אתה ידעת

כבר כשחזון העם הנבחר יצא לדרך, עם אברהם, ראה האל כי סופו להיכשל. מדוע הוא מבקש להחיות אותו כעצמות יבשות? קריאה מחודשת בנבואת יחזקאל

נפתלי גליקסברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נפתלי גליקסברג

נבואת יחזקאל, הידועה בכינויה "חזון העצמות היבשות", זכתה לתהודה מחודשת עם הקמת מדינת ישראל. תמונת הזוועה של עצמות הנספים בגיא ההריגה במלחמת העולם השנייה, מלווה את העם ההולך אל ארצו בעקבות החזון של מדינה יהודית בארץ ישראל. תמונה זו משקפת את הסימבוליות של נבואת יחזקאל ומביאה אותה אל התודעה הציבורית היהודית בקול תרועה רמה. הנה מתקיימת לה נבואתו (האופטימית) של יחזקאל על התעוררות העצמות היבשות לתחייה, הנה גל העצמות הנהיה לעם היושב על אדמתו.

אלא שקריאה מדוקדקת בנבואה זו עשויה לשפוך אור חדש על מחשבתו של הנביא ואולי אף של אלוהים, על עצמות יבשות החוזרות לחיים ועל יכולתו של עם להתקיים בצלו של חזון או לאורו.

נבואת "חזון העצמות היבשות" (יחזקאל, פרק ל"ז) מחולקת לשני חלקים: הראשון הוא התחייה, שיקומן הפיסי של העצמות והשבתן לחיים, והשני, תיאור החיים החדשים של העם הניעור לתחייה.

לשלב הראשון - תהליך התחייה הפיסית של הגוף המשתקם, שני שלבים פנימיים: האחד יצירת הגוף והשני כניסת הרוח. וכך מתאר הנביא את המהלך הראשון: "ונבאתי כאשר צויתי ויהי-קול כהנבאי והנה-רעש ותקרבו עצמות עצם אל-עצמו: וראיתי והנה-עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם" (פסוקים ז'-ח').

שלב א' של התהליך הוא שלב התהוותו הפיסית של הגוף. העצמות מתקרבות זו לזו, עליהן גידים ובשר ומעליהן נרקם עור. כבר בשלב הזה בולט בהעדרו מהעצמות המתעוררות לתחייה, הממד האנושי. לגוף שהתהווה אין פנים ושם. הוא רק אסופה של עצמות יבשות, המתחברות ולובשות גידים, בשר ועור. עצמות המתהוות לגוף מכני ריק ונטול רצון ואופי אישי.

השלב השני בהחייאת העצמות הוא הכנסת רוח לתוך הגופים המתהווים. "ויאמר אלי הנבא אל-הרוח הנבא בן-אדם ואמרת אל-הרוח כה-אמר אדני ה' מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו: והנבאתי כאשר צוני ותבוא בהם הרוח ויחיו" (ט'-י').

הרוח הנכנסת לתוך אותם עורות וגידים איננה רוח אלוהים מרחפת, כי אם רוח ארצית המגיעה מארבע רוחות השמים. אין מדובר ברוח שאלוהים מפיח באדם, כי אם ברוח קולקטיווית המניעה ומעוררת את כל הגופות (או שמא יש לומר הגופים) בו זמנית.

רוח זו יוצרת קולקטיב הנראה למתבונן כמו צבא חיילים גדול, "ויעמדו על-רגליהם חיל גדול מאד מאד" (י'). אין כאן אינדיווידואלים, אלא קולקטיב המציית להוראות ופועל על פי הנחיות זהות, ללא סטייה וללא שוני. שלב זה של הנבואה מסתיים בפסוק הי"א: "ויאמר אלי בן-אדם העצמות האלה כל-בית ישראל המה".

על פי הדיאלוג בין אלוהים ליחזקאל בחלקה הראשון של הנבואה, תהליך זה של תחיית העצמות היבשות איננו מצטייר כתחיית בני אדם הבוחרים ללכת בדרך מסוימת, אלא כמהלך של יצירת אסופת גלמים נטולי זהות ואישיות היוצרים יחדיו קולקטיב שהוא "כל בית ישראל".

אוסף חיים נטול זהות

חלקה השני של הנבואה עוסק בתיאור העתיד הצפוי לאותם בני ישראל הקמים לתחייה. "ועשיתי אתם לגוי אחד... ומלך אחד יהיה לכלם למלך... ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם... ועבדי דוד מלך עליהם... וכרתי להם ברית שלום ברית עולם" (מתוך פסוקים כ"א-כ"ו).

מאחר ומדובר באוסף חיים נטול זהות שנוצר כקולקטיב, יכול האל לנווט את עתידם ללא התחשבות במרכיב האנושי. על פי חזון זה, אלוהים עושה אותם לעם אחד הומוגני ומאוחד, וממנה להם מנהיג מיוחד ומוסכם. העם הזה חי על אדמתו בשלום ובשלווה. התוצאה הסופית של מהלך זה היא מימוש הכמיהה האלוהית הקדומה להכרה. "וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את-ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם" (כ"ח).

ההבנה כי "חזון העצמות היבשות" הוא חזון שבו אלוהים המאוכזב יוצר לעצמו מציאות אוטופית לא אנושית, שבה עצמות יבשות וחסרות מאפיינים אנושיים מהוות תשתית לתחייתו של העם, מזמינה קריאה מחודשת ב"חזון העצמות היבשות".

הנביא יחזקאל חי בבבל והתנבא בשש השנים האחרונות של ימי בית ראשון ועוד 16 שנים לאחר החורבן. נבואתו של יחזקאל חותמת תקופה סוערת של ניסיון ההתיישבות היהודית הראשון בארץ ישראל. תקופה זו החלה בכניסת העם לארץ בהנהגת יהושע והגיעה לסיומה עם חורבן הבית הראשון.

התקופה ההיא התאפיינה במעט מאוד ימים של שלווה. ראשיתה בקרבות מרים של הנכנסים לארץ נגד תושביה הוותיקים, המשכה במאבקים פנימיים קשים שהביאו לפיצול בין יהודה לישראל, המשכה בגלות אשור וסופה בחורבן הבית. היכלו החרב של אלוהים והעובדה כי מרביתו של העם עדיין עובד אלילים, הביאו את החזון האלוהי שהתחיל באברהם אבינו, "ואעשך לגוי גדול", לכדי כישלון.

עם חורבן הבית, לאחר ההבנה וההכרה בכישלון המסע והחזון, פונה האל אל יחזקאל ושואל אותו "בן-אדם, התחיינה העצמות האלה". יש לשים לב לכינויו הייחודי של יחזקאל, "בן-אדם". בעוד הנביא המוציא את העם הנבחר ממצרים (משה) זוכה לכינוי "עבדי", הנביא החי בתקופת החורבן מכונה על ידי האל "בן-אדם". בשימוש בכינוי זה אלוהים מבקש לחזור לראשית החזון, אל האדם היחיד, אל "בן-האדם", אותו יצור שיש לו אתו מערכת יחסים מורכבת כבר מאז בריאת העולם, כדי לבחון מחדש את חזונו.

"ויאמר אלי בן-אדם, התחיינה העצמות האלה" (ג'). אלוהים שואל את יחזקאל אם ניתן להחיות את חזון העם הנבחר. יתרה מכך, הוא שואל אם חזון הוא בסיס להיווצרות עם. הנביא משיב לשאלת האל בתסכול: "ואמר אדני ה', אתה ידעת". בעוד שאלת האל מנוסחת בזמן עתיד, "התחיינה", יחזקאל בתשובתו משתמש בזמן עבר, "אתה ידעת".

בתשובתו אומר יחזקאל לאלוהים: עוד לפני שיצאת לדרך עם חזון העם הנבחר, כבר בראשית הדרך כשבחרת באברהם, ידעת כי סופו של חזון זה שייגמר בעצמות יבשות. מדוע עכשיו אתה רוצה שוב להחיות אותן?

בחזון העצמות היבשות ניצבים זה מול זה החזון האלוהי הראשוני לעם נבחר והחזון האלטרנטיווי. החזון הראשוני מתחיל ב"לך לך", חזון שכל כולו תהליך ארוך וממושך הגדל בצורה טבעית. כאשר האל מבטיח לאברהם "ואעשך לגוי גדול", האל יודע כי בנייתו של העם הנבחר כרוכה במסע אנושי ארוך ומתוכנן לפרטיו. בחזון "לך לך" המסע מתחיל ביחיד המאמין, המתהווה למשפחה מאמינה, ההופכת לשבט, הנהיה לעם שעל פי החזון יהיה העם הנבחר. עם המאמין באלוהים אחד ויחיד ומקדש את שמו של האל בעולם.

ואכן, עד לשלב מסוים המסע מתקדם על פי התוכנית האלוהית. אברהם מוליד את יצחק, שממשיך את דרכו, שמוליד את יעקב, שממשיך את דרך אביו, שממנו נולדים שבטים, השבטים יורדים למצרים ומתהווים לעם. בשלב הזה מבין האל כי הברית שהיתה לו עם היחיד, עם אברהם, איננה מספיקה ויש לכרות ברית עם העם.

כאשר העם נמצא במצוקה של שעבוד, פונה אליו האל ומציע עסקה שאי אפשר לסרב לה: אני אוציא אתכם מהשעבוד ואתם תעבדו אותי; אני אתן לכם ארץ ואתם תבנו לי בית מקדש. כשם שאצל היחיד, אברהם, הדרך אל החזון היתה רצופה דיאלוג ארוך ומתמשך בין הרצונות והצרכים האנושיים לבין החזון האלוהי, כך גם אצל העם. וכשם שאצל אברהם ההתחלה היתה ב"לך לך", כך אצל העם מדובר ביציאת מצרים ובתחילתו של מסע שהוא המשכו של מסע אברהם.

הגרעין הראשוני

בעומדו על חורבות בית ראשון מבין אלוהים כי כמיהתו לעם נבחר לא תתממש בדרך זו. הרצון האלוהי למסע הולך ומתמשך שיגיע אל היעד הסופי, שמיחידים יילך ויתהווה עקב בצד אגודל עם שיגשים את חזונו, מגיע אל סוף דרכו בחורבן הבית הראשון.

על כן פונה האל אל הנביא, אל "בן-האדם", אל הגרעין הראשוני של תחילת התהליך, ושואל, "התחיינה העצמות היבשות"; האם ניתן להחיות את חזון העם הנבחר, להתחיל אותו מבראשית, או שמא מדובר במשימה בלתי אפשרית.

על כך משיב לו יחזקאל: "אתה ידעת". הרי כבר אחרי המבול ויתרת על הייעוד שהטלת על היחיד, על "בן-האדם", לנוכח ההבנה כי יציר כפיך אינו מושלם, וכאינדיווידואל שיש לו יצר משלו, הציפיות צריכות להיות בהתאם. "וירח ה' את-ריח הניחח, ויאמר ה' אל-לבו לא-אסף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו; ולא-אסף עוד להכות את-כל-חי, כאשר עשיתי" (בראשית ז', כ"א). ואם כבר אז ידעת כי היחיד הוא מקור לאכזבה עבורך, אם כבר אז ידעת כי "בן-האדם" איננו חי כדי לשרת אותך אלא כדי לשרת את עצמו, מה גרם לך לחשוב שבמסע של הצטרפות יחיד ליחיד עד לכדי עם תגשים את חזונך.

על תשובתו זו של יחזקאל עונה לו האל באירוניה: ראה, יחזקאל, אני יכול לשרטט בפניך דרך אחרת ליצירת עם נבחר, דרך שבה לא אתאכזב וסופה לא יהיה חורבן, דרך "העצמות היבשות". חזון העצמות היבשות לא יתחיל ב"לך לך", בדיאלוג של אלוהים עם בן אדם חי בעל יכולת בחירה, אלא ביצירת גופות של בני אדם נטולות נשמה ורצון עצמי, ב"עצמות יבשות". אם אתחיל בעצמות יבשות, המציאות תתנהל לפי החזון ולא החזון על פי המציאות. בעצמות יבשות אין תהליך של יחיד הנהיה לעם. זהו אוסף עצמות שיתהוו לאסופת גלמים. לאחר שאצור את הגלמים הללו אקרא להם בני ישראל. "ויאמר אלי בן-אדם העצמות האלה כל-בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (י"א). חבורה מיואשת זו, נטולת כל אישיות ורצון, מעוקרת ומנוטרלת מכל מציאות, תהיה התשתית החדשה לעם שיגשים את האידיאל והחזון שלי. עם חבורה שכזו, נטולת אופי, אישיות ורצון, אוכל להקים עם יחיד אחיד ומאוחד, למנות לו מנהיג מיוחד, העם שישכון בשלום ויגרום לכל העמים סביבו להאמין באלוהים. או, במלים אחרות: עם מת מהלך.

אלוהים המתגלה אל יחזקאל אומר לו: אני רוצה בבני אדם שיגשימו את חזוני, אך אין לי באמת דרך מובטחת להגשים את חזוני בדיוק כמו שלא הצלחתי ליצור "בן-אדם" שיחיה על פי רצוני; אם אחרי המבול אלוהים מוותר על חלומו ליצירת אדם החי על פי הרצון האלוהי, עם חורבן הבית הראשון מוותר אלוהים על החזון הטוטלי שלו לעם נבחר החי על פי החזון האלוהי.

כשם שאחרי המבול אלוהים אומר "נחמתי", כך בהמשך הדיאלוג עם יחזקאל אלוהים מייצר אלטרנטיווה. כאלטרנטיווה לחזון העצמות היבשות, מבקש אלוהים מיחזקאל מיד בהמשך הפרק לנבא חזון חדש, חזון שיש בו חיות טבעית, חזון המשווה בין גדילתו של עץ להחלמתו של עם. "ויהי דבר ה' אלי לאמר; ואתה בן-אדם קח-לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל-בית ישראל חברו: וקרב אתם אחד אל-אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך: וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלוא-תגיד לנו מה-אלה לך: דבר אלהם כה אמר אדני ה' הנה אני לקח את-עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו ונתתי אותם עליו את-עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי: והיו העצים אשר-תכתב עליהם בידך לעיניהם: ודבר אליהם כה אמר אדני ה' הנה אני לקח את-בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו-שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל-אדמתם" (ט"ו-כ"א).

בחזון החדש אין מדובר עוד בעצמות יבשות, ולא בפתיחת קברים, אלא ביציאה מחודשת למסע. עם חורבן הבית הראשון ובעקבות שיחתו עם "בן-האדם", מבין אלוהים כי יש צורך לשלב בין "לך לך" ובין "חזון העצמות". כלומר, בחזון לגדול גידול טבעי כמו עץ הגדל מהשורשים כלפי מעלה. החשש במהלך כזה הוא, שכאשר העץ יגדל יתרחקו ענפיו מהשורשים והחזון יישכח. מאידך גיסא, יש כוח עצום לחזון הנמצא מעל ומבקש להביא בני אדם אליו.

אלא שחזון כזה אפשר לממש רק בעצמות יבשות; בביטול הדרך הטבעית. על כן פותח אלוהים דרך חדשה בדיאלוג עם עמו: מחד גיסא הוא מאפשר לעם, כמו גם לחזון, להתקדם אט אט במסע בתהליך טבעי של צמיחה. מאידך גיסא, הוא מציב את החזון שאליו יש לשאוף.

בחזון יש משהו מלהיב ומקסים, משהו שלא תמיד מתחשב במציאות, אבל יש בו יכולת להציע מציאות אלטרנטיווית ואף אוטופית. האל המתגלה ליחזקאל לומד דרך החורבן והכאב שחזון הוא דבר חשוב, אך איננו יכול להיות מנותק ממציאות. החזון חייב להתכתב עם בני האדם. על מנת שעם יגדל בצורה טבעית, ועל מנת לא להתאכזב בכל פעם מחדש מאי הגשמת החזון, על המנהיג לבחון אם החזון הוא גדילה מתוך החיים, או הגשמת המאוויים האישיים; לשלב בין "לך לך", לבין "חזון העצמות היבשות".

נפתלי גליקסברג הוא במאי קולנוע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ