אריה דרעי: אני מנהיג אזרחי

ממש כמו פעם: הרבנים מברכים אותו, השמאלנים מתפעמים ממנו, פרוש נאבק בו ועורכי הדין שלו משוכנעים בצדקתו. לא משנה מה יפסוק בית המשפט המחוזי בירושלים, אריה דרעי כבר חזר לחיים הציבוריים. שיחה עם ילד הפלא של הפוליטיקה הישראלית, שנסק ונפל, והנה הוא קם

333
אלכס ליבק
תצלומים:
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
333
אלכס ליבק
תצלומים:

לפי בת הזקונים של אריה ויפה דרעי, הודיה, אפשר לדעת כמה שנים עברו מאז המשפט. אז היתה תינוקת בת שלושה חודשים. עכשיו היא תלמידה בתלבושת אחידה וזנב סוס שלא התפרע גם בצהריים, כשחזרה הביתה מבית הספר והתיישבה במטבח וטבלה ביסקוויטים בגבינה. "יפה", אמר אבא של הודיה, "תראי מה היא אוכלת". "זה בסדר", אמרה יפה, "אני מרשה לה".

"כל כך מפונקת", אמר דרעי וצחק, ואשתו אמרה שלא סתם. "הילדה הזאת הצילה אותי בתקופה הקשה. התרפקתי עליה". יום לפני שאריה דרעי, מי שהיה שר הפנים הכי צעיר והכי נערץ והכי מעורר מחלוקת, הגיש עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה שיספור לו את שנות הקלון על פי החוק הישן (חמש שנים) ולא על פי החדש (שבע), ניכר המתח על פניו. אבל הוא השתדל מאוד להסתיר אותו ולדבר מתון-מתון, שקול-שקול. עד כמה שהוא מסוגל לזה בכלל.

בחורף ימלאו לו 49, ומאחוריו חיים שמספיקים לשלושה בני אדם. קריירה מטאורית, כמעט שנתיים בבית הכלא ושנים ארוכות של עיסוק אינטנסיווי בהליכים משפטיים ובמאבקים פוליטיים. אבל נראה שכל התכונות המאפיינות אותו, אשר הפכו אותו לתופעה חד פעמית בנוף הפוליטי הישראלי - המרץ, קוצר הרוח, הדיבור הנלהב, הזריזות, החריפות וההומור הערני - לא קהו בעשר השנים שבהן ירד מהבמה הסוערת ונעלם לתוך חייו הפרטיים. להיפך, הן אפילו התחדדו; אבל נמסכת בהן רצינות עצובה. אולי גם נימה של ענווה שקשה היה למצוא אצלו בימים המסחררים ההם. לדרעי אין נהג ורק מזכירה אחת עובדת אתו בבקרים במשרד קטן, לא הרחק מדירתו המפורסמת ברחוב הקבלן בהר נוף, שמזמן אין בה ג'קוזי, ולעומת בתי המידות של מנהיגי ישראל החדשים היא נראית מבוישת בפשטותה.

"טוב, תשאלי מה שאת רוצה", הוא אומר, "אבל רק על ירושלים, כן?" הוא מקשיב לשאלות ומהנהן במרץ כבר באמצע כל שאלה, כי התשובה כבר מתגלגלת בפיו. "אני חייב קודם כל להבהיר את המצב. לא, גם את העמדה שלי. אני בהחלט מקבל את זה שאנשים אומרים - הוא לא יכול בשום אופן לחזור לפוליטיקה. יש כאן שני עניינים: האחד הוא שאלה משפטית טהורה, וצריך רק שכל ישר כדי לפתור אותה. אני טוען שאין ענישה למפרע ושהארכת הקלון, שנעשתה לאחר שכבר נכנסתי לכלא, לא צריכה לחול עלי. אומרים לי - זאת לא ענישה, זאת תקופה שבה אין לך כשירות. אם כך, כל מה שאני מבקש הוא שייתנו לציבור להחליט".

שהציבור יחליט? אתה רוצה שהציבור יחליט, בהצבעה בעדך או נגדך, לקצר לך את הקלון?

"לא, בעניין הזה בית המשפט יכריע. אני מבקש שתינתן לי הזכות הכי בסיסית, לבחור ולהיבחר, וכאן אנחנו נכנסים לעניין השני, שהוא העניין המוסרי. אני גם מוכן לקבל את דעתם של אנשים שיאמרו שאני לא ראוי בשום אופן לחזור לחיים הציבוריים, או שהם לא רוצים לראות אותי בשום תפקיד, לעולם. מקובל עלי. אבל לא מקובל עלי שאומרים שאסור לתת לי להתמודד. זה לא".

אז מה תעשה?

"אני פונה לבית המשפט, שיחליט, ובהקדם".

למה בהקדם?

"כי אני חושש מאוד שכל הסיפור הזה יתחיל להיסחב, ותיווצר דינמיקה מאוד בעייתית. אני הלא כבר הודעתי שאני רוצה להתמודד, וקיבלתי את ברכת הרב עובדיה יוסף ואת ברכת הרב אלישיב, שזה כשלעצמו דבר גדול מאוד, והיתה לי הפתעה גדולה, באמת, ממש הפתעה גדולה, באיזו חמימות אנשים קיבלו את הרעיון - ואני לא מדבר על מה שאתם קוראים 'השטח', אלא על אנשים מן השורה הראשונה בירושלים, שהביעו תמיכה ומוכנים ללכת אתי".

מי?

"אני לא רוצה בשלב זה לחשוף את שמותיהם - פרופסורים, אנשי רוח ואנשי ציבור מהמעלה הראשונה. באמת הופתעתי. חשבתי שבחיים הפוליטיים בישראל, מספיק שאתה לא בכותרות חודשיים ואף אחד לא זוכר אותך, קל וחומר אדם שנעלם לעשר שנים. אבל קשה לתאר את התגובה. ועכשיו, אם בית המשפט יתמהמה או יגלגל את זה הלאה, אני אהפוך בבת אחת למועמד על תנאי. ושוב יחזור הסיוט הזה, מבית משפט לבית משפט, ועלול לקרות הדבר שאני הכי לא רוצה שיקרה, שאני אהפוך שוב למועמד של מחאה. זה נראה אולי נוח, וזה גם בחינם, אבל זה לא טוב לי, זה רע לירושלים וזה הדבר האחרון שהחברה הישראלית זקוקה לו עכשיו. החיבור הכי חזק הוא בין דת למחאה".

אבל יש לזה כל כך הרבה עוצמה. מעולם לא היה מסע בחירות חזק יותר מהמסע ההוא של "הוא זכאי".

"מי צריך את זה? זה בדיוק ההיפך ממה שאני רוצה. אין לי שום כוונה להצטייר כיריב של מערכת המשפט, ואני מזמן לא רוצה להתחשבן עם אף אחד. אני רציתי להגיע לתפקיד מעמדת פיוס, של אהבת הכלל, של שליחות אמיתית של אדם שכל ילדיו וכל נכדיו מתגוררים בירושלים, ומודאגים דאגה עמוקה מהעתיד שלה.

"ירושלים היא לא בעיה מקומית. היא בעיה לאומית קשה ביותר. עם כל הצניעות, אני יודע שהניסיון, הכוח הפוליטי וכוח העשייה שלי יכולים לתרום. העיר הזאת לא יכולה להמשיך להתנהל כך בלי לטלטל את הממשלה טלטלה גדולה".

מה זאת אומרת בעיה לאומית? כל כך נבהלת מתמיכת השמאלנים ומן המתקפה של הימין הקיצוני עליך, שאתה ממהר עכשיו להצהיר שלא תחלק את ירושלים?

"אין לאמירה הזאת שום משמעות. ירושלים מחולקת, חד וחלק. בצד המזרחי אין תשתיות, יש הזנחה מוחלטת. אין לתושבים שום אינטרס להישאר בירושלים ולהיות חלק ממנה. סתם הם לא משתתפים בבחירות? יש לי אמנם חילוקי דעות עם חברים מן השמאל גם בעניין הזה - אני אומר שניסיון השנים האחרונות בשדרות ובעוטף עזה לימד אותנו שאסור בשום אופן להכניס כוחות פלשתיניים לירושלים - אבל זכויות אזרחיות? אני מזכיר לך את המאבקים שלי לפני 25 שנה, במשרד הפנים, לטובת הרשויות הערביות. גם אז דיברו גבוהה-גבוהה על שוויון, ולמעשה היו כאן שני סוגים של רשויות, כמו בשתי מדינות".

אז זו הבשורה שלך? מנהיגות אזרחית?

"אני מנהיג אזרחי, ומנהיג של כולם. בגלל זה לא רציתי להקים רשימה. עשינו בדיקות, ומצאנו שאם אני לוקח אתי את האנשים המצוינים שתומכים בי ומקים רשימה כמו 'ירושלים אחת' של טדי, יהיו לי לפחות עשרה מנדטים. אבל אני לא רוצה את המסגרת המוגבלת הזאת. אני אומר - תצביעו למועצה מה שאתם רוצים, בי תבחרו בבחירה ישירה ואני אהיה ראש העיר של כולם. מדובר במשימה לאומית ובעיר שאנחנו הולכים ומאבדים".

כל מי שהכיר את אריה דרעי בתקופה שבה שלט במשרד הפנים, תחילה כמנכ"ל ואחר כך כשר, כל מי שראה כיצד הוא ניהל את ש"ס, יודע שקשה למצוא לו מתחרים בתחום הביצועי. גם הגישה האזרחית המובהקת, אם מנפים ממנה כמה טריקים חרדיים קטנים כמו הוספת סעיף ההסתייגות הזעיר בתעודת הזהות (בעניין הלאום), מדויקת בהחלט. אבל צריך גם להבין את הרקע לדבקות שלו בעניין ירושלים דווקא.

ירושלים אכן זקוקה להצלה דחופה, בעיותיה אכן לאומיות, וספק גדול אם המועמדים לנהל אותה מסוגלים לעמוד במשימה. אבל הרקע להתמודדות של דרעי הוא, כרגיל אצל דרעי, מרתק ומורכב. פרשנים נוטים לראות בהצגת ההתמודדות ובפנייה לבית המשפט מעין בלון ניסוי, שנועד לבחון את התגובה הציבורית לחזרתו לפוליטיקה. אולי. אבל אם כך, מדוע כבר לפני שנה דיווחה התקשורת החרדית כי הרבנים לוחצים על דרעי להתמודד על ראשות העיר? ולמה כל הסימנים מעידים על כך שזה זמן רב הוא בודק את האפשרות הזאת לעומק? הסיבה לכך היא שירושלים איננה רק בעיה לאומית. היא גם הבעיה החרדית הגדולה ביותר, והרבנים, מכיוון שהעיר כבר בידם, אינם מוכנים לאבד אותה בשום אופן. לכאורה זוהי בשורה מדאיגה לחילונים. למעשה - רצוי שהחילונים יבינו שלמשחק הפוליטי הזה שורשים חרדיים עמוקים, רבי שנים ויצרים.

תחלק לספרדים

המאבק בין פרוש לדרעי מבטא איזו סגירת מעגל, שנטועה אמנם עמוק בעולם החרדי אבל יש לה משמעות לא פחותה לחברה הישראלית כולה, מכיוון שהיא חושפת את אזלת היד החילונית במלוא עליבותה. היתה זו משפחת פרוש שהתסיסה את המערכת הפוליטית, לפני שנים, בניסיון לקעקע את כוחו הפוליטי האדיר של דרעי.

בעיני הפרושים, ששלטו במשך שנים ביד רמה בחלוקת הכספים למוסדות הדת, הבחור המרוקאי הצעיר, חביבם של יצחק רבין, שמעון פרס ואפילו מרצ, בישר את התמוטטות שלטונם. תחלק לספרדים, אמרו לו, מה אתה מחלק לכולם? מנחם פרוש אפילו נפגש עם שרת החינוך אז, שולמית אלוני, כדי לשכנע אותה שלא תאפשר לרב משה מאיה, מראשי ש"ס, להקים את מינהל החינוך העצמאי שהובטח לדרעי כתנאי להישארותו בקואליציית השמאל.

מקורבי דרעי זוכרים את המלחמה שניהלו הפרושים נגד דרעי עוד בעיריית ירושלים, כשהוא ועמוס מר חיים היו מקורבים לטדי קולק (קולק אהב את דרעי והעריץ אותו, ואף העיד לטובתו במשפט) ואילו פרוש התאגד נגדם עם ארנן יקותיאלי ודליה איציק. חבריו הקרובים משוכנעים גם שפרוש הוא שדירבן ראשי רשויות לפנות למבקר המדינה ב-3,000 מכתבי תלונה על העברת כספים למוסדות, וכך התחילה להתגלגל פרשת דרעי, שסופה ידוע. אם כך אכן היו הדברים, מדובר במאבק חרדי פנימי על שליטה בעולם הישיבות, מאבק כוחני ואלים כפי שרק ירושלים ובני ברק יודעות לייצר, והציבור הרחב היה נוסע תמים ברכבת הדוהרת שהם נהגו.

אם כך, ברור שהמאבק פרוש-דרעי היום איננו אלא המשך המסע הזה, אבל ההבדל בין דרעי לפרוש הוא ביכולתו המוכחת של הראשון כמנהיג אזרחי מוכשר. את זאת יודעים גם הרבנים שלא רוצים את פרוש. אלמלא ריחף מעל ראשו הקלון, יכול היה כל הציבור לייחל לחזרתו בלב שלם. כך או כך, צריך לראות את סיפורו האישי הטרגי גם בהקשר הזה. ייתכן שכך קל יותר להבין מדוע דווקא הוא נתפס כשהוא עסוק במימוש אותה שיטה שטיפחו קודמיו.

אבל מה בעצם תוכל לעשות בעיר ששקעה כל כך עמוק?

"תראי את השכונה הזאת. אנחנו משלמים כאן ארנונה כמו ברחביה, וזאת קצת אשמתי מהתקופה שהייתי שר הפנים. ותראי את ההזנחה. אין כאן אפילו גינה נורמלית שילדים יכולים לשחק בה, ומדובר בשכונה שבה בכל בניין יש מאה ילדים. זאת עיר ענייה, מלאה בחורי ישיבות, ערבים, אנשים שלא יכולים לשלם מסים, כמעט ואין בה תעשייה. יש כמה משימות דחופות: ראשית, צריך לבנות כאן עשרות אלפי יחידות דיור לזוגות צעירים, חילונים ודתיים. כבר מזמן אין דיור ציבורי, משרד השיכון לא קיים ומחירי הדיור בירושלים מטורפים.

"שנית, כדי שכל הצעירים אלה יבואו, צריך לספק להם תעסוקה. אני מתנצל מראש על הגזענות, אבל אני מאמין גדול במוח היהודי ובעיר הזאת יש בסיס עצום - אוניברסיטאות, ישיבות, נשים שמסוגלות להשתלב בהיי-טק. יש כאן פוטנציאל אדיר, שלא מנוצל. אני אפנה ליהדות העולם. לא רוצה שיתרמו, אלא שישקיעו הון בעסקים, שיעזרו לנו להקים תעשיות עתירות ידע".

טוב, אבל אתה מתעלם ממה שהבריח רבים כל כך מירושלים, ההתחרדות.

"אז אני אומר לך שהבעיה היא לא ההתחרדות עצמה, אלא האופי העני של העיר. עשינו סקרי עומק, לבדוק מה מטריד את תושבי ירושלים. הרשימה היתה לפי הסדר הזה - דיור, תעסוקה, ניקיון, תחבורה, מערכת החינוך והתרבות. אני לא מזלזל בעניין התרבות, אבל ההידרדרות בפעילות התרבותית נובעת גם היא מעוניה של העיר. תקציבי התרבות בירושלים נמוכים, אבל אם משווים את התרבות בתל אביב לתרבות בירושלים, צריך להביא בחשבון גם שההוצאה לנפש בתל אביב גבוהה פי שניים וחצי מן ההוצאה בירושלים. ההתחרדות היא הדבר האחרון ברשימה".

השגחה פרטית

אריה דרעי, מה אנחנו יודעים עליך בעצם? מי אתה עכשיו? אחרי המשפט נראית כאילו אתה מתחרד יותר ויותר, נסחף ימינה. דיברו על כך שאתה מתכנן להיות מין באבא סאלי כזה שיעלו אליו לרגל, והנה פתאום אתה מדבר שוב באותו קול אזרחי של פעם.

"אין בישראל עוד פוליטיקאי שחייו פרושים בפני הציבור כמוני. אני חושב שאפילו תקופת חיי כילד במרוקו ידועה. שלא לדבר על השקפותי, אף על פי שלא פעם נכתבו דברים לגמרי לא נכונים. הציבור יודע מה הכישורים שלי, מה עשיתי בשנים שבהן הייתי משרת ציבור. כולם דיברו על הכשרון, על ההברקה, אבל רק מי שעקב מקרוב ידע שעבדתי עשרים מתוך עשרים וארבע שעות, שהייתי ישן על הספה במשרד אחר הצהריים וממשיך עד שתיים בלילה לפעמים.

"האמת היא שלא היו לי חיים פרטיים. ואז קרה - את תגידי היסטוריה ואני אגיד השגחה פרטית - שנאלצתי לעצור, להסתכל פנימה. נאלצתי לעשות חשבון נפש, להבין מה קרה, איך קרה, והאמת היא שהיה לזה ערך מוסף שקשה לתאר: פתאום הייתי עם המשפחה שלי. רוב הילדים שלי גדלו לידי, לא אתי. זאת היתה הזדמנות, גם אם כפויה, להיות אתם. זאת גם היתה הזדמנות להירגע. להביט בעולם".

ארבעה מילדיו של אריה דרעי כבר נישאו ויש להם ילדים. ארבעה נכדים ועוד כמה בדרך. בתו תקווה מתגוררת עכשיו באופן זמני אצלו בבית, עם בעלה. "זה התינוק שלה", הוא מראה בגאווה, "אריה מכלוף הקטן". אבל את השם דרעי יישא סוף-סוף התינוק הבא בתור, שייוולד לבן ינקי.

"השנים ריככו אותי", הוא אומר. "אני מפויס. היו לי תקופות קשות מאוד, אבל מכיוון שגדלתי בעולמה של תורה יכולתי להתרכז בלימודים, וגם, כן, לעבוד קשה על המידות שלי. זה היה קשה, המאבק בחוסר הסבלנות ובכעסים שהוא מייצר במיוחד. ואף על פי שיש המון דברים שאני לא זוכר, שיש איזו מחיקה טוטלית עליהם, אני יודע שהייתי צעיר רעב מאוד, וסביבי היו רק צעירים תאבי כוח, ולא היו לי אנשים שיכלו לעצור אותי, לייעץ לי. רבים מאלה נשרו מעלי. נשארתי רק עם קומץ חברים טובים מפעם".

אבל גם נעשית ימני.

"לא נעשיתי שום ימני. אנחנו התחנכנו אצל הרב ש"ך זצ"ל והרב עובדיה יוסף ייבדל לחיים ארוכים, וקיבלנו שמה שהכי חשוב הוא החיים, ופיקוח נפש דוחה שטחים. להבדיל מן השמאל, לא האמנו בשלום תמורת שטחים מתוך גישה הומניסטית, אלא מתוך דאגה לחיים. וגם כשאמרנו את הדברים האלה, שכם וחברון נשארו יקרות ללבי יותר מגוש דן. אחרי הכל, מי נוסע למערת המכפלה, לקבר רחל? רק אנחנו. לנו יש קשר קיומי עם המקומות האלה, אבל נפש אחת דוחה את כל התורה.

"האמנו, בנאיוויות גדולה, ובזה לא היינו שונים מפרס ורבין, שיש עם מי לדבר. וכאן אולי צריך סוף-סוף לתקן טעות. בהסכם אוסלו הראשון נמנענו, ובשני, כשכבר ראינו את החורים, הצבענו נגד. בצד השני אין מי שמוכן לקבל אחריות על העם הפלשתיני. יש שחיתות ויש קיצונות ואסור לנו לסכן את גורלנו בידיהם".

אז נישאר לנצח בשטחים?

"אנחנו בבעיה קשה מאוד. זאת לא מצרים או אפילו סוריה, שאפשר לשבת ולסכם. אולי באשמתנו. אולי היינו צריכים לעזור להם כלכלית, לאפשר להם לתפוס שליטה על חייהם, להוציא אותם ממחנות הפליטים. אני בקטן ראיתי את הדברים האלה אצלנו, כשהשייח ראיד סלאח זכה בבחירות באום אל-פחם וכל הממסד הביטחוני בא אלי ואיים שאסור לשתף פעולה אתו. אני עבדתי אתו, וראיתי שהוא מנהל את העיר יוצא מן הכלל, דואג לאזרחים, נקי כפיים. הקיצוניות נובעת מן החסר, מן הקיפוח, וזה מחזיר אותי לעניין ירושלים - גם כאן הפתרון הוא אזרחי".

כל יהודי תושב

נניח שתוכל להיות ראש עיריית ירושלים. ומה אחר כך? אל תגיד לי שוויתרת על החלום להיות ראש הממשלה.

"אני כבר לא חושב שאני יכול. אין לי האכזריות הדרושה לתפקיד הזה".

האכזריות?

"אולי זאת מלה קשה, אבל תראי, אני אדם דתי. כשאני צריך לקבל החלטה קשה, אני נכנס לתענית. נראה לי שבתפקיד ראש הממשלה היום אני אצטרך להיות שרוי בתענית כל חיי וכל הזמן לקרוא תהילים. בדרך כלל אני לא מפחד מהחלטות, אבל בכל הממשלות הצבעתי תמיד נגד כל פעולה צבאית. ראש ממשלה צריך שתהיה לו היכולת גם לקבל החלטה הפוכה".

ומה תהיה ההחלטה הראשונה שלך בירושלים?

"יש לי תוכנית להפוך את ירושלים לבירת העם היהודי. אני רוצה שכל יהודי בעולם יוכל לקבל תעודת תושב ירושלים, חתומה בידי ראש העיר וראש הממשלה, ובתמורה הוא ישלם מס שנתי. דיברתי עם המון יהודים בעולם והם כל כך התלהבו מהרעיון - יהיו כמה סוגים של כרטיסים: כרטיס כסף וכרטיס זהב".

אז גם אתה תתחיל לנסוע בעולם במחלקה ראשונה?

יפה דרעי, שעד עתה חגה בין המטבח והתינוק והילדות החוזרות מבית הספר ולרגע התיישבה ליד השולחן, צוחקת. "אריה פחדן כזה, הוא בכלל לא עולה על מטוסים".

מה תעשה?

"נשלח את יפה. לא, ברצינות, לא צריך שאני אתחיל להסתובב בעולם, הם יבואו לכאן".

זה עלול לעורר כעס בעולם. ומה אם פלשתינאי מחו"ל ירצה תעודת תושב ירושלים?

"אם פלשתינאי יבקש ממני תעודה חתומה על ידי ראש העיר וראש משלת ישראל", צוחק דרעי, "אני אשקול בחיוב. אני בהחלט אשקול בחיוב". ?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ