טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בעמק הסיליקון לא מתגרשים"

קהילת ההיי-טק הישראלית בסן פרנסיסקו צמחה מאוד בשנים האחרונות. החיים בעמק פשוטים ורגועים, המשכורות גבוהות, והזמן הפנוי שמוקדש למשפחה ולשכנים הישראלים הופך את השהות במקום לחוויה נעימה ונוחה. האומנם גן עדן? לרוני פלומן, שחייתה שם כמה שנים וכתבה על כך ספר, יש גם תובנות אחרות

תגובות

משהו קצת עגמומי, אולי אפילו מדכא, עולה מדפי ספרה של רוני פלומן "ארעיים וקבועים: הקהילה הישראלית באזור מפרץ סן פרנסיסקו". כן, רמת החיים שם גבוהה יותר, החיים קלים יותר וגן העדן הקליפורני הוא כמו צמר גפן מתוק. אבל הספר מצליח לגרד את שכבת הזוהר וההצלחה הכלכלית לה זוכים הישראלים המתגוררים בעמק הסיליקון, רובם אנשי היי-טק, כמובן, וחושף אנשים חצויים, מתלבטים, אבודים, שחיים בקונפליקט: להישאר או לחזור?

פלומן מתעדת בכישרון רב סיפורים של ישראלים המתראיינים בעילום שם. חלקם החליטו לחזור לישראל, חלקם החליטו לעזוב לתמיד, והרוב עדיין מתלבטים. כולם מספרים לעצמם סיפור שלפיו הם באו רק לשנתיים כדי לשפר את מצבם הכלכלי, כדי לברוח קצת מסיר הלחץ הישראלי, כדי לבנות קריירה, אבל לרוב הסיפור האישי שלהם מגלה דברים אחרים: שהם עזבו את ישראל כדי לברוח ממצוקות אישיות, מהתמודדות עם משפחה מורחבת, מסטיגמות חברתיות, מבעיות בזוגיות.

החלום היה שהחיים באמריקה יפתרו להם את המצוקות האישיות. בינתיים, השנתיים הולכות ומתארכות, והם נותרים שם, חצויים, על מזוודות. המפגש עם אמריקה האמיתית ועם אנשיה מגלה שלא כל הנוצץ זהב, ושלמרות הנוחיות, יש בישראל לא מעט יתרונות. פלומן, אשת היי-טק, כתבה את הספר בעקבות התלבטות שלה ושל בעלה אם לחזור לישראל ולעזוב את חיי הנוחות והרווחה של עמק הסיליקון. היא חזרה, ובישראל היא מאושרת, אף שהיא מודה שמבחינה כלכלית כאן קשה יותר, ושרמת החיים שלהם ירדה.

התחקיר שאותו ערכה לצורך כתיבת הספר גרם לה להיות מעין אנתרופולוגית לרגע של הקהילה הישראלית בעמק הסיליקון, ואת סיפורה האישי לא ניתן למעשה לנתק מסיפורה של הקהילה. פלומן, עורכת דין בהשכלתה, בת 37, נשואה לבני פרידמן ואם לשלושה בנים - בני 7, 5 ושנתיים. מאז שמשפחתה חזרה לישראל, לפני כשנה וחצי, היא מתגוררת ביישוב חרוצים שבשרון. בעלה של פלומן עובד כמנהל פיתוח במעבדות המחקר הישראליות של חברת התוכנה הגרמנית סאפ, הממוקמות ברעננה. פלומן עובדת כיום כיועצת לחברות היי-טק (כפרילאנסרית) ומשקיעה את מרצה בכתיבת הספר הבא.

הסיפור שלה הוא רק דוגמה אחת לסיפור של מאות, אם לא אלפי, ישראלים משכילים ומצליחים, שהאופציות לחיות מחוץ לישראל נהפכו לנגישות מאוד עבורם כיום. אז במקום להיכנס למסלול החיים השגרתי והסוחט כל כך בישראל, הם בוחרים לגוון קצת את החיים במקום אחר.

לאחר שפלומן סיימה לימודי תואר ראשון במשפטים ועבדה עם תום הסטאז' במשרד עורכי דין, הוביל אותה הרעב להצלחה להירשם לתוכנית ללימודי תואר שני במינהל עסקים (MBA) באוניברסיטת אינסאד (Insead) היוקרתית בעיירה פונטנבלו ליד פאריס. היא נסעה לשם ב-97' עם בעלה, אתו התחתנה ממש סמוך לנסיעה. הוא עבד בחברת התוכנה מרקורי, והחברה הסכימה לסדר לו משרה בסניף הצרפתי שלה. "זו היתה שנה מדהימה, של לימודים ובילויים בנוף הצרפתי המדהים", אומרת פלומן.

"לאחר מכן בעלי קיבל משרה במטה של מרקורי בעמק הסיליקון, ועברנו לשם", היא מספרת. "אני החלטתי שבניגוד לנשים אחרות שם, אני לא אהיה אמא לא עובדת. כיום אני מבינה כמה מופרע ונאיבי זה היה להיות כה פמיניסטית".

אחרי תקופה במרקורי, בעלה עבר לעבוד בסטארט-אפ בשם רלוונט פוינט, שם עבד במשך כל שנותיהם בעמק. הסטארט-אפ, אגב, עבר כמה גלגולים, ושמותיו הקודמים היו איזולה וקונטרה.

פלומן נדהמה לגלות שלא כולם בעמק הסיליקון יודעים מה זה אינסאד, ואחרי שקיבלה הצעה מחברת התוכנה הישראלית קומטאץ', החליטה ללכת לעבוד בחברת נטרו שעסקה בתקשורת אלחוטית ושהמנכ"ל שלה היה ישראלי. החברה הונפקה בוול סטריט ב-2000, ופלומן טיפלה בהנפקה הראשונה והשנייה. אך עם התפוצצות הבועה, גם החברה קרסה ונסחרה בפחות משווי המזומן שלה. היא נמכרה במחיר נמוך לחברה קנדית, וב-2003 עברה פלומן לעבוד בסטארט-אפ ישראלי-אמריקאי בשם סרטגון שהמנכ"ל שלו היה ישראלי ואשר מומן על ידי קרן ג'רוזלם גלובל. היא והמנכ"ל היו העובדים הראשונים. אחרי שנה היא התפטרה, התיישבה לכתוב את הספר, סיימה לכתוב אותו ב-2005, ילדה את בנה השלישי, וב-2006 חזרו בני המשפחה לישראל.

מדוע בחרתם לחזור?

פלומן: "כשאתה עוזב את ישראל, אתה עובר תהליך של צמיחה גדולה. הרווחנו הרבה כסף וצמחנו מחוץ לישראל. כשיוצאים מישראל יש בהתחלה תחושה של אופוריה. נורא כיף להיות זר, לא אכפת לך באמת מה קורה מסביב, החיים קלים ונוחים, יש זמן לטייל, הישראלים המקומיים נחמדים. אבל זו אופוריה שאורכת שנתיים.

"אחר כך, כשנולדים הילדים, אתה מתחיל לנהל את הילד - ללמד אותו, להשקיע בו, חוגים, תחביבים, חינוך לנימוסים והליכות. החופש של הילד להיות הוא עצמו באמריקה הוא הרבה פחות חשוב מאשר בישראל. ואז כבר אתה מתחיל לשאול את עצמך איפה ואיך אתה רוצה לחיות.

"רוב הישראלים שעוזבים לאמריקה עושים זאת בשביל הטייטל או הכסף. אתה צריך את שניהם כדי להישאר בארה"ב ולהצליח, אבל יש לא מעט שרוצים את זה כדי לשפר עמדות ולחזור לארץ ממקום טוב יותר. אני בחרתי להיות ארעית ולא להשתקע. לא קנינו בית, לא חסכנו שם לפנסיה אמריקאית, אין לנו גרין קארד או אזרחות. ביום שהתפטרתי זרקתי את טופס הבקשה שלי לגרין קארד לפח, וכך קירבתי את החזרה לארץ".

יש הרבה מאוד ישראלים בארה"ב שאומרים ש"יום אחד הם יחזרו", אבל הם נשארים ונשארים, ובכל זאת הם לעולם לא יגידו שהם מהגרים.

"זהו בדיוק הדפוס של חיים מונחי קריירה. אנשים נוסעים לשם במטרה להיות סגן נשיא בחברה ציבורית, או עד שהסטארט-אפ שלך יעשה אקזיט, ואתה תעשה את המכה של הכסף ותחזור לארץ. אבל לפעמים זה לא קורה. הקידום בעבודה מתעכב, הסטארט-אפ לא נמכר, ומחכים ומחכים ומחכים. החלטתי שאני לא רוצה לחיות ככה. לא מחליטים החלטות בחיים לפי תכנון מסים או קריירה, אלא לפי איזה סוג חיים אתה רוצה לעצמך. זה פשוט מגוחך. יש לי בספר מרואיינת בשם נעמה (שם בדוי), שהבן שלה חזר לארץ כדי להתגייס לצבא, צעד שכמובן נעשה בעידוד ההורים, והילד היה חייל בודד בארץ, בקומנדו הימי. ההורים לא הצטרפו אליו פשוט בגלל שיקולי קריירה ותכנוני מיסוי של האבא. לא הייתי רוצה לחיות ככה".

איך מתנהלים חיי המשפחה בעמק הסיליקון?

"בדרך כלל הם טובים יותר מאשר בארץ. בעמק הסיליקון עובדים פחות שעות והולכים הביתה מוקדם יותר. יש פחות טירוף, למרות האמביציה. יש הרבה פחות טיסות. סופי השבוע ארוכים יותר, שבת-ראשון. כמו כן, לא נעים להגיד, אבל בישראל יש לכולם גם הורים מבוגרים לדאוג להם, וכשנמצאים באמריקה, מישהו אחר, בארץ, דואג להם, וזה מפנה יותר זמן. הרבה ישראלים מרוצים מזה שבשבת הם לא צריכים לבלות עם המשפחה המורחבת, ומבלים יותר זמן עם המשפחה הגרעינית. אין גירושים בעמק הסיליקון, זה דבר שפשוט לא רואים".

הולכים לצופים במקום לבית כנסת

פלומן מדווחת על כ-20 אלף ישראלים המתגוררים באזור עמק הסיליקון. היא שאבה את הנתונים ממפקד האוכלוסין האמריקאי. משרד החוץ הישראלי נוקב במספר אחר - 40 אלף. את הנתונים המדויקים קשה לדעת.

פלומן מחלקת את המהגרים הישראלים לשלושה טיפוסים: הקהילה האקדמית, אנשי ההיי-טק וישראלים ללא השכלה.

הקהילה האקדמית הם אלה שמגיעים לדוקטורט או לפוסט דוקטורט. מרביתם חושבים לחזור לישראל, אבל זה לא תמיד קורה, בגלל הצעות עבודה מפתות באוניברסיטאות בארה"ב.

לגבי אנשי ההיי-טק, הרי שמרביתם חוזרים לישראל אחרי כמה שנים, אך לא מעט מהם מתאהבים באורח החיים הנוח ולא חוזרים.

"הם חושבים שחוזרים תוך שלוש שנים, ונשארים עשר. זו קהילה סגורה בתוך עצמה, שולחים את הילדים לתנועת הצופים כי לא רוצים ללכת לבית הכנסת, ובדרך כלל שולחים את הבן הבכור בחזרה לישראל לשירות צבאי. לקהילה הזאת יש קודים הרלוונטיים רק לה, עילית ישראלית שממשיכה את המנהגים האלה גם בארה"ב. יש משפחות שבהן הסבא היה טייס, האבא היה טייס, אז גם הבן יהיה טייס, לא משנה שהוא מגיל חמש גדל בארה"ב".

הקבוצה השלישית הם ישראלים ללא השכלה שמגיעים במפורש כדי להגר - "שיפוצניק, למשל, לא יחזור לישראל", אומרת פלומן, "כי עבורו זו באמת תהיה פגיעה כלכלית קשה וגם ירידה בסטטוס החברתי. הם גם משתלבים טוב יותר בקהילה היהודית המקומית, כי הם הולכים לבית הכנסת יותר מאשר קהילת ההיי-טק".

נשות סטארבאקס

פלומן היתה יוצאת דופן בקרב קהילת אנשי ההיי-טק הישראלים, מאחר שהיא עצמה עבדה כאשת היי-טק, בדיוק כמו בעלה, בעוד רוב המשפחות מגיעות לעמק הסיליקון בעקבות עבודת הבעל, והאשה אינה עובדת. "נשות סטארבאקס" הוא כינוי שהודבק לנשים הישראליות המבלות בבתי קפה בעמק, ואינן עובדות. "רובן מאוד מתוסכלות. בישראל הן עבדו במקצועות שמרוויחים בהם פחות - חינוך, מקצועות טיפוליים. היחס כלפי לא היה כזה".

איפה יותר קל להיות אמא עובדת? בישראל או בעמק הסיליקון?

"זה מוזר. עמק הסיליקון נחשב למקום שאין בו נשים בכוח העבודה. זה מקום של מהנדסים ומתכנתים. אפילו בישראל יש יותר נשים בעמדות ניהול בהיי-טק. למרות זאת, יש בעמק הסיליקון הגינות גדולה יותר לנשים עובדות מאשר בישראל. בישראל את נענשת על יציאה הביתה מוקדם לילד, הן בשכר והן בטייטל. בעמק זה הפוך - כשהיו לי ילדים ועבדתי, הלכתי הביתה מתי שרציתי, והעלו לי שכר. זה לא פגע בי או בילדים. היה ברור שטיסות למקומות מרוחקים לא ייפלו עלי, כי אני אמא. פה בישראל אומרים לי 'את אמא, אז זה 80% משרה'. אמנם אין בעמק הסיליקון חופשת לידה בתשלום ולקחתי שלושה חודשים על חשבוני, אבל המעבידים מאוד הגונים".

"מקום של יורמים"

מהנדס ישראלי מתחיל שנוסע לעבוד בעמק הסיליקון מרוויח כ-100 אלף דולר לשנה, והמשכורת עולה עם השנים. מחירי הבתים השכורים שם גבוהים - בית עץ עם גינה עולה 2,000-5,000 דולר לחודש שכירות. הישראלים שמגיעים לעמק מתחילים את דרכם בדרך כלל ב"קאזה" בסאני וויל - בית דירות שבו חיים לא מעט ישראלים, ועם ההתקדמות בעבודה עוברים לבית פרטי.

אלה שמחליטים להשתקע, גם קונים בית שעולה חצי מיליון עד מיליון דולר. "הוואלי (עמק הסיליקון) הוא מקום של מהנדסים, זה לא מקום פלאשי ואופנתי. זה מקום של יורמים. התרבות מאוד אחידה. לא מתלבשים בצורה נוצצת. את עגלות ה'בוגבו' לילדים, שכל כך פופולריות בישראל, אף אחד לא יקנה בעמק הסיליקון כי זה יקר מאוד. אנשים חסכנים. מתלבשים באיכות, אבל לא יתביישו להסתובב עם עגלה פושטית", מספרת פלומן.

"אין טלפונים סלולריים יקרים ומפוארים, אין התעסקות במותגים של בגדים וכלי בית, כי אפשר לקנות הכל בקלות". גן ילדים עולה כ-1,500 דולר בחודש, מטפלת עולה כ-3,000 דולר בחודש. הבונוס באמריקה הוא, כמובן, המכוניות: "שם קונים מכוניות שאין בארץ - ג'יפ של לקסוס, לנדרוברים, והוואנים זולים מאוד. וואן חדש של מאזדה עולה 16 אלף דולר בלבד. זה אפשרי, מה שבארץ לא תמיד אפשרי.

"בכלל, הקנייה של מוצרים בני קיימא, כמו מקרר או אוטו, היא קלה. היא לא נוגסת ברמת החיים. בישראל, ההוצאות האלה כן נוגסות ברמת החיים. החוגים של הילדים לא חונקים אותך כלכלית כמו בארץ. שום דבר לא יקר באופן יחסי למשכורת שלך, ואפשר לחסוך הרבה. ישראלי שמרוויח 70 אלף דולר לשנה ויש לו שני ילדים, יגור בקאזה ויהיה קצת לחוץ, אבל יחיה ברווחה כלכלית הרבה יותר גדולה מבישראל. הוא יוכל לחסוך ויוכל להתקדם", אומרת פלומן.

הישראלים שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר ציבוריים, ונמנעים בדרך כלל מלשלוח אותם לבתי ספר יהודיים פרטיים, שנחשבים ליקרים מאוד. החופשה השנתית שניתנת היא של 14-20 יום, "ותמיד יש התלבטות אם לנסוע לבקר את המשפחה בישראל או לנסוע לטיול באלסקה", מספרת פלומן.

את ביטוח הבריאות היקר העבודה מסבסדת. גם את הוויזה ואת הבקשה לגרין קארד. מרבית הישראלים שם, מדווחת פלומן, לא חוסכים לפנסיה או לאוניברסיטה לילדים, כפי שהאמריקאים עושים. "יש בועה ישראלית, של חבר'ה, מסיבות, ריקודי עם, זמרים ישראלים שבאים להופיע, ברביקיו. הכל מאוד נוח. ואז אנשים חושבים על הזדמנויות שהם יכולים לתת לילדים שלהם, הזדמנויות כלכליות-חומריות, אבל הם תמיד שוכחים את הקונטקסט הרגשי, שבלי לשים לב בסוף מגלים שהוא באמת זה שמכריע", היא אומרת.

רשת הביטחון: דרכון אמריקאי לילדים

אנשי ההיי-טק הישראלים דואגים לדבר אחד לפני שהם עוזבים את עמק הסיליקון וחוזרים למזרח התיכון: שהילדים ייוולדו בארה"ב, כדי שתהיה להם אזרחות אמריקאית. לא משנה שהם רוצים שהילדים יגדלו כישראלים וישרתו בצה"ל, אנשי ההיי-טק הישראלים רוצים לסדר להם רשת ביטחון. עבור ישראלים רבים, הנכס שאתו הם חוזרים מארה"ב הוא לא רק מעמד בעבודה, או כסף וחסכונות - זה גם אזרחות אמריקאית לילדים, שהיא הישג משמעותי מאוד עבורם.

רוני פלומן מודה שזה היה חשוב מאוד לבעלה שגם הילד השלישי ייוולד שם, ורק אז יחזרו לישראל, ורבים אחרים חושבים כמותם. "זה משהו שמאוד מאפיין ישראלים - השיגעון הזה של שתי אזרחויות", אומרת פלומן. "זה מבטא חוסר ביטחון קיומי. כמו שאנשים בישראל מוציאים דרכון פולני או גרמני. להחזיק ויזת עבודה בארה"ב זה לא דבר קל, כי אם אתה מפוטר פתאום מהעבודה, אתה צריך לעזוב את המדינה. מאבדים עבודה אז גם מאבדים ויזה. ואם רוצים לעזוב לעבודה אחרת, צריך לעשות את זה ממש בשו-שו, שהמעסיק לא יידע. גם בקשה לגרין קארד תלויה במעסיק. לכן, הרצון שלי הוא שאם הילדים ירצו לחזור לאמריקה, ללמוד, לעבוד - הם לא יעברו את החוויות הלא נעימות עם הוויזה כפי שאנחנו עברנו. שיהיה להם החופש לעבור בין עבודות, לעבוד במקדונלד'ס אם הם רוצים".



רוני פלומן: "אנשים נוסעים לעמק הסיליקון במטרה להיות סגן נשיא בחברה ציבורית, או עד שהסטארט?אפ יעשה אקזיט ואתה תעשה את הכסף ותחזור לארץ. לפעמים זה לא קורה, הקידום מתעכב, הסטארט אפ לא נמכר, ופשוט מחכים ומחכים"


תצלום: יח"צ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות