בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שברון הלב מאחורי השתלת הלב הראשונה בישראל

בביה"ח בילינסון חגגו בשבוע שעבר 40 שנה להשתלה ההיסטורית. בתו של אברהם סדגת, ממנו נלקח הלב המושתל, לא הוזמנה למעמד הנוסטלגי: "איש לא מזכיר אפילו במלה אחת את הסיפור במלואו", היא אומרת. "הלב נלקח בדרך מכוערת שצריכה למחוק את החיוכים מפני אנשי הצוות הרפואי הגאים"

2תגובות

החגיגה לציון 40 שנה להשתלת הלב הראשונה בישראל, שנערכה בשבוע שעבר במרכז הרפואי בילינסון, התקיימה על פי כל כללי הטקס - בלוני הליום אדומים בצורת לב, עוגת לב מעוטרת ב-40 נרות וחתני השמחה הגאים: ארבעה מאנשי הצוות המקורי שלקחו חלק באותו מאורע מכונן בדצמבר 1968. הניתוח הישראלי הראשון להשתלת לב אמנם הצליח, אך מותו של המושתל לאחר כשבועיים גרם להפסקה בביצוע ההשתלות עד להשתלה הבאה - 20 שנה לאחר מכן. ואולם, מלאי נוסטלגיה סיפרו הנוכחים באירוע על המעמד המרגש, במושגים ססגוניים כמו "התרוממות רוח" ו"עידן חדש". בין לבין ניתן היה לשמוע את הביטוי "קצירת לב", אך זהו רק שלב טכני לעומת ההיסטוריה שנעשתה באותו יום בחדר הניתוחים בבית החולים. משם יצאו הכותרות, הקרדיט לצוות הרפואי ובין השאר גם משפחה אחת שחוותה טרגדיה ויכולה להעיד על אירוע ייחודי מסוג שונה - תרמית האיברים הראשונה.

"ראיתי את הכותרות בעיתון ולצדן בלונים, נרות, עוגה - ממש חגיגה, ואיש לא מזכיר אפילו במלה אחת את הסיפור במלואו, מאיפה וכיצד הגיע אותו לב להשתלה. הלב הזה נלקח ברמאות, דרך מכוערת שבהחלט יכולה למחוק את החיוכים מפני אותם אנשי צוות גאים", אמרה אורנה סדגת-ארז, בתו של אברהם סדגת ממנו נלקח הלב להשתלה הראשונה.

בדצמבר 1968 הגיע אברהם סדגת לבית החולים בילינסון לאחר שחווה אירוע מוחי. סדגת אושפז ואשתו עופרה, שהיתה אז אם לילדה בת שנתיים, הוזעקה על ידי שכניה לבית החולים. "כשהגעתי אברהם היה מאושפז בחדר רגיל, מונשם, אך הרופאים הרגיעו אותי ואמרו שמצבו תקין. בשעות הערב ניגשה אלינו אחות וביקשה כי לא נישאר בלילה בבית החולים. אז לא הבנתי כי יש לכך סיבה", סיפרה.

כששבו למחרת סדגת וגיסיה לבית החולים הופתעו לגלות שאברהם לא נמצא בחדרו. "כששאלנו היכן הוא נמצא אמרו לנו שהעבירו אותו לטיפול נמרץ אך סירבו להרחיב באשר למצבו. המשכנו לשאול שאלות ואיש לא ענה. מאוחר יותר הודיעו לנו כי אברהם נפטר. במקביל שמענו על ניתוח השתלה שנעשה בבית החולים אך היינו עסוקים בשלנו".

אחיו של סדגת שהופתע מההידרדרות הפתאומית במצבו ובהמשך מהבשורה הקשה על מותו ביקש לראות את הגופה בטרם מפנים אותה. בית החולים סירב, ורק לאחר שהאח התעקש וסירב לעזוב את המקום, הורשה לראות את גופת אחיו. "הוא ראה גופה עטופה בסדין, וכשהרימו את הסדין ראה כי הגוף כולו מכוסה תחבושות - מה שלא הסתדר עם אירוע מוחי. הוא פתח את התחבושות ונדהם לראות כי הגופה ריקה בחלקה העליון. רק צלעות שבורות וביניהן, במקום איברים פנימיים, תחבושות שנתחבו פנימה על מנת למלא את החלל", נזכרת סדגת בדמעות. "הם התייחסו אליו כמו אל חתול רחוב. כנראה שמהרגע שנכנס לבית החולים ראו בו רק פוטנציאל ללקיחת איברים ולא אדם שזקוק לטיפול. ככה לוקחים בן אדם, פותחים, מוציאים מה שצריך, סוגרים ועוד משתיקים את העניין".

לאחר מספר שעות החלה המשפחה לקשור בין הטרגדיה הפרטית שלה ל"אירוע ההיסטורי" שעליו דובר רבות באותו בוקר, ודרשה תשובות, אך ללא הועיל. בית החולים הכחיש כי מדובר בלבו של סדגת. המשפחה לא ויתרה ופנתה לשר המשטרה, שר הדתות ושר הבריאות בבקשה לאשר כי הלב האמור הוא לבו של יקירם ולהסביר מדוע בוצעה ההשתלה בלי אישור המשפחה, תוך שהיא מדגישה שאיננה דורשת כל פיצוי כספי. "המערכה שאנו מנהלים היא על צדק ומוסר. חוסר הידיעה וההכחשות של בית החולים ממוטטים את עצבינו", אמרו נציגי המשפחה באותם ימים, "אם יודיעו כי מדובר בלבו של אברהם נהיה גאים בעובדה שלבו הציל חיים". גם הרעש התקשורתי שנוצר לא שינה את עמדת בית החולים שהמשיך לדבוק בגרסתו ופרסם הודעה בה נאמר כי הנהלת בית החולים לא פרסמה שם התורם ומכחישה בתוקף כל שם שפורסם באמצעי התקשורת.

רק כעבור חודש ימים, לאחר פניות חוזרות ונשנות של עו"ד יורם ארידור שייצג את המשפחה, ניאותה הנהלת בית החולים לאשר כי לבו של אברהם סדגת הוא הלב שהושתל באותו יום, תוך הצבת תנאי שהמשפחה תחתום על מסמך לפיו היא לא מתכוונת לתבוע את בית החולים. בהודעה נוספת שפרסם בית החולים הביעה ההנהלה תודתה והערכתה למשפחת סדגת על תרומה אנושית נעלה ועל הודעת המשפחה כי רצתה רק לדעת את האמת מבלי לתבוע תמורה כספית.

מהמרכז הרפואי בילינסון נמסר בתגובה: "בהשתלת הלב הראשונה פעל הצוות הרפואי על פי החוק שהיה נהוג במדינת ישראל בשנת 1968. להלן ציטוט ישיר מדברים שנאמרו על ידי שר הבריאות דאז, ישראל ברזילי, בפני מליאת הכנסת ב-25 לדצמבר 1968, בישיבה בנושא השתלת הלב החלוצית: 'אין ספק כי פרופ' (מוריס) לוי ושותפיו - עוזריו והנהלת בית החולים בילינסון, פעלו על פי החוק הקיים המתיר להשתמש בחלק מן הגופה או באיבר מן המת, למען ריפויו של אדם, אף ללא נטילת רשות וקבלת הסכמה מצד משפחת הנפטר. כאשר מדובר בהצלת חיי אדם באמצעות השתלת איבר, אין בזה בעיה מבחינת ההלכה. כל מה שניתן לעשות כדי להציל חיי אדם, אנחנו לא רק רשאים, אלא חייבים לעשות זאת'".

אז והיום - מה אומר החוק?

החוק שמסדיר את נושא נטילת האיברים מאדם עם מותו הוא חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953. על פי חוק זה, שעוסק בעיקרו בניתוח גופה לשם בירור סיבת המוות, מותר לרופא לנתח גווייה לשם קביעת סיבת המוות או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אחר, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת מהמטרות הקבועות בחוק.

החוק מאפשר ניתוח גופה ונטילת איבריה לשם הצלת חייו של אחר אם האדם לא התנגד לכך בחייו, ואם אין בנמצא התנגדות בכתב של אחד מבני המשפחה. כמו כן מצוין בו כי על הרופא לעשות מאמץ סביר לאתר את בני המשפחה ולהודיע להם על ביצוע הניתוח.

בתיקון לחוק שנעשה בשנת 1980 נקבע כי גופה תנותח רק בתום חמש שעות מרגע ההודעה למשפחה. ואולם, אם הניתוח דרוש לריפויו של אדם אחר, תימסר על כך הודעה לאחד מבני המשפחה בזמן סביר לפני עשיית הניתוח.

בשנים האחרונות הושרש בארץ נוהג לפיו לא מנתחים גופה, אלא אם כן אם התקבלה הסכמה מפורשת של המשפחה, גם אם הנפטר חתם על כרטיס לתרומת איברים.



אורנה סדגת-ארז ליד קברו של אביה, אברהם סדגת, אתמול


"הארץ", דצמבר 1968



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו