חוזרים לבית הכנסת

מכות, סוכריות, דג מלוח, לוחות זיכרון, אווה מריה, ערק, או-דה-קולון ? שבעה יוצרים חוזרים לבית הכנסת הראשון שלהם, שהיה בו הכל חוץ מאלוהים

ורד לי
תצלומים: ניר כפרי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי
תצלומים: ניר כפרי

יורם קניוק מחוז רחוק שילד עברי לא הכיר

בשנת ת"ש, היא 1940, גיליתי את אלוהים בבית הכנסת של סבי ברחוב עמוס בתל אביב. אלוהים כמובן לא חיכה לי ואין לי מושג היום אם חיכיתי לו, אבל היה נחמד לי אתו ועם סבי שצעק ביידיש לאלוהיו בבית הכנסת הקטן ליד בית המטבחיים, במה שהיום הוא רחוב יהושע בן נון. אחרי כן התחלתי ללכת בשבתות להתפלל בבית כנסת קטן מאחורי בית שעמד בפינת שדרות קרן קיימת ובן יהודה, לא רחוק מביתו של דוד בן-גוריון. אבי לעג לי כי היה אפיקורס שעזב לצמיתות את אל היהודים כבר בימיו בברלין, ולאמי שהיתה מורה עברייה לא היה קשר לאלוהים מפני שאביה היה מחלוצי העלייה השנייה ופרש מישיבה באודסה כדי להיות מורה עברי בבית ספר לבנות בנוה צדק כבר ב-1910, כשהציונות היתה חזקה יותר מאיזה אלוהים גלותי.

באי בית הכנסת אהבו אותי כי הייתי היחיד שבא בלי הוריו. השיגו לי טלית קטן ולמדתי להתפלל מסידור גדול וישן שאבי הביא מגליציה ונקרא "רב פנינים". בימי השבוע למדתי לשנוא את אלוהים בתנועת הנוער ובשבתות אהבתי אותו בבית הכנסת. כאשר הגיע מועד בר המצווה שלי, בשנת 1943, נשלחתי על ידי ועד בית הכנסת ללמוד את ההפטרה, ואני יכול לפזם אותה עד היום. אהבתי את התפילות, את ההומור של המתפללים, את ריח הטבק להרחה, את ריח הספרים הישנים ואת מלמול התפילה ואת שירת החזן העצובה שבאה ממחוז רחוק שילד עברי לא הכיר.

ואז הגיע מועד בר המצווה שלי. סבי כבר מת. סבתי מתה. הדודים היו ארץ-ישראלים כמו אמי ואבי, שהסתגר על הבלקון מול הים וזימזם לידר של שוברט. יום התפילה עבר בסדר. חיבקו אותי זרים ואמי דווקא הגיעה, אבל התחבאה בעזרת הנשים, ואני חיכיתי לאבי שלא בא. הנחתי תפילין, וכשחזרתי הביתה ראה אבי את התפילין ושאל אם אני קולט את הבי-בי-סי; כולם האזינו לו אז כדי לדעת מה המצב בחזיתות השונות. אחרי התפילה ואחרי ההפטרה הלכתי לשתות גזוז בקיוסק של ברלה בפינת בן יהודה, וראיתי את דוד בן-גוריון מטייל בשדרה ומדבר עם עצמו, ואולי אני רק זוכר את זה ככה. נפרדתי מכולם וחזרתי הביתה. חשתי שמחה גדולה שיש לי אלוהים.

אחרי כחצי שנה שבה הלכתי לתנועה למרוד בגורל היהודי ולהיות קיבוצניק מגשים, ולבית הכנסת כדי להיות יהודי, פגשתי אנשים משונים שהחלו להתגודד בשדרה וצעקו. השנה היתה כבר 1944 והגיעו לכאן מעפילים ניצולי שואה. הם היו מרי נפש ושנאו את אלוהים; בניגוד לאבי הם האמינו בו, אבל צעקו שבגד בהם. יום אחד, ליד רחוב לסל, ראיתי אשה ניצולת שואה ששאלה אותי "של מי אתה ילד" ואמרתי של מי אני ואמרה "לא מכירה" והראתה לי שעל צווארה תלוי צלב ואמרה שהיא ילדים יהודים כבר לא תביא לעולם. התחלתי לחפש את האנשים האלה ברחוב אלנבי ועל שפת הים. הם מכרו קנדונים, שהיום נקראים קונדומים כאילו הם משהו מעודן יותר, וסיגריות "פליירס", ומעט מהארס שנבע מניצולי השואה נגע בי והחריב את אלוהים שלהם וגם את שלי, כי סבי הלא בא עלוב וכועס מאותו תהום. וככה יצאתי בפחי נפש מבית הכנסת ולא חזרתי אליו עוד. את הטלית והתפילין ארזתי במרפסת של המטבח ואבי פתאום אמר לי, "מי לאדוני לא אלי", ואשה מסכנה ששכבה חצי עירומה ברחוב אדוארד ברנשטיין צעקה נגד אלוהים וכבר הבנתי מה היא צעקה גם בשמי אף כי לי לא היתה הזכות הזאת לצעוק, כאן בארץ הישימון, התנים, הצבר ושיירות הגמלים שעדיין עברו בשורה על שפת הים מול דירתנו בבן יהודה בדרכם מלבנון למצרים. ככה זה גמלים. יהודים. תנים. מוצרט וטלית קטן.

בימים אלה ראה אור ספרו של יורם קניוק "קסם על ים כנרת", בהוצאת "ידיעות ספרים"

שמואל הספרי מפעל הנצחה בע"מ

בית הכנסת של ילדותי ברמת גן היה מבנה גדול, לא מטויח ואפור מאוד. קראו לו "בית הכנסת נוסח אשכנז לזכר קדושי השואה" או בקיצור "גלזר", על שם האיש הכועס שהקים אותו יחד עם אדון ואגר, הקצב השכונתי. אני זוכר קירות גדולים וחשופים שהלכו והתכסו אט אט בלוחות הנצחה משיש עם שמות עיירות שאבדו וקרובי משפחה שנספו, מוארים בשלהבות רועדות של נרות נשמה חשמליים. זה היה מפעל הנצחה משגשג: לכל מאוורר, כיור, פרוכת או כיסא בבית הכנסת היתה צמודה לוחית עצובה ועליה שם התורם ושם המונצח - כולם אהובים, כולם קדושים.

לא הבנתי למה אבא שלי אהב את המקום ומה מצא בו. המתפללים הקבועים היו ברובם קשישים שתקנים שסירבו בעקשנות להצטרף לסלסולי החזן, ובצדק: בחלל הענק של בית הכנסת לא היה טעם לשיר כי לא שמעו כלום. בסיום התפילה היו שולפים קופסאות פח קטנות ועגולות, נוטלים מהן קמצוץ טבק הרחה, שואפים מלוא הנחיריים ומתעטשים באושר. בדרך כלל שרתה על המקום רוח של שיממון עצוב - חוץ מאשר בחגים כמו יום כיפור או שמחת תורה, שנהוגה בהם "אזכרת נשמות". אנחנו, ילידי הארץ המאושרים שאחזו בסט הורים שלם, היינו יוצאים החוצה לשחק והמקום היה מתמלא מאות מתפללים לרגע - בכפכפים, במטפחות על הראש - שבאו להזיל דמעה לזכר הוריהם שאינם.

אף על פי שבית הכנסת היה די רחוק מהבית שלנו היה לו יתרון עצום. מטרים ספורים ממנו ניצב בית דו-קומתי שגרו בו עשרות חיילי מארינס אמריקאים שאיבטחו את שגרירות ארצות הברית. יכולנו לחמוק החוצה בזמן קריאת התורה ולצפות בהם בהתפעמות כששיחקו פוטבול ובייסבול, צלו המבורגרים ושתו קולה מפחיות. אנחנו נאלצנו להסתפק בקרקרים ודג מלוח עם בירה שחורה, שהוגשו בכל שבת ב"קידוש" של סוף התפילה.

מתישהו בשנות השישים התחוללה סערה ב"גלזר". יהודי עשיר, שזה מקרוב הגיע מדרום אמריקה, העז לקרוא תיגר על הנהלת בית הכנסת ודרש בחירות! רוח אביב חדשה ודמוקרטית אחזה פתאום במתפללים הקבועים: סיעות נוסדו, ישיבות כונסו, נאומים נישאו וכרוזים נוסחו והודבקו באישון ליל על דלתות בית הכנסת העגום. ההתרגשות הלכה וגאתה לקראת הבחירות, שבהן יודחו קרוב לוודאי מנהיגי האתמול ושמש הקידמה תזרח. גם אבא שלי, רודף שלום ושונא מחלוקת, הצטרף למחנה המורדים והכל היה מוכן לחילופי השלטון. הסוף היה מפח נפש כמובן. המנגנון גייס את אנשיו, הניע את גייסותיו וניצח בבחירות בקלי קלות. מפעל ההנצחה בע"מ ניצל. אצלנו בבית לקחו קשה את הכישלון בקרב על בית הכנסת נוסח אשכנז. אבא שלי החליט בלב שבור שכף רגלנו לא תדרוך שם עוד, ומעתה נלך לבית הכנסת הצעיר והנמרץ של התיכון הדתי שליד הבית.

בית הכנסת "נוסח אשכנז לזכר קדושי השואה" על לוחות השיש המקועקעים שלו, הקרקרים והדג מלוח, כמעט נשכח מלבנו. אבל כשאבי מת שנים אחר כך לא היה לנו ספק מהיכן ייצא מסע הלוויה שלו. מיטתו הוצבה על מדרגות בית הכנסת "נוסח אשכנז לזכר קדושי השואה" ולוח זיכרון משיש לזכרו מתנוסס שם עד היום.

שמואל הספרי הוא סופר ומחזאי

רונית מטלון בישולים, חתונות ואנטי חתונות

בית הכנסת בשכונת ילדותי היה קיים בלשון רבים: בתי הכנסת. ברחבת החול, במורד הגבעה שעליה עמד המוסד הכי חשוב ואולי גם הכי קדוש בשכונה - סניף קופת חולים של ההסתדרות הכללית - ניצבו כמעט במעגל חמישה או שישה בתי כנסת, פונים זה אל זה במבוכה כמו ילדים מגודלים שלא יודעים איך להתחיל לשחק. היה ספרדי, טריפוליטאי, מרוקאי, תימני, עדני, אשכנזי ובוודאי עוד אחד או שניים ששכחתי. סבתי, שכמעט ולא הואילה למוש מכורסתה שניצבה על מישורת בטון מוגבהת בפתח ביתה - מין בימה ערירית בלב ישימון הקוצים - נפגעה באופן אישי כמעט מהשפע הזה של בתי הכנסת, בעיקר בזמן שעוד לא נסללו מדרכות בשכונה. "היחף הלך דחוף לקנות לו כובע, יפה מאוד!" הכריזה בטינה.

החילוניות שלה, שהיו בה אלמנטים מסורתיים - כמו של אבי, אמי ודודי - היתה מושרשת בתולדות המשפחה כבר מראשית המאה, ממצרים, ולא התהוותה בגלל המפגש עם הציונות דווקא.

וכך, הליכתי לבית הכנסת בכל שבת וחג היתה מעשה בודד לגמרי שעורר לגלוג סלחני בבית, בעיקר מצד אבי שלא סבל "את כל הדבר הזה של הדת והדת". הוא הקפיד על הדיאטה שלו, סיגריות וקפה, גם בכיפור: "אני יש לי את החשבונות שלי עם אלוהים לבד", אמר לי. לטשתי בו מבט מלא חרדה וחיכיתי שהרעם יכה בו והוא ישתתק לעד, כמו שאמרו בשכונה שאלוהים עושה. אבל הוא לא הכה, ועל כל פנים - לא בדיוק באותו עיתוי. אותי לעומת זאת הכו יפה-יפה ברחבת החול של בתי הכנסת וגם אני החזרתי "עם הלשון" והעלבתי, מה שהיה לדעת סבתי גרוע פי כמה: "אפילו אם תלכי שמה לבית כנסת שלוש פעמים ביום לא יעזור, ואלוהים יקשור לך פעם את הלשון הארוכה הזאתי, תראי", איימה.

כי זה מה שהיו, בראש וראשונה, בית הכנסת וההליכה לבית הכנסת: מין תחליף לתנועת נוער, מקום מפגש ו"יחסים", ואירוע של שוטטות בלתי פוסקת ומתישה מבית כנסת אחד לאחר.

הנדידה הזאת בין בתי הכנסת הוכתבה בעיקר על ידי חברות ילדותי השונות - האמיתיות ואלה שלעת מצוא - בעקבות בתי הכנסת של אבותיהן. עזרת הנשים בבית הכנסת הספרדי, שבו לא היתה לי שום חברה, היתה המפלט מכל סחרחורת הבנות הזאת, של קנוניות, תככים, בריתות ובריתות שכנגד.

למה הספרדי דווקא? לא כל כך בגלל עניינים של "זהות", כמו בגלל האהבה הבלתי אמצעית לנוסח התפילה, לשירה שלא היו בה הנימות האלה של יבבה, נהי ותלונה, שדיכדכו אותי ועוררו עצבנות משונה.

טיפסתי לעזרת הנשים כמעט תמיד בשעות הבוקר המאוחרות, לקראת הצהריים: מרוקנת מתלאות היחסים האנושיים, מרוטה ומזוהמת מהחול והאבנים, ועם געגועים עזים למשהו שלא ידעתי בדיוק מהו ושהסתמן אולי בשירה ובתפילה, בבדידות שלפתע היתה גדולה ממני, בלתי אישית, ומשום כך היה אפשר לשאת אותה. ריחות תוקפניים של או דה קולון, מי ורדים וניחוח של משהו שהזכיר אניס עמדו שם, בעזרת הנשים האפלולית והדחוסה, נדפו מממחטות האף הלבנות שבהן ניגבו את המצח, הסנטר והמרפקים, ואחר כך תחבו את הממחטה אל מתחת לרצועת השעון. הנשים עקבו אחר התפילה בהיסח דעת, במין עירוב של חוסר רצינות ויראת כבוד כאחת, התלחשו על בישולים, חתונות ואנטי חתונות, שאותן מנו והזכירו באותה אנחה מפויסת שייחדו לחתונות. היתה המיה בלתי פוסקת של מאור פנים הדדי, שלא עמד בניגוד לתפילת הגברים למטה, אלא להפך, המשיך אותה. לי האירו פנים במיוחד, שבאתי לבד. חייכו במתיקות, הודפות זו את זו במרפקים ומעבירות את השדר הלחשני מתחילת שורת היושבות ועד סופה: "הילדה של מטלון, זאת".

ספרה של רונית מטלון, "קול צעדינו", ראה אור השנה בהוצאת "עם עובד"

עוזי וייל חור שחור

1. זה מה שבית הכנסת ביד אליהו היה בשבילי. חור שחור. אסור להתקרב. וכשאתה כן מעיז ומתקרב, קורים דברים לא נעימים. מסתוריים, ולא נעימים.

2. למשל: הפעם הראשונה שהתוודעתי לעובדה שיש דבר כזה, אשכנזים וספרדים, היתה שם. בית הכנסת ברחבת בת ציון, ביד אליהו. בבית ספר לא התייחסו לזה. בבית לא הזכירו את זה. עצם ההתייחסות למוצאו העדתי של אדם נחשבה אידיוטית. מעליבה את הדובר יותר מאשר את המדוברים. והנה יש מבנה, עם גג אדום, ויש בו שני בתי כנסת: לאשכנזים אסור להיכנס לאחד מהם. לספרדים, לשני.

האשכנזים היו מעטים, וזקנים, ונרגנים שהתפללו ביידיש. המזרחים היו רבים, ועצבניים, וכל הזמן צעקו על הילדים שלהם. אה, והיו גם מכות.

3. מכות. בבית הכנסת הספרדי היו מרביצים לילדים. לא חזק, אבל בשבילנו, הילדים החילונים, זה היה בלתי נתפש. ומאיים. ויותר מכך: רמז שחור לגבי מה שקורה אצלם בבית. כי אם בבית הכנסת הם נותנים סטירות...

שבת. הילדים הגדולים מחוץ לבית הכנסת, מתים לסיגריה, משועממים, מחפשים למי להיטפל. ולמי ייטפלו אם לא לקטנים מהם, החילונים, שעברו שם במקרה. היו מגיעים למגרש המשחקים עם החולצות הלבנות שלהם בתוך המכנסיים, עם הכיפה שהיתה נופלת להם מהראש כשהלכו מכות, והיו תופסים מישהו להוציא עליו את העצבים. לא מרביצים הרבה, או חזק: קצת, רק טיפה להשפיל, להפיג את השעמום.

וחוזרים לבית הכנסת אחרי חצי שעה, כי אח שלהם הגדול בא, ונתן להם בעיטה בירך, כואבת כזאת, ואמר להם שאם לא יחזרו מיד לבית כנסת, אז וואי וואי וואי מה אבא יעשה להם אחורי זה.

4. שעמום. בית כנסת משעמם. בבית כנסת אומרים דברים שאף אחד לא מבין. סתם מלים. מעט הילדים בסביבתי שידעו מה אומרים בבית כנסת - גם להם לא היה מושג למה הכוונה. וצריך לעמוד ישר. או כפוף. או קודם ישר ואחר כך כפוף. מי יודע? ואם לא עמדת או ישבת ברגע מסוים, הסתכלו עליך כאילו הורדת את המכנסיים לפני ארון הקודש. ואם כבר דיברנו על להוריד את המכנסיים...

5. מין. היה נער אחד, שלא ננקוב בשמו, שהיה אומר לנו לבוא לחצר בית הכנסת, בואו, אני יראה לכם משהו.

מה הראה? לא משהו שלא היה לנו כבר בעצמנו. והאמת, בתור ההטרדה המינית המעצבת של הילדות, זה היה כלום. אפילו מסקרן, במידת מה. הראה לנו שיש לו מלא שערות. יופי. ואז הגבאי הספרדי יצא עם מקל, וזהו. נגמר. לא חזרנו לשם יותר, כי למרות שזה היה סוג של מין, זה היה נטול בנות, ואי לכך לא ממש שווה. אבל שנים אחר כך נודע לנו שלא היינו היחידים שאותו נער משך לשם. והיו כאלה שחזרו. חלקם מפחד, חלקם כי זה הכי קרוב לסקס שלא בתוך המשפחה שהם הכירו. ואני זוכר שהתפלאתי כבר אז, בפעם ההיא שגירשו אותנו, שחוץ מלרדוף אחרינו עם מקל ולגרש אותנו מהשטח הקדוש, לא נעשה דבר. אחד משלהם תופס ילדים קטנים ומוריד להם את המכנסיים. וכל מה שהטריד אותם, שזה לא ייעשה בתחומי בית הכנסת. כי זה לא יפה.

6. המבטים. יותר מכל אני זוכר את המבטים. גם אצל המזרחים וגם אצל האשכנזים. אנשים קשי יום. מרי נפש. הדיוק במנהגי אבותיהם היה כל מה שנשאר להם. הם חיו בשביל לנזוף בך. האפשרות היחידה שהיתה להם לחוש לרגע עליונות על ילדים קטנים וחסרי חינוך יהודי מינימלי, שהיו שייכים לצד המנצח של הציונות.

7. לא ידעתי עליהם דבר. מה ידעתי? שהם מאמינים באיזה כוח שהמציאו לעצמם, שאם יקריבו לו קורבנות - את זמנם הפרטי, את השליטה בגורלם, את ההחלטה אילו מלים לומר ומתי - אז היצור הזה שמנהל את העולם יעשה טובה ולא יכעס עליהם. לא דיברו אתנו מעולם על אהבת ה'. דיברו על מה מותר ומה אסור. אבל לא על אהבה לדבר שהוא בסיסו של העולם. שהוא סיבתו של העולם. אבל זה הרי קיים. זה הרי היה שם כל הזמן. האהבה הדחויה, המרירה, של אלה שכל מה שנותר להם זה להגיד: עכשיו עומדים! עכשיו יושבים! למה אתה בלי חולצה לבנה?! בוא הנה ילד! טראח, סטירה!

8. לא מאשים אותם. כל זה קרה לפני שמישהו בשכונה ידע שיש ר' נחמן מברסלב, או בעל הסולם, או ספר התניא. לפני שנודע לי שהדבר שאותו הם שומרים הכי קרוב ללב, מאחורי כל הקשיחות המרירה הזו, הדבר הזה ממש הוא הדבר שאני הכי רוצה בעולם. לאהוב את סיבת העולם. להיות מסוגל להכיר ולאהוב את עצם קיומו ומהותו של העולם.

הם חיו בבונקר. והתנהגו כמו בבונקר. זה היה לפני אורי זהר. זה היה לפני פופיק ארנון. זה היה בזמן שישראל הרשמית היתה מורכבת מטייסים, קיבוצניקים, מכון וייצמן וקול ישראל. וישראל הרשמית הרשתה להם להאמין בוודו שלהם, והם אכן עשו כמיטב יכולתם שזה יהיה דומה לוודו. הסתר פנים מוחלט. מוחלט.

9. שנים אחר כך: בשנה הראשונה שלי אחרי הצבא עשיתי יום כיפור בדירתם הריקה של הורי, ושוטטתי ברחובות יד אליהו, והגעתי לבית הכנסת, ופתאום ראיתי את עשרות האנשים המרירים הללו, יוצאים החוצה ומברכים זה את זה, ונהרה על פניהם. נהרת אין סוף. נהרת הסליחה, האנושיות.

והבנתי שיש יום אחד בשנה שמותר לעבדי השם המרירים לשמוח. וזה יום כיפור. ומכיוון שכבר ידעתי שיום כיפור זה היום היחיד שבאמת חשוב - באמת מעניין - באמת קיים - אז נעצרתי. והבטתי בהם. ובפעם הראשונה אמרתי, וואלה, לא רע. אולי אפשר ל...

אה? אולי?

אתם פנויים מתישהו? ללמד? ללמוד? לחייך? לשחרר את האור הכלוא?

לא גנוז. לא. סתם כלוא. מחכה שמישהו ישים לב שמותר כבר לשחרר.

ועברו שנים. היה חם. קייצים חלפו. ולאט לאט...

או אולי: ויום אחד, פתאום!...

עוזי וייל הוא סופר ותסריטאי

אומרי טגאמלק אברה הלב הוא בית התפילה

שם באתיופיה, מול הבית שלנו, במערב-מזרח, על פסגת הר האמבורר, נהגנו לחגוג את חג הסגד. מתחת להר וליד נהר הווזאבה, שכן בית הקברות של ביתא ישראל. בכל פעם שמישהו מת היו כל הכפרים באבל, מפני שאפשר היה לראות את ההלוויה ולשמוע את צעקות האבל. אבל יותר מכל הפחידו אותי המטריות הססגוניות של הכהנתוץ' (הכוהנים), שבעזרת קרני השמש שלחו לכל עבר אור אדום, לוהט ומפחיד. בעיני רוחי נראה האור של המטריות כאור אלוהי וכאש הגיהנום האוכלת את נפש המת.

הייתי ילד ופחדתי מאוד להתקרב לכהנתוץ' ולכל מה שקשור להם, גם לבית המסגיד, הלא הוא בית הסגידה, בית הכנסת. לבית המסגיד היתה חשיבות רבה, משום שהוא ליכד את ביתא ישראל וההליכה אליו סימלה את מעמד הר סיני . אבל לא כל ביתא ישראל באתיופיה התגוררו סמוך למסגיד וזכו לבקר בו באופן קבוע, ורבים נהגו להתפלל, להלל ולשבח את האל בבתיהם. התפילה היא עניין אישי, בין האל לאדם, ולא היה צורך לחפש מניין. לא היה סידור, וכל אדם התפלל מלבו ובמלותיו. בית התפילות, המשאלות והתקוות הוא בלב, ולא חשוב היכן הן נאמרות, אלא איך הן נאמרות, כי האל רואה נסתרות ושומע רחשי לב.

אני זוכר שני בתי מסגיד באתיופיה: אחד בכפר ארנג'יג, בית מסגיד שניהל כהנת ברקו (הוא שכן הרחק מהכפר שלנו, טנצ'יה, ובכל זאת היה הכי קרוב), ואחר במרכז אמבובר. מפעם לפעם, כשביקרתי את אחותי ווביט בכפר ארנג'יג, ראיתי את המסגיד, אבל מעולם לא העזתי להיכנס פנימה. גם כשהזדמן לי לבקר באמבובר לא העזתי להיכנס לשם. לכן בעיני רוחי ראיתי שבתוך בית הכנסת שוכן אור אלוהי בוהק.

כשעליתי לארץ, כמו כל נער, נשלחתי לפנימייה דתית ושם היתה הפעם הראשונה בחיי שנכנסתי לבית כנסת בשביל להתפלל. כאן התפילות לא היו עוד אישיות, אלא נאמרו ביחד. כשחזרתי מהפנימייה דרש אבי, יגזהו אברה ז"ל, שאלך אתו לבית הכנסת השכונתי. אין לי מושג איך אבא ראה בדמיונו את בתי הכנסת, אבל בהבעות פניו יכולתי לראות עד כמה רחש כבוד למקום הזה. אבי לא הבין עברית, אבל הוא השתדל לענות "אמן" יחד עם כולם, לקום כשכולם קמו, וכשהתפללו את תפילת העמידה בשקט הוא גילה לאלוהי אברהם יצחק ויעקב את משאלות לבו.

בקריאת התורה התחילו לעשות עסקים ולמכור עליות. בסוף התפילה קידש שליח הציבור את השבת ביין ובחלה והחגיגה החלה. הם התנפלו על האוכל כמו שצבועים מתנפלים על טרף. מיד נפתחו גם בקבוקי הערק, ומבית הכנסת נדף ריח אלכוהול. חשבתי שבזה נגמר ביזוי בית הכנסת, אבל אז החלו המבוגרים והמכובדים לקלל ולגדף זה את זה. עד אז ראיתי ילדים רבים ומקללים במגרשי משחקים, אבל אף פעם לא ראיתי מבוגרים מנבלים את פיהם, והנה אני רואה את הזוועה הזאת בבית אלוהים. אבא לא הבין את הקללות, מפני שלא ידע עברית, אבל הבין לפי הבעות הפנים שלא היו שם ברכות והלל לאל בורא עולם. באותו רגע קינאתי באבי שאינו מבין את הנאמר. החלטתי שלא ללכת עוד לבית הכנסת, לא לזה ולא לאחרים.

אומרי טגאמלק אברה הוא מחבר "אסתרי", שראה אור השנה ב"ידיעות ספרים"

שולמית אלוני מצד אחר "כל נדרי"; "אווה מריה" מהצד האחר

אבותיהם של שני הורי, כל אחד בעירו בפולין, היו רבנים, ואילו הורי היו ציונים וסוציאליסטים ועלו לארץ ישראל (ולכן הם הניצולים היחידים ממשפחותיהם הענפות). בילדותי קראנו לחילונים "חופשיים" ולדתיים - "אדוקים". הורי היו חופשיים אבל על החגים ועל קבלת שבת לא דילגו, והם חגגו אותם בנוסח משלהם. בכל חג אמא הכינה אוכל מיוחד (לא שמרנו כשרות) והדליקה נרות חגיגיים, אבל מאחר ששניהם היו מוסיקליים ובעלי קולות נפלאים, העיקר היה השירה - שירים בעברית וביידיש, שירת קודש ושירת גויים.

לא זכור לי שמי מהורי הלך לבית הכנסת, ובכל זאת פרקי חזנות נשמעו בבית. לימים גיליתי תקליט, מאלה הישנים והמנגנים משני הצדדים, ובו ביצועים נפלאים של הכנר ברוניסלב הוברמן, שהקים לנו את התזמורת הפילהרמונית בשנות השלושים במאה הקודמת. מצד אחד של התקליט נשמעה נגינה מרגשת עד מאוד של "כל נדרי" בלחנו של בלוך, ומהצד האחר - "אווה מריה" של שוברט. הואיל ושני הורי שירתו בצבא הבריטי ואני גדלתי לבדי בפנימיית בן-שמן ואחר כך בירושלים, עשיתי לי למנהג ללכת בערב יום כיפור לבית הכנסת לשמוע את החזן בתפילת "כל נדרי". נמשכתי לבית הכנסת למשמע התפילה. גם כאשר בגרתי והייתי לאם הקפדתי על מנהגי והלכתי לבית הכנסת בשכונת מגורי, אלא שהייתי צריכה לתת לעצמי הנמקה מוסרית לאהבת התפילה הזאת, שיש בה התרת נדרים והסתלקות ממחויבות. הבנתי ש"כל נדרי" התקבלה בימי אנוסי ספרד, בתקופה של רדיפות וגזענות, וההנמקה המוסרית הזאת לתפילה נשארה בעיני בתוקפה כל עוד נותרו יהודים חסרי שוויון זכויות, מאחורי "מסך הברזל", למשל. נמשכתי לבית הכנסת גם בזכותו של רב הקהילה שלנו, הרב שמואל אבידור הכהן ז"ל, איש נאור וחכם, סיני ועוקר הרים. כל עוד שירת בקודש שמעתי בעצתו של רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות: "עשה לך רב וקנה לך חבר והווי דן את כל האדם לכף זכות". עד תום חייו היה לי אבידור הכהן לרב, ולמדתי ממנו מה להשיב לתלמיד חכם פונדמנטליסט, המתייחס לנשים בזלזול ול"אחר" בשנאה.

הרבנים שבחרתי ללמוד מהם הלכו זה כבר לעולמם: מורי הראשון, הרב החכם והנאור מרחובות אלימלך בר-שאול, ואחריו - אבידור הכהן. לבית הכנסת השכונתי אני כבר לא הולכת, ושירת החזן המקומי לא לוכדת אותי עוד. חיבה רבה אני רוחשת היום לרפורמים ולקונסרווטיווים, וכל אימת שאני יוצאת למדינות הים הולכת אני לשמוע זמירות בבתי כנסת כאלה, וחביבה עלי במיוחד שירת נשים חזניות. בבתי כנסת כאלה יושבות המשפחות ביחד והשתתפות הקהל יפה ותרבותית. שמחת החג והשבת שלהם היא שמחת אמת, ונפלא לפגוש שם אנשים חופשיים בדעתם, שאינם מקפידים במצוות ובתפילות, אבל הם מתכנסים ביחד, כבני תרבות אחת עתיקת יומין, המקרינה אהבה וסולידריות. הזמירות יפות והדרשות חכמות, ושתיית ה"לחיים" עם תום התפילה מרבה את השמחה.

ספרה של שולמית אלוני, "דמוקרטיה באזיקים", ראה אור באחרונה בהוצאת "עם עובד"

רננה רז מכות מתוקות

בקיץ 1990 הייתי בת מצווה. אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה לעלות לתורה. הימים ימי פתח תקוה אפורים, ושום דבר לא נשמע מפתה יותר מלהתחיל ללמוד את טעמי המקרא, לקרוא בתורה, לקנות תיק טלית ביפו העתיקה ולהיות הבת היחידה בכיתה שעולה לתורה. בכל יום שישי היתה אמא מסיעה אותי להוד השרון, שם גרה הרבה גייל. היא היתה שרה ומקליטה את עצמה לתוך טייפ ובסוף כל שיעור נותנת לי קסטה ביד. היה לי שבוע ימים ללמוד את המנגינה. בחדר שלי אני יושבת מול טייפ, משננת את המנגינה ולומדת את ההפטרה. אני וישעיהו הנביא משוחחים על נבואתו החכמה והרלוונטית, אז והיום.

בוקר שבת מגיע. אני מתעוררת מוקדם, נרגשת. כל המשפחה עושה את דרכה לבית הכנסת הרפורמי ברמת אביב ג'. שום תמונה לא צולמה באותו בוקר שבת בתוך בית הכנסת. ואף על פי כן, הכל חרוט היטב בזיכרוני ובלבי.

בשנת 2000 יצרתי את עבודתי "בשמחה תמיד". מונודרמה במחול על ילדה וכניסתה לעולם היהודי הדתי. שתי דמויות מלוות אותה בדרכה: אמה ורבי נחמן מברסלב. אני מביאה לפניכם חלק מהטקסט שכתבתי.

תמונה ראשונה:

בוקר, שבת, בית כנסת, בת 12, בת מצווה.

תחתית סגולה, חגורה סגולה, כיפה סגולה, טלית סגולה, סידור. כיסאות, שורות, דוכן, ארון קודש, פרוכת, ספר תורה, עלייה לתורה, אני עולה לתורה.

רבה, חזן, עלייה ראשונה, עלייה שנייה, עלייה שלישית, רביעית, חמישית, שישית, שביעית, מפטיר, אני.

ברכה, הפטרה, ישעיהו פרק א', ברכה.

"על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום השבת הזה שנתת לנו ה' אלוהינו, לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת. על הכל ה' אלוהינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, ברוך אתה ה' מקדש השבת".

מלים ריחפו והתערבלו בסוכריות עפות, מכות מתוקות.

תמונה שישית:

יפו. סימטת מזל דגים. אני ואמא הולכות לקנות טלית. אנחנו נכנסות לבית מלאכה לטליתות ואני מרגישה כמו בחנות ממתקים. המון טליתות בכל מיני צבעים, צורות וגדלים, וכולן מלאות חסד ורחמים. פתאום אני רואה את הטלית הכי יפה בעולם, הכי מיוחדת בעולם, הטלית שלי. אני מושכת בשולי חולצתה של אמא ואומרת לה: "את זאת, את זאת".

אמא מחייכת אלי ואומרת לי למדוד. היא פורשת אותה עלי בחגיגיות ואני מרגישה כמו ספר תורה, שמלבישים אותו במעיל חדש ויפה. ואני מביטה בי במראה ורואה איך אלוהים שזור בכל חוט בטלית וכרוך סביב כל קשר בציצית. רבי נחמן אומר שכמספר החוטים שבטליתי, מספר הדמעות שהזלתי עד שזכיתי להגיע לטלית. ואלוהים פורש עלי את כנפי השכינה ואני מרגישה שאני יכולה לעוף. לרגע אחד בחיים אני מרגישה שאני יכולה לעוף. ואני יודעת שהרגע הזה הוא פעם בחיים, אבל הוא בעצם כל החיים.

רננה רז היא רקדנית וכוריאוגרפית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ