בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לילה לא שקט במיון

פרופ' לסינג, מנהל בית החולים ליולדות ע"ש ליס, ביצע השבוע את התורנות הראשונה שלו מאז שנת 1984. "ההתנדבות תישחק מול העייפות. מה יהיה אז?"

39תגובות

 

קצת לפני אחת בלילה והתינוק מת בבטן אמו. בעצם הוא מת כמה שעות קודם לכן, אבל רק עכשיו הגיעה האם לחדר המיון ליולדות והרופאים קבעו את מותו. היא סיפרה שכבר לפני כמה שעות הרגישה שילדה לא זז עוד, אבל חיכתה. אילו באה בזמן אולי אפשר היה לנתחה ולהצילו.

בינתיים יצאה האחות בהולה להחיש כוס מים להורים המבועתים למשמע הבשורה, ועיניה דמעו. גם הרופאים יצאו מהחדר הלומים, קולות הבכי קורעי הלב של האם השכולה בשבוע ה-37 להריונה בקעו מחדר הבדיקות, הולכים ומתגברים, הולכים ומחרידים, שוטפים את האכסדרה, ובעקבותיהם עלה קול בכיין החרישי של שתי נשים הרות, כורעות ללדת גם הן, שחיכו מבוהלות במבואה הצרה.

קדרות נפלה באחת על חדר ההמתנה של המחלקה הכי שמחה בבית החולים. אין מחלקות שמחות בבית החולים, זולת מחלקת היולדות הזאת - והלילה אסון. בעצם, שני אסונות: האסון הפרטי של מות התינוק בבטן אמו, והאסון הציבורי של היעדר הרופאים המתמחים בתורנות הלילה.

לא יודע מה לכתוב

בחדר הבדיקות מספר שלוש ישב רופא הלילה התורן, פרופ' יוסי לסינג, מנהל בית החולים ליולדות ע"ש ליס: זאת התורנות הראשונה שלו מאז שנת 1984, עת חזר מהשתלמות בארה"ב, ועכשיו אין לו מושג איזה נוזלים צריך להחדיר לוורידי אישה הרה שהתייבשה מהקאות. האחות מבקשת מלסינג לכתוב "תוכנית נוזלים", לסינג לא יודע מה לכתוב. בנו הסטז'ר, יונתן, שלמד רפואה בבודפשט ובא לעזור לו הלילה, משיא לו עצה ("נורמל סיילין") וגם האחות מספרת לו מה נותנים במצבים כאלו ("תמיסת הרטמן"). "בצורה מנומסת, תגידי לי מה לרשום. רק אל תשאלי אותי מה ההבדלים", הוא אומר מחויך לאחות.

"לך הביתה, ילד"

כמה דקות קודם לכן נכנסה האחות הבהולה לחדרו. "לא מצליחים למקם דופק ולא מוצאים את ד"ר ברק", היא אומרת בפחד. לסינג זינק ממקומו, אבל שב אליו עד מהרה בפנים חיוורות: "לא היה מה לעשות. היא באה בלי תנועות", הוא מסביר חסר אונים. בנו הסטאז'ר נראה המום, עוד מעט ייקחו את האם האומללה לחדר הלידה ויבצעו בה את מה שהרופאים מכנים "לידה שקטה" - לידת הילד המת, שיפציע אל העולם כגופה, והוא חסר נשימה לנצח. נצח של פרפר אורך 24 שעות, והנצח של התינוק הזה ארך תשעה חודשים, כולם בבטן אמו.

התורנות של לסינג התחילה בערבו של יום עבודה מפרך, בין בית החולים לקליניקה הפרטית שלו, והיא תימשך עד אור הבוקר. לסינג, בן 64, אופנוען נצחי - ימאהה-פייזר 1,000 סמ"ק - שהסיר את שפם הסיקסטיז שלו לפני כשבע שנים, נחשב לרופא דעתן, ערכי ומוערך מאוד. במשך שנים התנדב בעמותת הרופאים לזכויות האדם, גם במחאת הקיץ הזה טיפל בחולים באוהל העמותה. אבל הלילה לבו ומאודו עם המתמחים המתפטרים. אחד מהם הביא מכל גלידה לפרופסור במשמרתו, אחר הופיע באישון לילה והציע ללבוש את מדי הרופא ולהתגייס למאמץ. לסינג מנע זאת ממנו בתוקף, רק ביקש ממנו שיתקן לו את האייפון שלו: "בשום פנים. אין מצב. אתה לא עובד הלילה. לך הביתה, ילד, אתה התפטרת". המתמחים הם כולם "ילדים" בלשונו, ולסינג מצטייר כמי שחרד לגורלם כאב דואג.

הטלוויזיה מצרצרת בחדר ההמתנה: דיון על התפטרות המתמחים בשידור הלילי החוזר של "לונדון וקירשנבאום", אבל איש לא מפנה כאן את מבטו למקלט. זוגות זוגות הם מגיעים לכאן, כמו לתיבת נוח, נשים כורעות ללדת, מתנדנדות כאווזות, אוחזות בכרסיהן, נשענות באפיסת כוחות על דוכן הקבלה ואחריהן בעליהן, נושאים את כליהן במראה כל-ישראלי טיפוסי: מכנסי ברמודה, משקפי שמש אופנתיים על הראש גם בשעת לילה, כפכפים, שיער ראש מגולח וזיפי פנים לא מגולחים. עיניים טרוטות, תשושות - כולם מודאגים וחרדים כאן.

המקצוע רווי, הסיכוי להתקדם קטן

לסינג אומר שהרפואה הדחופה לא נפגעת בינתיים. השיחה אתו נקטעת כל כמה דקות: חיילת עם דימום, אישה הרה שמקיאה, אחרת שהתייבשה, אחת שמתפתלת מכאבים ואחרת עם הריון מרובה-עוברים שצריך לדללו בקרוב. איך מחליטים איזה עובר ממיתים? בדרך כלל את זה שהכי קרוב למחט. "דוקרים וחדלים אותו", בשפתו היבשה של לסינג.

חלק מהמטופלות לא יודעות שהרופא שבודק אותן הלילה הוא מנהל בית החולים. לסינג כבר ראה הכל, אבל זה היה לפני הרבה שנים. כל חייו המקצועיים עברו עליו באיכילוב, מאז היה כאן סניטר בשנה ב' ללימודיו ועד שהקים את בית החולים הזה לנשים וליולדות בשנת 1996. מסדרונות הניאון הלבן שמובילים אליו שוממים בשעת לילה מאוחרת. "המקצוע רווי והסיכוי להתקדם בו קטן", אמר לו בזמנו על הגינקולוגיה הרופא המיתולוגי פרופ' אלכסנדר גפל, מנהל המחלקה פנימית ה' בבית החולים הדסה שברחוב בלפור בתל אביב, בזמן שלסינג התלבט בין גינקולוגיה לפנימאיות. עכשיו אומר התלמיד שזו היתה האבחנה המוטעית היחידה של גפל מעודו.

"התגברו לה הצירים", מאבחן בעל חרד באוזני האחות בקבלה וזו תוחבת בידיו צנצנת לשתן. כבר אחרי חצות. נערה בוכייה בזרועות אמה, נשים הרות ובקבוקי מים בידיהן, מחכות לירידת המים. את מחלקת המיון לנשים וליולדות מעטרים השלטים: "במידה ואתן חשות תרעומת על זמן ההמתנה או השירות, נא להתקשר לאחראי על כך, מר אילן לוין, הממונה על השכר באוצר", מספר הטלפון נכתב עליהם. אילן לוין על כל קיר.

320 שעות בחודש

כ-100 מיטות אשפוז, 11,400 לידות בשנה, 40 רופאים, 15 מתוכם בעלי תואר פרופסור, 17 מתמחים, מתוכם רק אחת לא התפטרה. נדמה לי שלסינג לא אוהב את הישארותה.

שישה רופאים בתורנות לילה כהלכתה, חמישה מתמחים ומומחה אחד, ועוד שני מרדימים והלילה - "דיזאסטר", בלשונו של לסינג. גיוס כללי של רופאים מומחים ותיקים למיון, חלקם מבוגרים מאוד, רופאים שחלקם כבר לא עסקו שנים במיילדות ולא עשו תורנויות. "אין לי מושג כמה זמן אפשר להמשיך ככה. אני לא רוצה לבדוק את זה לאורך זמן. האנשים יתפרקו. ההתנדבות תישחק מול העייפות. מה יהיה אז? אני לא רוצה להיות שם. שאף אחד לא יבנה על זה. יש דברים שאתה לא מנסה. כמעט 100% מהמתמחים התפטרו אצלי וכמו במחלקות אחרות, הדבר מזוהה עם רוח המחלקה והרופאים שעומדים בראשה, שהעבירו מסר של תמיכה ועידוד למתמחים על צעדם האמיץ", הוא כמו מכתיב.

ללסינג השקפה ברורה ונחרצת מאוד על מעמד הרופאים בכלל והמתמחים בפרט. "עיסוק ברפואה ציבורית לא מפרנס בארץ. רוב הרופאים עובדים בעוד שתי משרות כדי להתפרנס בכבוד. רופא עובד בחודש כ-320 שעות, פי שניים יותר מאזרח רגיל. הוא עבר הליך מיון שאין כמעט כדוגמתו בחברה.

"אחרי 19 שנות לימוד, חלק מהמתמחים כבר נשואים, לחלקם כבר ילדים, הם נכנסים למערכת העבודה ומביאים הביתה 8,000-9,000 שקלים בחודש, עם 6-8 תורנויות. אין אף אדם עם השקעה כזאת, השכלה כזאת, אחריות כזאת, עם תנאים מחורבנים כאלה. אתה מוצא עצמך מטופש, בודד ומושפל בעולם שחושב אחרת. תם עידן התמימות, העולם השתנה מאז שאני הייתי מתמחה".

אבל אין משהו לא מוסרי בהתפטרות קולקטיבית ובהפקרת החולים?

"זו אמירה של הציניקנים", עונה לסינג, "הבעיה המוסרית איננה בלקום וללכת. הבעיה היא בלגרום להם לקום וללכת. זה העיוורון. זה אובדן הדרך. זה חוסר הבנת הנקרא והנשמע. זו ציניות או טיפשות להאשים את המתמחים. אף פקיד אוצר שמקבל את שכרו מאותו מקור כמו המתמחה, לא היה מוכן לעבוד בתנאים כאלה. הוא לא למד יותר, הוא לא יודע יותר, הוא לא מבוגר יותר, הוא לא נשוי יותר ואין לו יותר ילדים. השכר של המתמחים הוא החלק הלא מוסרי".

אז למה להתפטר ולא להסתפק בשביתה?

"השביתות לא הניבו דבר. השביתה ב-82' הרסה את הרפואה הציבורית בישראל. השביתה אחריה הסתיימה בבוררות שנמשכה תשע שנים, והשביתה הנוכחית שנמשכה חמישה חודשים הביאה את פרי הבאושים הזה. שביתות של רופאים הן בלתי יעילות לחלוטין כי הבעיות האתיות כובלות את ידי הרופאים. במקרה הזה המתמחים הופקרו ונודו. ההסתדרות הרפואית נאבקה בהם והם בחרו בנשק שדורש הרבה אומץ והקרבה. ההסתדרות הרפואית רשמה הישג מדהים: היא הצליחה לפרק את אחד הארגונים המפוארים ביותר שהוקמו בארץ".

הבכי נדם

המתמחה הצעיר הצליח בינתיים לתקן את האייפון של לסינג וזה שולח אותו הביתה, למורת רוחו. גם את בנו הסטז'ר הוא שולח עכשיו הביתה. כבר אחרי אחת בלילה והבן עובד מחר במחלקה פנימית.

15 נשים נמצאות עכשיו בחדרי הלידה השונים שבקומה למעלה, ממתינות להביא את ולדיהן לעולם. בכייה של האם שאיבדה לפני שעה קלה את ילדה לא נשמע עוד, אולי אף היא הועלתה כבר לחדר הלידה, ללידה השקטה והנוראה שלה. לילה לא שקט הוא הלילה הזה.

תצלום: מוטי מילרוד


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו