בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על תקווה ואופטימיות בסוף החיים

יש מהמשותף לחולה סופני שנותר בחיים עד לחתונת הבן ולחולה ששורדת עוד קצת כדי להגיע לטקס ההשבעה של הנכדה. הרפואה יכולה לאמץ את התקווה ככוח מניע

5תגובות

בחודש שעבר פגשתי עמית בדרכי לשיקגו, שם נערך הכנס השנתי החשוב ביותר בתחום הסרטן, של החברה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית. לאחר שיחת חולין קצרה, הפתיע אותי הרופא הבכיר, כשסיפר כי מדי שנה, לפני נסיעתו לכנס, הוא מספר על כך למטופליו הסופניים, וברצותו לטעת בהם תקווה, מדגיש שיש סיכוי טוב שיגלה שם שיטות טיפול חדשות, ואולי אף מהפכניות.

הנהנתי בנימוס. לצערי, נדיר להתוודע לחידושים פורצי דרך אפילו בכנסים מדעיים מסוג זה. בתום הכנס, תהיתי מה יאמר אותו אונקולוג למטופליו הכמהים לבשורות טובות שבקרוב ייהפכו לתקוות שווא אם לא לייאוש טוטלי.

התקווה היא אכן כוח מניע. אם אתבקש להגדיר את תפקיד הרופא, אתחיל במחויבותו ליצור ולשמר את התקווה. בטוחני שאינני יוצא דופן. התקווה מוערכת בעיני מרבית אזרחי מדינת ישראל ולא בכדי כך נקרא ההימנון, השיר שאמור לשקף את מהותנו הלאומית.

ובכל זאת, פרופסור ג'רום גרופמן, מנהל המחלקה לטיפול ניסיוני באוניברסיטת הרווארד, מזהיר מהנטייה לבלבל בין תקווה ואופטימיות. האופטימיות היא האמונה במגמה חיובית המתקיימת מעצמה בעוד שתקווה מושתתת על יכולתו של אדם לשפר את המציאות במו ידיו. אליבא דגרופמן, האופטימיות היא פאסיבית, אולי אף נאיווית בעוד שהתקווה מבוססת על אקטיביות. נדרשים תעוזה ומאמץ כביר כדי לקוות.

מי לא שמע סיפור על חולה סופני שהצליח להאריך את חייו מעבר למה שחזו לו, מפני שרצה לשרוד כדי להשתתף באירוע מיוחד: טקס ההשבעה של הנכדה, חתונה של הבן. לעתים אף ניתן לייצר נסיבות מלאכותיות שיניעו תקווה. אשה שסבלה מסרטן השד שהתפשט לכבד ולריאות, שיתפה אותי בתחביב הגינון שלה. היא שתלה, בהתרסה, זן מיוחד של נרקיסים הפורחים רק לאחר שנה שלמה, כדי שיהוו תמריץ לחגוג עוד אביב. ברם, מה לגבי אלה שאין להם אירוע מכונן באופק, האם נגזר עליהם להעביר את ימיהם האחרונים בייאוש?

לאחרונה, זכיתי לטפל בשני חולים שלקו במחלה חשוכת מרפא. הם רצו להשיב לידיהם את התקווה. כדי לסייע לאדם למצוא תקווה, יש להגיע לעמקי נשמתו, להבין את ערכיו ולמצוא את אותם גורמים שהעניקו לחייו משמעות. מדובר בתרגיל אינטלקטואלי, שמאתגר לא פחות מעבודת הבילוש הנדרשת לאבחן דיאגנוזה אזוטרית. עיקרון זה בכלל לא מוגבל לזירה הרפואית. מתי לאחרונה הזדמן לכם לשאול חבר מהיכן הוא שואב משמעות? לדעתי, אולי המשברים ביום-יום מזמינים אותנו להכיר מקרוב יותר את אהובינו המלקטים את רסיסי התקווה.

אשה בת 67 גססה מלימפומה. היא לעגה לעצמה בציניות שצווארה התנפח בגלל בלוטות הלימפה וביכתה את אובדן יופייה. בשיחתנו, היא רמזה שנישואיה התרוקנו מתוכן לאחר שילדיה עזבו את הבית. במפתיע, דווקא עכשיו, עם תקתוק השעון, נחושה היתה להשתתף יחד עם בעלה בייעוץ זוגי. נדמה היה שמדובר בניסיון חסר תועלת, לנוכח הזמן המועט שנותר לתהליך התיקון, אך אותו רצון העיד על חשיבותה של מערכת היחסים. היא הבינה היטב שלא נצליח לשלוט בגידול, אולם ביקשה להחזיר לשליטתה תחום אחר בחייה, לא פחות חשוב מזה הרפואי.

גבר בן 70 התבשר שהסרטן בלבלב שלו אינו נתיח, ונותרו לו (סטטיסטית) עשרה חודשי חיים. בשש השנים האחרונות הוא הקדיש שעתיים מדי בוקר ללמוד דף בתלמוד, במסגרת מסלול לימוד המכונה "הדף היומי". האיש חישב ומצא שלא יספיק לסיים את התוכנית. מוזר, אבל זה דיכדך אותו יותר מהפרוגנוזה הרפואית. בעזרת מורה פרטי, הוא הכפיל את קצב למידתו, ובנקל כבש את מטרתו. בכל יום הוא השכים קום, גדוש תקווה, ביודעו שממתין לו אתגר. הוא לא התבייש להתרברב בהישגו ובצדק. "'יש!'", צהל בליווי הפגנת שריר בזרועו. נפעמתי. הייתכן שאותו אדם מרומם רוח עלול להיוותר בעוד מספר שבועות בלבד ללא רוח חיים בקרבו?

דוגמאות אלו ורבות אחרות מייצגות את המשוואה: תקווה-שווה-ריפוי. בעיני, השימוש במונחים אלה כמילים נרדפות מהווה הסתכלות שטחית שחוסמת מלראות היבטים נוספים למושג התקווה.

בתשעה באב נהוג לקרוא את הקינה המפורסמת של יהודה הלוי, "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". מבין דמויות האסירים, המרגשת ביותר עבורי היא "אסיר התקווה". ביטוי המוגדר במילון אבן שושן כאדם "שקשור ואחוז בתקווה". האם נוכל בעולם הרפואה להצטרף להגדרה זו, ולהבין שלמרות תוחלת החיים הקצרה, לאו דווקא נכזבה תוחלתם של מטופלים כה רבים? עלינו לתור אחרי התקווה בקפדנות. ניתן לפתח את המיומנות ליצור ולשמר את התקווה.

הכותב הוא מנהל מכון הקרינה במרכז הרפואי תל אביב ויו"ר עמותת "תשקופת"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו