בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | סטטיסטיקה ומקריות

דו"ח המבקר חשף את הקושי לדבר על חיי אדם במונחים כלכליים, אבל בעולם קפיטליסטי לכל דבר יש מחיר, ובלית ברירה מחשבים

תגובות

יום חמישי, 2 ביוני. בחודש מאי האחרון פרסם מבקר המדינה את דו"ח הביקורת לשנת 2010 ובו פרק המוקדש למצוקת האשפוז במחלקות הפנימיות. הממצאים החמורים, המבוססים על נתונים שנאספו בחודשים ינואר-אוגוסט 2010, הביאו להצגת הסוגיות העקרוניות עוד לפני סיום הביקורת - כבר ביולי 2010 - בפני ראש הממשלה ושר הבריאות, מר בנימין נתניהו, סגן שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן, ושר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ.

לסיור באותו יום חמישי, 2 ביוני, הגעתי לאחר שקראתי את הפרקים הרלוונטיים בדו"ח: "מצוקת האשפוז במחלקות פנימיות בבתי חולים כלליים" ושני פרקים הנוגעים לנושא - "היבטים בתחום הטיפול בצורכי קשישים", ו"מתן שירותי סיעוד לקשישים בקהילה". העובדות הפשוטות היו נהירות לי: עקב עלייה בתוחלת החיים וגידול בשיעור הזקנים בישראל, נוצרה בשנים האחרונות מצוקת אשפוז חמורה במחלקות הפנימיות, שהמאושפזים בהן הם בעיקר זקנים הסובלים מבעיות רפואיות מורכבות. על פי נתוני המבקר, בשנת 2010 היוו בני 65 ומעלה, כ-10% מאוכלוסיית ישראל, שמנתה כ-7.6 מיליון נפש.

ככל שהתקרבתי לבית החולים עלה מפלס החרדה. תיאוריו המחרידים של המבקר לבשו מראה וריח וכלימה. "במחלקות הפנימיות של בתי חולים כלליים רבים אושפזו חולים בתנאים קשים ולא הולמים... בשנת 2010 נמצא כי בחדרי אשפוז שיועדו לשני חולים אושפזו שלושה חולים ואף ארבעה, וכי בחדרי אשפוז שיועדו לשלושה חולים אושפזו חמישה חולים; חולים אושפזו במסדרונות ובחדרי אוכל מחלקתיים שאין בהם התקנים המאפשרים להתחבר למכשירים חיוניים ולחמצן; וגברים ונשים אושפזו באותו החדר ובמסדרונות, סמוכים אלו לאלו בלי שנשמרה צנעת הפרט. ההערכה היא שכ-300 חולים מאושפזים בכל יום שלא במיטות האשפוז בתקן".

אלא שבאותו יום חמישי, 2 ביוני, בסביבות עשר בבוקר, לא ניכרה בפתחו של חדר המיון באיכילוב כל מצוקה. שתי פקידות שירתו באדיבות שני עובדי סיעוד פיליפינים, שמטופליהם המתינו בשקט על כיסאות הגלגלים לצדם. שמש אביבית ניבטה מבעד לקירות הזכוכית, תורים לא השתרכו, אנשים נעו, מי בכוחות עצמו ומי נתמך, אל עבר היעד הבא, אמבולנסים לא הגיעו בסערה, לא היה שום מתח באוויר, ואפילו הפרצופים שקלטתי במיון לא נראו במצב רוח אנוש.

האחות האחראית על חדר המיון ציינה כמובן את הצורך בהגדלת מספר המיטות והוספת תקנים. היא הייתה אישה נעימה ואינטליגנטית, דיברה על תודעת השירות, על המאושפז כלקוח, על ההיגיון הארכיטקטוני, העיצוב הידידותי, שמשתדל להרחיק עד כמה שאפשר את הוויית בית החולים מהתודעה. במיון המהיר אווירה צבעונית, יותר דומה למשרד נסיעות. תאורה נעימה, לא הקור של הניאון, עמדות מחשב פזורות בכמה מקומות, ויש גם דוכן קפה ומאפה בכניסה. עם זאת, בתי חולים מייצגים מסר אישי ונוקב. אישי - כי כולנו צפויים מתישהו להגיע לשם, ונוקב - משום שאין כמקום הזה לייצג את מעמדו של הפרט.

המטאפורה השחוקה של "הזקנה במסדרון", זו שתמונותיה ממלאות את המסך בחודשי החורף, אינה רק משל לצפיפות, כי אם חוויה של ויתור על כבוד האדם. מעט-מעט נדרשת הזקנה במסדרון למחול על שמיטת הסדין בכל פעם שמישהו חולף ומתחכך בטעות במיטה, על ערכים כמו פרטיות. פרטיות במובנים הבסיסיים ביותר שלה. והחשיפה המוחלטת לא מותירה לה ברירה אלא להתאבן, להצטמצם לכדי גוף חולה וחסר תודעה. אלא שבאותו יום חמישי, 2 ביוני, איש לא שכב במסדרונות פנימית א'. בחדרים הייתה תפוסה תקינה, הרופאים והאחיות היו עסוקים במידה, ההתנהלות הייתה סבלנית, צוות הסיעוד עשה את מלאכתו, איש לא קרא "אחות, אחות", ומי שניגש לברר משהו בדלפק האחיות נענה מיד. אפילו החולה שהסכים להצטלם עמי, בן 88, נראה אופטימי ומאושש, עולז לקראת שחרורו.

ביום חמישי, 2 ביוני, לא היתה בבית החולים איכילוב כל מצוקת אשפוז. אני לא טוענת את הטענה הזו כדי להכעיס. אני מציינת עובדה. יוני זה לא חורף, מגפת השפעת לא מתפרצת, והתפוסה במחלקות היא לא 150%. השאלה היא האם יש ימים רבים כמו יום חמישי, 2 ביוני, וליתר דיוק - מה היחס בין הימים השפויים לימים שהמערכת כורעת תחת העומס?

כי מה שמבלבל בין דו"ח המבקר למראית העין השלווה באיכילוב, זה הקושי לדבר על חיי אדם במונחים כלכליים. חיי אדם זה משהו שלא מתמחרים אותו, אנחנו רגילים לומר שאין להם מחיר. אבל בעולמנו הקפיטליסטי, לכל דבר יש מחיר, גם לחיי אדם, ועל כן, בלית ברירה, מחשבים. כל חברה מחשבת על פי התעריף שלה. אפשר לערער, למשל, על התעריף של קופות החולים, המחליטות לשלוח חולים דווקא למחלקות מפוצצות, משום שאחרי שמתמלאת המכסה במחלקה, קופות החולים משלמות מחיר מופחת תמורת כל אשפוז נוסף. אסור להתעלם מן העובדה שהצפיפות במחלקות נובעת, לדברי הדו"ח, גם מ-15% מהמאושפזים - שהטיפול בהם הסתיים, אבל אין לאן להעביר אותם. זאת שאלה גדולה מה עושים עם האוכלוסייה המתרחבת של זקנים סיעודיים? ובכל הנוגע לריבוי החולים האלה, האם, כהצעת המבקר, לא הגיע הזמן לפתח את שירותי הסיעוד הקהילתיים, הכוללים ביקורי אחיות ורופאים בביתו ובסביבתו הטבעית של החולה? המדינה הקצתה לכך 20 מיליון שקל, שהם, כמובן, מעט מדי, ובפועל שולם עוד פחות. קופות החולים, מצדן, לא מזדרזות לפעול.

כאמור, ביום חמישי, 2 ביוני, לא היה עומס, ולא הייתה בהילות לשחרר חולים. בממוצע, 20% מן המשתחררים שבים לאשפוזים חוזרים בתוך 30 יום מיום שחרורם. משך האשפוז במחלקות הפנימיות שלנו קצר בהשוואה לזה הנהוג במדינות הרווחה - אצלנו 4.1 ימים בממוצע ואצלן 6.7 ימים. אשפוז חוזר הוא לעתים קרובות תוצאה של בעיה שלא נפתרה באשפוז הראשון. במחקר שנערך בבית החולים אסף הרופא התברר ש-48% מהאשפוזים החוזרים ניתנים למניעה. בבית החולים קפלן 33% ניתנים למניעה.

אותה שעה חצה את המסדרון פרופ' משה מיטלמן, מנהל מחלקה פנימית א', ששוחח, כדרכם של רופאים, תוך כדי הליכה, עם העובדת הסוציאלית, אלינור בר-מנשה. שניהם באו לקראתי במצוות הדובר. היה בהחלט משהו מביך באותו פער שנגלה בין מראה עיניי אותו יום חמישי, 2 ביוני, לבין התופת שהצטיירה מן הדו"ח של המבקר. רק כדי לוודא שהמבקר ופרופ' מיטלמן ואני מתקיימים באותו עולם, חזרתי באוזניו על עיקרי הדו"ח. מיטלמן אישר: הרפואה הפנימית בסכנת הכחדה, המחלקות הפנימיות זקוקות נואשות לתוספת מיטות ותקנים. אני מבקשת לברר איך לדעתו הרפואה נערכת להתמודד עם עליית תוחלת החיים? פרופ' מיטלמן מודה שיחסה של החברה הישראלית אל הזקנים, ובפרט לניצולי השואה, מביש. אחר כך הוא מסב את תשומת לבי לעובדת סיעוד היוצאת בשקט מחדר בו מאושפזים חולים סיעודיים. בזווית העין אני קולטת אדם זקן מאוד, חיוור, שוכב רגוע, מחובר למכונת הנשמה. פניו חסרי הבעה, גם לא סבל. העובדת הסיעודית חולפת על פנינו בחיוך, היא קולטת שמדברים בה.

המציאות מתעתעת. בכלל, לא נעים לשאול שאלות לגופו של אדם. ובכל זאת, מחלת הסרטן פוגעת באחד מתוך שלושה לאורך החיים, 50% מהאנשים בגילי 85 ומעלה חשופים למחלת האלצהיימר, חולים רבים מאושפזים בבית החולים בחודשי חייהם האחרונים על כורחם. הם לא מעוניינים בטיפולים מאריכי חיים. פרופ' מיטלמן אינו נבוך. החוק ברור לגמרי: "ככל שהדבר בידי הרופאים, הם מנסים לכבד את רצון החולים. אלה שדעתם צלולה. הם משתפים אותם בכל הליך, כולל שיחות לא קלות, דנים עמם באפשרויות הטיפול וגם באופציה של הימנעות מטיפול. זה מרכיב חשוב בלו"ז של הרופא". ביום חמישי, 2 ביוני, דבריו נשמעו הגיוניים לגמרי. במחלקה שפעלה כמו מכונה משומנת היטב, אפילו המוות נראה עניין של הכרעה אישית ושיקול דעת. "הרופא אינו רשאי לנקוט פעולה אקטיבית", מסביר מיטלמן, התופס את עצמו כרופא, לא כמי שמסייע לאנשים למות. בעיניו התערבות אקטיבית היא בגידה במקצוע.

באין הנחיות אחרות, ההנחה המקובלת כיום בארץ היא כי יש לטפל בחולים גם בשלבים סופניים ולעשות כל טיפול להארכת חייהם. חולים סופניים מוגדרים כמי שנותרו להם שישה חודשים לחיות. בר-מנשה, העובדת הסוציאלית של המחלקה, מודה שלצוות הרבה יותר קל כשהחולה כבר ניסח צוואה בחייו או חתם על ייפוי כוח לטיפול רפואי. לפי סעיף 16 לחוק זכויות החולה, טופס המגדיר במדויק מהן הפעולות שאדם מתיר ולא מתיר שייעשו בו אם יגיע למצב סופני. מעניין לציין, שחוק החולה הנוטה למות נכנס לתוקפו ב-15 בדצמבר 2006 ועד פברואר 2011 הפקידו רק 3,900 איש טופסי בקשה במשרד הבריאות.

אנשי ספרות הם לא כתבי בריאות. אולי משום כך קיוויתי בסתר לבי לגלות במחלקה פנימית א' באיכילוב איזו אמת קיומית, משהו החורג מהמינוחים הטכניים, מהמספרים המדאיגים שהציג המבקר. במסורת הספרותית אדם הנוטה למות זוכה לרגעים של חסד, הארה, תובנה עמוקה. באותו יום חמישי, 2 ביוני, לא היה מקום לחקירות כאלה. השאלות הגדולות הנוגעות לעתיד, לחברה המשנה את פניה, המתקשה לעמוד במחיר הכלכלי של הזיקנה, השאלות האלה מתעוררות בחורף, בימים של מגפת השפעת, כשהתפוסה היא 150%, כשהמסדרונות גואים, כשהאלימות מגיחה, כשהצוות מתרוצץ חסר אונים, והזקנה ההיא מהמסדרון שוב מצולמת למהדורות החדשות. וכך, שנה אחרי שנה, וחוזר חלילה, ובינתיים תוספת התקציב איננה מספקת, נגיף השפעת מפתח עמידויות חדשות והחברה האנושית נעשית יותר ויותר זקנה.



הסופרת מיכל זמיר במחלקה הפנימית בבית החולים איכילוב בתל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו