בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בריאות | מהלכה למעשה

מהפכת המחקר הביו-מולקולרי ופיצוח הגנום האנושי היו אמורים להציף את השוק ביישומים טיפוליים. אבל הפער בין המחקר ליישום הקליני רק מעמיק

תגובות

בשנות ה-70 קבוצת חוקרים במכון ויצמן, בראשות פרופ' רות ארנון, כלת פרס ישראל, פיתחה מודל למחלת עצבים וניסתה לרפא אותה. הם לא ידעו אז שב-1995 הממצאים יתגלגלו לתרופה הראשונה שפותחה בישראל, הקופקסון, תרופה לטיפול בטרשת נפוצה, המשווקת בכ-50 מדינות בעולם.

דרכה של הקופקסון ממעבדת המחקר למיטת החולה, אינה דבר של מה בכך. לא בכדי מפרידות עשרות שנים בין ממצאי המחקר הבסיסי שערכו ארנון וצוותה, עד להשקת התרופה. בין שני הקצוות מפריד מה שמכונה בעולם המדע והרפואה "עמק המוות", שחצייתו רצופה בסדרה של שלבים סבוכים ויקרים שנועדו לתרגם את התגלית המדעית ליישום קליני - מהמעבדה למיטת החולה.

הפער נטוע בתפישה היסטורית של המחקר המדעי, מסביר פרופ' בני גיגר, אחד החוקרים בצוות הקופקסון של ארנון וכיום יו"ר ההנהלה האקדמית של הקרן הלאומית למדע. "במשך שנים היתה נטייה לחלק מחקר מדעי לשני טיפוסים: מחקר בסיסי, שבמרכזו סקרנות מדעית, או היפותזה אותה הוא בוחן: מה הגנים הקשורים למחלה מסוימת, מה משפיע על התנהגות חיידקים - לאו דווקא נושאים שיש להם היבט יישומי. הטיפוס השני, הוא מחקר שיש לו מטרה כלכלית, מסחרית, והוא מכוון לרווחת בני האדם".

המחקר הבסיסי הכרחי להתפתחותן של תרופות. ברוב המקרים, מסביר גיגר, "כשהולכים אחורה על ציר הזמן רואים שכלי יישומי התפתח בעקבות מחקר בסיסי שהוביל אליו, גם אם התכוון למשהו אחר".

בשנים האחרונות, תלאות עמק המוות רק מתרבות. המהפכה הביו-מולקולרית, פיצוח הגנום האנושי וההבנה הגדלה והולכת של מנגנוני מחלות שעד לאחרונה היו כתבי צופן סתומים, לכאורה צריכה היתה להוביל להצפה של טיפולים חדשים. בפועל, הפער בין המחקר ליישום הקליני רק מעמיק.

משך הזמן הממוצע לאישור תרופה חדשה הוא כיום 13 שנים, ו-95% מהניסיונות לתרגם ממצאי מחקר לתרופות מסתיימים בכישלון. המדע התקדם, אבל הצינורות להובלת תגליותיו ליישום הקליני מתיישנים ומחלידים.

"אפשר היה לצפות שיצמחו יותר פרויקטים עם אופי יישומי", אומר גיגר, "אבל כשמסתכלים על ההיסטוריה של מחקרים בסיסיים, התגלה אותו 'עמק המוות', השלב שבו שאלות המחקר קיבלו תשובות, אבל החומר שהצטבר לא הספיק כדי שחברת תרופות תשקיע סכום כסף גדול דיו כדי לתרגם אותו ליישום קליני. הפער בין סיום המחקר הבסיסי והחלק בו מתחיל להגיע עניין מהתעשייה - הוא מרווח קטלני מאוד לגבי חלק גדול מהפרויקטים".

בארצות הברית המודעות לבעיה הביאה בשנים האחרונות לרפורמות שהוביל מכון הבריאות האמריקאי, שנועדו להזרים חיים לאזור הביניים האפור של המדע באמצעות חיזוקו של "מחקר תרגומי", הכולל טווח רחב מאוד של מחקרי המשך שנועדו לקדם את התגלית הבסיסית לשלב היישום. אחרי שהקימה מרכזים למדע תרגומי באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב, הודיע המכון לאחרונה על הקמתו של National Center for Advancing Translational Sciences, NCATS - המרכז הלאומי לקידום מדעים תרגומיים, שמטרתו לתמרץ את ייצורן של טכנולוגיות שיחזקו את ההתפתחות, הניסוי, והיישום של אבחונים וטיפולים במגוון רחב של מחלות.

גם בישראל יש הסכמה על הצורך במימון מחקר תרגומי. ד"ר תמר יפה-מיטווך, מנכ"ל הקרן הלאומית למדע, מזכירה שמחקר תרגומי "היה קיים תמיד על אש נמוכה". משרד התמ"ת, למשל, מפעיל את תוכנית קמי"ן לקידום מחקר יישומי נבחר, ומשקיע בחממות ביוטכנולוגיה. לאוניברסיטאות מצדן יש מנגנוני מסחור ורישום פטנטים. "אבל ההתפתחות המהירה של המחקר המדעי גרמה למחקר תרגומי לתפוס נפח גדל והולך, ואין ספק שצריך לתת לו מימון מיוחד", אומרת יפה-מיטווך. פרופ' יוסף קלפטר, נשיא אוניברסיטת תל אביב ובעבר יו"ר הקרן הלאומית למדע, מוסיף ש"בכל אוניברסיטה יש את המנגנון שלה כדי להוביל רעיון למוצר", אבל "כמובן שאם קרן גדולה תשתתף בצד התרגומי זה יעזור מאוד".

עידוד חשוב ניתן בדו"ח ועדת ההיגוי להערכת המחקר הביו-רפואי בישראל, שפירסמה בנובמבר 2008 האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ובו ממליצה הוועדה להקים קרן נפרדת למחקר ביו-רפואי, שבין היתר "תשים דגש בתמיכה ברופאים-חוקרים ובמחקר תרגומי שיעודד את התעשייה הביו-רפואית". גייגר אומר ש"ההמלצה תואמת את מה שאנחנו בקרן מאמינים שצריך לקרות. אנחנו מנסים למצוא מקורות מימון". לדבריו, הניסיון האמריקאי "מבטא את ההכרה בהחמצות הנובעות מהעדר מסלול תרגומי, והעובדה שקשה לו להתחרות עם מחקר בסיסי".

הניסיון האמריקאי גם מלמד שהמכון הלאומי לבריאות הקים עליו הרבה מתנגדים אחרי שהחליט להקצות משאבים למחקר תרגומי על חשבון המחקר הבסיסי, וגיגר נחוש ללמוד ממנו. "אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים להתקדם בתהליך שבו במקביל מטופח המחקר הבסיסי. הדבר הקריטי הוא לשמור על איזון: אם לא יהיה מחקר בסיסי לא יהיה מחקר תרגומי אחרי זה. המחקר הבסיסי מזין אותו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו