משפחה". ועדיין, כמעט כולם יעדיפו לעבור את תקופת ההתמחות שלהם באחד מבתי החולים במרכז, וגם אלף בדיחות לא ישנו את זה. "זה לא שהרופאים פה לא טובים", אומרת נ', מתמחה צעירה באחת המחלקות, "הם רופאים מעולים ואפשר ללמוד מהם הרבה, הבעיה היא שאין מספיק תקנים, והעומס הופך להיות בלתי נסבל". היא נחמדה, נ', עם שיער גלי ועיניים טובות שמתחתיהן צללים כהים, "כמה שעות את ערה?", אני שואלת ונענית ב"את לא רוצה לדעת".

"אני בחודש לחוץ עכשיו ועושה תורנויות מטורפות", היא מספרת, "על הנייר, התורנות אמורה להיות בת 24 שעות, אבל בפועל היא ארוכה הרבה יותר, ותאמיני לי שאני לא מקנאה בחולים שאני אמורה לטפל בהם אחרי תורנות ארוכה-ארוכה. אני גם לא מעזה לחזור אחר כך הביתה ברכב, ומשתמשת בתחבורה הציבורית, זו פשוט סכנת נפשות לנהוג במצב כזה". "הביתה, לאן?", אני שואלת ונענית בחיוך קטן "לתל אביב". "וכשתסיימי את ההתמחות תישארי לעבוד פה?", שוב היא מחייכת אלי את אותו חיוך קטן ומתוח. אחר כך יגידו לי, "ולמה שתישאר? איזה אפשרויות יהיו לה כאן? היא לא תוכל להרוויח כמו במרכז, לילדיה לא יהיו אפשרויות חינוכיות מספקות, ותוסיפי לזה את כל העומס הנוראי הזה במחלקות, שנובע ממחסור בתקנים, דבר שכמובן ניתן לפתור באמצעות כסף, אבל הכסף לעולם לא ינדוד רחוק כל כך מאזור המרכז".

4. בדרך לפגייה אני מציצה למחלקת הילדים. האחיות כאן לבושות לבן, בבתי החולים האחרים כבר עברו מזמן לחלוקים בצבעים עליזים. "גם זה עולה כסף", הם אומרים. המסדרון עמוס ועגמומי, ומאחורי הדלת עם השלט "טיפול נמרץ ילדים", מסתתר חדרון ישן ובו שתי מיטות. לנגד עיניי עולות תמונות ממחלקות ילדים אחרות שדומות יותר לדיסנילנד עמוס צעצועים ואפשרויות. שלא תטעו, אני מאושרת שבתי החולים האחרים יכולים לספק לילדיהם את הטיפול הטוב והמתקדם ביותר וכך צריך להיות. אבל יש משהו מעורר חימה בעליבות הזו כאן, ובזה שדומה שלאיש לא איכפת. "יש לא מעט חברי כנסת מהדרום", אומרת הדוברת לאה מלול, "אבל הבחירות הן לא אזוריות וברגע שהם נבחרים, הם לא חייבים לנו כלום".

אנחנו מגיעים לפגייה שכל גודלה הוא כגדלו של, ובכן - פג. אני בוהה בפגה זערערת שנולדה בשבוע ה-30. היא קטנה, מעוכה, מכוסה שיער בכל גופה ורחוקה מאוד מלהיות "חמודה". היא מפחידה אותי. האינקובטור שלידה קרוב מאוד, קרוב מדי. "הרווח בין האינקובטורים במחלקה הוא 60 ס"מ", מסבירים לי, "כשהמרחק התקני ביניהם אמור להיות לפחות מטר וחצי, אחרת יש חשש לזיהומים". ועדיין, למרות הצפיפות המסוכנת, כשפרץ לאחרונה זיהום במחלקת פגים, זה קרה דווקא בבית החולים שיבא.

5. ועכשיו ממתינים. אתמול נערכה פגישה נוספת בין הרופאים והאוצר ומחר מתוכנן דיון נוסף בבית הדין לעבודה. מרפאות החוץ בצפון שבתו אתמול והיום מושבתות מרפאות החוץ במרכז. המאבק נמשך, גם אם הוא עדיין לא ניטש במלוא עוזו. זהו מאבק על חוסר שוויון, על תחום השרוי במצוקה, על שנים של הבטחות, ועל בית חולים שעושה כמיטב יכולתו בתנאים בלתי אפשריים. שלא תטעו, זהו לא מאבק על החיים ועל המוות, זהו מאבק על כסף.



בלאו, השבוע בבית החולים ברזילי. ''אין ספק שהרבה יותר נחמד בקפיטריה באיכילוב, ואני משוכנעת שכל פילנתרופ יעדיף לראות את שמו מתנוסס על בניין בתל אביב מאשר על מבנה בפריפריה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו