המהפך הכפול

איך השפיע מיזוג יחידה 101 בגדוד הצנחנים על זהותי כישראלי

צבי ינאי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי ינאי

בקיץ 1952 התייצבתי בבסיס הקליטה והמיון, אף שאך מלאו לי 17 שנה. שנה קודם לכן, שבועות אחדים לפני סיום כיתה י', נשרתי מבית הספר בקיבוץ רמת דוד ונכנסתי לעבודה מלאה במספוא. מאוחר יותר הועסקתי בעירום הזבל מהרפתות ומהלולים.

ענף הזבל לא נמנה עם הענפים היוקרתיים במשק. הוא לא נהנה מהאצילות של הפלחה, לא מהחשיבות של הרפת ולא מניחוח המספוא. מצבי חיות, עולה מבוגר מפולין, שכפות רגליו קפאו בעת בריחתו מהגרמנים, למדתי את תבונת הבנייה של מלבני זבל רחבי מידות. לגבב ערמת זבל שבסיסה רחב וקודקודה צר - כל אחד יכול. לבנות מלבן לגובה ארבעה מטרים ויותר, שזוויותיו ישרות וצלעותיו עומדות בגשם - את זה ידע צבי חיות לעשות טוב מכל אחד אחר. חוכמת המעשה, לימד אותי חיות, היא לערב קש וזבל לח בשיעורים נכונים בפינות המלבן, לבנות לגובה מהקירות פנימה ולשמור בקפדנות על הקווים האנכיים של המבנה.

לימים הבנתי שאי אפשר לעשות את זה ללא חוש לשלמות ובלא נטייה לאסתטיקה. עוד הבנתי, שאסתטיקה אינה קשורה בריח ולא בחומר. היא בראש. אצל צבי חיות היא היתה גם בלב. מה שיש בראש נשכח עם הזמן, מה שיש בלב נשאר לתמיד. ממה שיש בי היום יש גם משהו מצבי חיות.

באוהל שהוקצה לנו עד להשלמת תהליך המיון פגשתי את יצחק רוטנשטיין מכפר ברוך, יישוב שכן מעבר למסילת הרכבת הישנה לעפולה. הוא הציע להתגייס לחיל הים. אני עמדתי על גישה חופשית לאוויר. מטעם דומה דחיתי את חיל השריון. מקומות סגורים עושים לי רע, הסברתי לו. גולני וגבעתי נראו לנו חילות אפורים מדי. רצינו משהו שיספק את יצר ההרפתקנות. סגרנו על צנחנים. כשנשאלתי על ידי חוליית הגיוס למה אני רוצה להתנדב לצנחנים, השבתי: אתגר אישי.

בגדוד הצנחנים שירתו באותה עת שני קיבוצניקים בלבד, עוזי מרמת הכובש ומישקה מיפעת. אני הייתי השלישי. קיבוצניקים נעים בעדרים. באותה עת העדר הקיבוצי נע לעבר הנח"ל, אולי בחוכמה. גדוד הצנחנים של יהודה הררי לא התאים לחינוך הקיבוצי. הוא היה באותה עת מוקד משיכה לספורטאים, בעיקר מתאגרפים מאגודות מכבי ובית"ר, שחקני כדורגל ולא מעט עבריינים עם תיקים במשטרה.

היה בו משהו מליגיון הזרים: אינדיווידואליסטים, הרפתקנים ושוחרי קטטות. בכל בוקר נהג סוקניק לעבור בין המיטות במגורי הנקניק הארוכים מימי הצבא הבריטי ולאסוף במסטינג את פרי אוננות הבוקר. בין מחנה הצנחנים לבה"ד 12 של החיילות הפרידה גדר תיל דקה, רמוסה כמעט לכל אורכה. חיילים התגנבו מדי לילה לצריפי הבנות ועוררו מהומות. מנוחת הלילה הופרה דרך קבע בצפצופי המשרוקית של הקצינה התורנית כל אימת שגילתה חיילים במקלחות של החיילות או בתוך המגורים. מי שנתפסו בקלקלתם נדונו לעונש של עד 35 יום מחבוש בחדר המעצר של הגדוד.

רובם העדיפו את כלא 4, בשל היחס המועדף שזכו לו מהסוהרים בעקבות כמה עימותים אלימים. שמו של חדר המעצר הגדודי הילך אימים על חיילי היחידה. ריצה עם רובה מוגבה מעל הראש עד אפיסת כוחות או זחילה בבוץ עם תרמיל גב מלא אבנים היו העונשים הקלים. עצירים קשוחים במיוחד קיבלו טיפול בחדר החקירות ויצאו משם חבולים.

הררי, המג"ד, נמוך קומה, קפיצי ודק גזרה, היה חסיד הקונצפציה של פעילות בחוליות קטנות מעבר לקווי האויב. הוא התגייס במלחמה לצבא הבריטי, זכה באות הצטיינות על אומץ בקרב, הצטרף ליחידת "הנוקמים" שחיסלה נאצים ואירגן בחשאי העפלה של יהודים מהונגריה לאיטליה.

כחניך האסכולה הבריטית נקט גישה מחמירה מאוד בענייני משמעת, הופעה מצוחצחת, תספורת צבאית קצרה ואומץ אישי. צנחן שנדרש לצנוח מעבר לקווי האויב, ולפעול שם לבדו או בחוליה קטנה, גרס הררי, נדרש למנה גדושה של אומץ. הוא צידד ביישוב מחלוקות בין חיילים - לרבות טענות נגד מפקדים - בקרב אגרופים מסודר, בזירת חבלים מאולתרת. הררי עצמו נענה להזמנה מצד אחד מחיילי הגדוד ל"פייר פייט" והשכיב אותו בסיבוב הראשון.

הקוד הגברי שנהג בגדוד משך אליו שוחרי קטטות, שחיפשו עילה להגן על כבוד היחידה. הזדמנות נאותה נקרתה להם בתמרון הגדול של צה"ל ב-1953. כוח צנחנים חדר למטה "הירוקים" או "האדומים", אבל המשטרה הצבאית מיהרה להשבית את שמחתם. הררי לא איחר להגיב. הנחיה לא רשמית זיכתה בחופשה בת 24 שעות כל מי שהכו שוטרים צבאיים.

רוח היחידה אצל הררי ניצבה על שלוש רגליים: אומץ אישי, העזה וגאוות יחידה. בתמורה נהנו החיילים מעצימת עיניים בעניינים שונים, כמו גיוס אמצעי תובלה מאולתרים כדי לחזור במועד לבסיס. עשרות מכוניות גנובות לאורך הכביש לתל נוף בכל יום ראשון בשבוע נכללו בהסכם עצימת העיניים.

צ'רלי היה אמון במיוחד על גאוות היחידה. באחת הפעמים הבודדות שבהן ביכר לחזור לבסיס באוטובוס, ביקש מהנהג לעצור בצומת תל נוף. הנהג הסביר לו שקו ישיר תל אביב-באר שבע אינו עוצר בדרך. צ'רלי לא השתכנע והתעקש לרדת במקום המיועד. כשהאוטובוס התקרב לצומת תל נוף הוא פתח את הדלת האחורית וקפץ החוצה. הוא ידע שנוסעי האוטובוס מציצים מהחלון האחורי לראות אם יקום. צ'רלי קם, הזדקף, המתין עד שהאוטובוס נעלם בעיקול למושב קדרון ורק אז הרשה לעצמו להשתטח בשולי הכביש. לנהג המכונית הצבאית שאספה אותו מהכביש הוא הסביר שמלה שלו היא מלה.

אימוני הטירונות עברו בקלות יחסית. הדגש הושם על כושר גופני ועל אומץ אישי. בתרגיל חובה לטירונים הציבו שני חיילים במרחק מטרים אחדים זה מול זה ופקדו עליהם להצית חזיז ולהעבירו במסירות ביניהם עד להתפוצצותו. כפפות ומשקפי מגן לא היו באותה עת בצה"ל, ואם היו הם לא נועדו לתרגילים של טירונים מתחילים. ממילא תרגיל החזיזים היה רק פתיח לדבר האמיתי: תרגילים באש חיה. המדריך התקדם מאחורי החיילים הזוחלים וירה מהמותן לאדמה, כמטר לפני ראשיהם. ההתקדמות לעבר יעד מבוצר נעשתה בשורה חזיתית, כשהמקלען יורה צרורות של כדורים שני מטרים לפני רגלי המסתערים. חיפוי טוב נמדד על פי מספר הנקבים במכנסי המסתערים מרסיסי אבנים שהתנפצו מהירי.

להוותו של הררי, אימוני האש ותרגילי האומץ האישי לא הניבו את הפירות המקווים. חציית הקו הירוק בפעולות התגמול שהוטלו על הגדוד רוקנה את האומץ מעורקי החיילים. הפשיטות על הכפרים בית ליקיה, אידנא ורנתיס הסתיימו בכישלון צורב. כוח צנחנים שיצא לבית ליקיה נאלץ לחזור על עקבותיו, מכיוון ששכח לקחת אתו חבלנים. באידנא התגלה הכוח, נפתחה עליו אש והוא נסוג עם הרוג אחד, חייל שני נעדר. ברנתיס ירה שומר הכפר באוויר וסיכל את ההסתערות של כוח פריצה מיוחד לעבר בית המוחתר במרכז הכפר. פלוגת הטירונים, שהיתה אמורה להפעיל רתק על הכפר עם מרגמות שני אינטש, התמקמה מחוץ לטווח המרגמות. בנסיגה הונחו מטעני חבלה מתחת לטרסה בשיפולי הכפר ופוצצו אותה בהצלחה. קוד הכבוד, שהפליא לעשות במדי א' המגוהצים, התאדה ממדי ב' המיוזעים.

השמועות על יחידת קומנדו עלומה שעומדת להסתפח לגדוד 890 של הצנחנים עברה מפה לאוזן. יודעי דבר סיפרו שפיקוד הגדוד יופקד בידיהם. יום אחד הופיעה חבורת ה-101 בשערי המחנה. הם לבשו שעטנז של בגדים אזרחיים וחלקי לבוש צבאיים, רובם נעלו סנדלים, חלקם גידלו שיער פרא, מעטים היו מגולחים. הופעתם נותחה בשעות הערב בבר הסמלים והקצינים. כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבין שתפארתו של גדוד הצנחנים לא תהיה על חבורת יחפנים זו. האנליסטים פסקו כי אפיזודה מוזרה זו תימחק מההיסטוריה של הגדוד עוד לפני שייבש הדיו על מסמכי הסיפוח.

חיילי 101 שוכנו בכמה צריפים בפאתי המחנה. איש לא ראה אותם עורכים מסדרי בוקר לבדיקת גילוח וניקוי נשק, אבל חדי העין הבחינו שהטומיגנים והשמייסרים שלהם היו תמיד נקיים ומשומנים, חגורם מאורגן, ולפני כל יציאה לפעולה ערכו ניסויי כלים מתוך הצריפים. המסעות, תרגילי הניווט ואימוני הפשיטה שלהם היו ארוכים ומפרכים לאין ערוך מאלה שנערכו אי פעם בגדוד 890.

פעולת התגמול על כפר קיביה, בפיקודו של אריק שרון, זימנה שיתוף פעולה ראשון בין שתי היחידות. התוצאות היו קשות. רדיו ירדן הודיע על 40 בתים מפוצצים על יושביהם. סך כל ההרוגים: 69 אזרחים. העולם גינה את הפעולה בחריפות, גם בארץ עוררו הדיה זעזוע עמוק. דוד בן-גוריון האמין לאריק, שאמר כי חייליו פעלו בידיעה שהבתים המיועדים לפיצוץ ריקים מאדם.

בגדוד פשטו שמועות על מקרים של ונדליזם ומעשי התעללות מצד חיילי פלוגה ב' של הצנחנים. היו שהתביישו והיו שהתגאו על כי הצנחנים הוכיחו ללוחמי 101 שהם לא פחות קרביים מהם. אם אריק קיווה שהפעולה הצבאית המשותפת תיצור אחוות לוחמים בין שתי היחידות, הוא התבדה. הניכור כלפיו מצד קציני גדוד 890 העמיק. הפעולה גם לא הכריעה את שאלת הפיקוד על שתי היחידות. הררי היה משוכנע שיחידה 101, שלא מנתה באותה עת יותר מ-60 חיילים, תתמזג עם גדודו תחת פיקודו. ככלות הכל, הוא עמד בראש יחידה תקנית המונה כמה מאות חיילים, מפעילה מינהלה מסודרת ומציגה שרשרת פיקוד מאורגנת. מה גם שהוא היה סגן-אלוף, ואילו אריק היה רב-סרן.

בניגוד להלוך הרוח הכללי, אהדתי היתה נתונה לאריק ול-101, ולא רק מפני שרובם באו מההתיישבות העובדת. העזתם ורמת החיילות שלהם כבשו את דמיוני. פשיטותיהם בעומק השטח הירדני שמו ללעג את החרדה המיסטית אצל חיילי הגדוד מפני חציית הקו הירוק והוציאו את האוויר מעקרון ההפתעה המקודש. במשנתם של ה-101, התגלות לאויב לפני ההגעה ליעד אינה יותר ממטרד שיש לסלקו או לעוקפו. את עקרון ההפתעה החליף עקרון הדבקות במטרה: לא חוזרים לפני שמושגת המטרה. זלזולם המופגן בסממנים חיצוניים שבה את לבי.

את ההייררכיה הפורמלית של דרגות המירו בסמכות טבעית שנגזרה מכושר מנהיגות ומידע שדאי. דגש זה על המהות היה משב רוח מרענן בגדוד שהעמיד את רוח היחידה על מדים מגוהצים, תגי נחושת מצוחצחים, נעליים מבריקות ותרגילי סדר מדוקדקים.

אהדתי ל-101 לא איחרה לעורר נגדי ביקורת, בעיקר מצד מדריכי הצניחה שעליהם נמניתי באותה עת. מדריכי צניחה בתקופתו של יהודה הררי נחשבו אצולת הגדוד. עיסוקם גילם בעיניו הן את דרגת האומץ העליונה שצנחן נדרש לה ביום פקודה והן את ייחודו של גדוד הצנחנים על פני גדודי חי"ר רגילים. אך טבעי היה שמדריכי הצניחה יתייצבו כאיש אחד מאחורי הררי, מה גם שרובם היו יוצאי הונגריה כמוהו. ההסתודדויות שלי עם אריק שרון נראו להם כמעשה התרסה, ותוך זמן קצר סומנתי כגיס חמישי.

אריק היה ער לאופוזיציה שקמה נגדו בקרב הגוורדיה הוותיקה, למעט קומץ קצינים ולוחמים כמו דווידי, קונפורטי, שגיא וברדנוב. הוא ידע שמינויו למפקד גדוד הצנחנים טרם הוכרע בפיקוד ובמטכ"ל, וחשוב היה לו להראות למי שעקבו אחריו שם כי מיזוג שתי היחידות תחת פיקודו אפשרי. מטעם זה האיר פנים לכל מי שעברו לצדו. לי הוא גמל במתן היתר להצטרף לפעולות התגמול כאחד הלוחמים.

חמישה חודשים אחרי הקמתה פורקה יחידה 101 והתמזגה עם גדוד 890 בפיקודו של אריאל שרון. טקס העברת הפיקוד חיזק את תחושת האסון של ותיקי הגדוד. בבוקרו של יום שישי נערכו חיילי הגדוד במגרש המסדרים אל מול תורן הדגל. כשהגדוד עבר ל"דגל-שק" נכנס סגן-אלוף יהודה הררי למגרש המסדרים במדים מגוהצים, מגולח למשעי, בצעדים תואמים לצלילים אילמים של מארש צבאי. לנוכח המסדר הדומם קרא הררי בקצרה את פקודת היום וסיים בהבעת ביטחון שפרידתו מהגדוד תהיה קצרה. הוא לא חזר על דבריו של מקארתור, "עוד אשוב". הוא הסתפק ב"להתראות", אך לא היה איש שהחמיץ את כוונתו.

בסיום דבריו קרא הררי את שמות הקצינים שבחרו לעזוב יחד אתו במפגן של נאמנות. כל מי ששמו הוקרא יצא משורות המסדר והתייצב לצדו. את נקישת העקבים של רס"ן מרסל טוביאס אפשר היה לשמוע בבסיס חיל האוויר הסמוך. טוביאס סימל יותר מכל אדם אחר את "מורשת הצנחנים". אישיותו המחוספסת, חוסנו הגופני ודאגתו לטירוניו היו לאגדה בצה"ל של אותם ימים. כששורת נאמניו ניצבת לידו, פנה הררי לעבר אריק שרון שהמתין בפאתי המגרש. אריק התקדם לעברו בצעדים גמלוניים, שאיחרו בחצי מקצב את המארש האילם של הררי. חולצתו לא היתה מהודקת מתחת לחגורה וכובעו היה מונח ברישול על ראשו.

אם הררי תיכנן מראש את המסדר להמחשת הפער בין האסכולה הבריטית לאחד מממזריה של אסכולת הפלמ"ח, הוא לא יכול היה לבחור בנציג טוב יותר מאריק. אינני זוכר אם אריק דיבר. גם אם דיבר זה היה אנטי-קליימקס, כמו ההצדעה שהצדיע להררי, שהיתה הדבר הכי מביך שראיתי למן גיוסי.

בתוך שבועות אחדים התברר לכל שלא יחידה 101 התמזגה בגדוד 890, אלא הגדוד התמזג ב-101. אם בימיו של הררי זכו החיילים הוותיקים לפני סוף שירותם בצ'ופר של עבודה ג'ובניקית, אצל אריק שרון העונש הכבד ביותר היה העברת חייל מפלוגה קרבית למפקדה. זרימת הקיבוצניקים לגדוד הביאה למהפך תרבותי, אם כי חלקי. בלי משים התקיימו בגדוד שתי אסכולות במקביל: הקיבוצניקית ברובה, שקיבלה את ביטויה הייחודי כעבור עשר שנים בספר "שיח לוחמים"; ולצדה אסכולה חיילית בוטה, פטורה מחיבוטי נפש במגעיה עם האויב. שתי האסכולות עצמו עיניהן זו לגבי קיומה של זו.

כמו מרבית האנשים, במעמד העברת הפיקוד לשרון חשתי צביטה בלב. יהודה הררי היה אדם הגון, בעל יושרה ללא דופי, אמיץ ואיש כבוד. אני משער שהוא היה מפקד טוב, אבל לזמן אחר ולנסיבות אחרות. צה"ל של אותם ימים היה זקוק לנחישות הבוטה של אנשים כמו אריק שרון ומאיר הר-ציון, אף שעיגלו פינות וחצו פעם אחר פעם קווים אדומים. הצבא היה בשל למהפך תודעתי בנורמות הלחימה שלו, הוא היה זקוק לטלטלה שתגרום לו להתייצב בגבולות הפרוצים של המדינה ולהחזיר לעצמו את הביטחון שאבד לו בפעולות הכושלות בתל מוטילה, אידנא ורנתיס.

הטלטלה הזאת סייעה בעקיפין לקבע גם את זהותי הישראלית. היא סילקה משירותי הצבאי את הגורם ההרפתקני, והחליפה אותו בהכרה שמישהו צריך להגן על גבולות המדינה וריבונותה, ואיש לא יעשה את זה במקומי. השורשים הלאומיים שלי היו קצרים, אך ארוכים דיים כדי להבטיח את נאמנותי למדינה שגדלתי בה, שבשפתה דיברתי ושבה התעתדתי לגדל את ילדי.

חרף רדידותם של שורשים אלה, מחויבותי המלאה למדינה לא היתה מותנית בגודלה, לא התבססה על זכות אבות ולא היתה תלויה בחזרה לגבולות ההיסטוריים של מלכות ישראל. על פי תפישתו של רחבעם זאבי (בנאומו בכנסת, 24.7.1995), מקומי לא כאן. יהודי שמוכן לוותר על קברי אבות, או שאין לו שורשים במסורת ישראל, או שאיננו נאמן לארץ ישראל, קבע זאבי, נמצא כאן בטעות או במקרה. ומכיוון שהוא אינו מוכן להילחם למען המולדת, מוטב לו ולנו שיקום ויילך.

כמי שאין לו שורשים במסורת ישראל ואף מוכן לוותר על קברי אבות, אני אחת ההוכחות לטעותו של זאבי. אני מודע לתלאות שעבר העם היהודי, מכיר בקשר הלאומי/דתי שלו לארץ וחש כלפיו אמפתיה עמוקה בשל תלאותיו. אני סבור כי הפרעות שפרעו בו עמי העולם מאז גלה מאדמתו מזכות אותו במדינה משלו. מדינה יהודית, שבה לא יתנכלו לבניו בשל דתם ומוצאם.

העוול שגרמה שיבת ציון לעם הפלשתיני אינו עניין של מה בכך. אבל הוא היה יכול להיות לאין שיעור פחות טראומטי אילולא דחו הפלשתינאים את החלטת האו"ם ב-1947 ואלמלא התייצבו בראש קואליציה של מדינות ערב שביקשה למחוק את מדינת ישראל מהמפה. אומללותם המתמשכת של פליטי 1948 היא בראש ובראשונה פרי הכרעתם הפוליטית להנציח את מעמדם הארעי בארצות ערב השכנות ולמנוע את יישובם במדינות אחיות - בתנאים טובים לאין ערוך מאלו שניתנו למיליוני עקורים מארצות הבלקן ומרכז אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

הכדור עדיין בידם. מדינה פלשתינית עצמאית, תוססת ומשגשגת בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה תלויה בשני תנאים: ויתור על שיבת הפליטים לתחומי מדינת ישראל והפסקת האלימות. כל השאר פתיר, לרבות סוגיית ירושלים. צר לי על העם הפלשתיני, אך איני חש צורך להתנצל בפניו.

ספרו של צבי ינאי "שלך, סנדרו" ראה אור בהוצאת כתר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ