בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרעות הנפש שיתווספו לספר האבחנות החדש

איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי גורס כי ניתן לאבחן דיכאון כבר לאחר שבועיים של אבל; רופאים בכירים מתנגדים נחרצות: "זה בלתי סביר"

58תגובות

דפנה, אם לשניים בת 53, הגיעה הביתה ומצאה את בעלה זה 30 שנה על הרצפה ללא רוח חיים, לאחר אירוע לב פתאומי. בשבוע הראשון היא לא ישנה, סבלה מחוסר תיאבון, לא הצליחה להתרכז, ולא הפסיקה לבכות. כעבור שבועיים קשים הגיעה לרופא, וסיפרה כי היא מתקשה לחיות בלי הבעל. הרופא קבע שהיא סובלת מהפרעה נפשית, ורשם נוגדי דיכאון. אמנם מדובר בתרחיש יוצא דופן, אך מתברר כי המגמה המתירנית בנתינת התרופות הפסיכיאטריות מקבלת לאחרונה גיבוי גם בכל הקשור למצבי אבלות.

איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי מקדם בחודשים האחרונים שינוי בהגדרות האבחון למחלות פסיכיאטריות, באופן שיאפשר למטפלים בבריאות הנפש לתייג את הכאב הנפשי של האבל כהפרעת מצב רוח ולטפל בו, בחלק מהמקרים בתרופות. מדובר באחד השינויים המשמעותיים למהדורה הבאה, החמישית במספר, של ה-DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders), ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, שבו מרוכזות ההפרעות הנפשיות ותסמיניהן. מהדורות קודמות של ה-DSM הדגישו את הצורך לשקול, ולרוב לשלול, אבל לפני אבחנה של דיכאון קליני. הטיוטה של הגרסה החדשה שתצא לאור במאי 2013, לא מפרידה בין אבל נורמלי - המתבטא בתחושת אובדן ועצבות עמוקה, ישנוניות, בכי, חוסר יכולת להתרכז, עייפות וחוסר תיאבון - לבין דיכאון קליני.

אחרי המוות

השינויים החדשים שנבחנים עתה בספר יצמצמו את ההתייחסות למשך הזמן שעבר ממותו של האהוב, לפני שתישקל אבחנה של דיכאון. אדם יוכל לקבל אבחון כדיכאוני כבר שבועיים לאחר שהופיעו התסמינים, ובמקרה של אבל, שבועיים לאחר מות האדם הקרוב.

ההשלמה של המהדורה אמורה להסתיים עד סוף השנה, ובינתיים ניצת ויכוח סוער בעולם הפסיכיאטריה. פסיכיאטרים בכירים ועורכים של כתבי עת מדעיים יוקרתיים יצאו בהתנגדות לשינוי המוצע. כך למשל, במאמר מערכת שפורסם בגיליון פברואר (2012) של כתב העת Lancet, נכתב כי אבל הוא תגובה טבעית ובריאה לאובדן, לא מצב פתולוגי. מוות של אדם אהוב יכול להוביל לתהליך אבל עמוק וממושך, ובאנשים רבים עשוי להיות תגובה הכרחית לאובדן, שאין להדחיק או לבטל אותה.

"בעצם אומרים שאבל שווה ערך לדיכאון מאג'ורי. זה בלתי סביר בעיני", אומר ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, "יש מגוון תגובות רגשיות סבירות שהן לא בבחינת פתולוגיה. יתרה מכך, אם חס ושלום אימא שלך נפטרה, אם לא תרגיש עצוב, אני כפסיכיאטר אבוא ואגיד שמשהו כנראה לא תקין. כשיש מישהו עם דיכאון מאג'ורי, שאומר 'אין לי סיבה לחיות, העבודה שלי טובה, אין לי בעיות, אני לא יודע למה אני בדיכאון' ייתכן שזה כימי, ויש צורך בתרופות. אבל באבל התהליך חשוב. יש תחושה שה-DSM במהדורה החמישית ירחיב את גבולות הפסיכיאטריה, וישים תווית של פתולוגיה על דברים שבעבר נחשבו נורמטיביים".

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות אליכם

פרופ' חגי חרמש, מנהל מרפאת מבוגרים במרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית, וממייסדי עמותת "בשביל החיים" המטפלת בבני משפחה שיקירם התאבד, מסכים עם ברוך. הוא מדבר מניסיון אישי כואב, בנו אסף התאבד במהלך שירותו הצבאי. "אני איש יחסית מאוזן, אבל היו לי כל מיני סימנים של חרדה, דברים מוזרים" הוא מספר, "היתה לי תחושת נימול בפנים, חלומות על הבן - שאני לא מציל, וכן מציל. אבל היה לי ברור מאוד שזה שייך לסיטואציה שמזעזעת את כל הגוף, כל הנשמה. הבן שלך איננו, אתה לא יכול לצאת מתחושות האשמה. זה נראה לי חלק מהתגובה הרגילה. אני נעמדתי על רגליי יחסית מהר, אבל זה בהחלט לקח מספר חודשים, וכל פעם שציינו שנה למותו זה היה חוזר".

לדברי חלק מהמתנגדים, השינויים יביאו לכך שמספר גדול של אנשים שלוקח להם זמן להסתגל למותו של אהוב יוגדרו כחולים, והאבל עלול להפוך למקור רווח פוטנציאלי לעסקי הפסיכיאטריה. "הרפואה המערבית הצליחה להאריך את תוחלת החיים כמעט פי שניים. על כן, עצם זה שמתערבים במשהו בסיסי בחיינו כאנשים, לא בהכרח הופך את זה לפסול. אבל עדיין, את רוב הדברים שנראים כדיכאון וקשורים לאובדן, לא מוצדק לראות כדיכאון".

תרופות לאבלים

נקודה נוספת שמעלים המתנגדים, היא שלא קיימות עדויות לכך שנוגדי דיכאון משפרים את מצב הרוח באנשים בריאים מלכתחילה, כמו גם אנשים באבל, ללא הפרעה פסיכיאטרית נלווית. "מחקרים שפורסמו בשנתיים האחרונות לא מצדיקים את האצבע הקלה כל כך על הדק התרופות ב-DSM החמישי", אומר חרמש.

עם זאת, המומחים מבהירים כי יש להבחין בין תגובת אבל נורמלית לבין אבל פתולוגי. "מי שמתייחס לכל אבל כעניין נורמלי גם עושה שגיאה", אומר חרמש. לדבריו, אף אחד לא יודע כמה זמן צריך להימשך תהליך אבל נורמלי. "אז איך יודעים האם מדובר באבל פתולוגי? "היהדות חכמה בנושא הזה. לאחר מוות יש טקסים בשבוע, בחודש ובשנה לפטירה. בטקס השנה מסיימים את האבל", אומר ברוך, ומוסיף כי קיימים שלושה מדדים עיקריים שמסייעים לכוון לאנשים שהאבל שלהם עלול להיות פתולוגי: משך הזמן, התפקוד ומחשבות אובדניות. "בשבוע של השבעה, לא מצופה מהמתאבל לעשות כלום. מותר לו להיות מוזנח. מקובל אפילו שהשכנים מביאים את האוכל. אחרי חודש מצפים ממנו לחזור לעבודה סדירה, ואם לא - זה מדליק נורה אדומה".

"ההכרזה על אבל כדיכאון, צריכה להיות שמורה למקרים מעטים, בהם חשוב מאוד לטפל", אומר חרמש, "במקרים כאלה זו אסור לאיש המקצוע להיות פסיבי. חשוב לזכור כי לאדם שנפטר אדם קרוב לו, יש סיכון מוגבר למוות תוך שנה-שנה וחצי. אני מאמין שהקהל שתורם לסטטיסטיקה הזו הוא הקהל שיש לו דיכאון קליני. חייבים לזהות את האנשים האלה. DSM במהדורתו הנוכחית איפשר את זה. הוא קבע שאבל זו תגובה תקינה, אבל שיש לטפל במקרים הקשים, החריגים. אני מציע לא לשנות את זה במהדורה החמישית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו