בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כישלון הוא חלק אינהרנטי ממקצועו של הרופא

א' אושפזה עם זיהום שהצריך ניתוח, אך סבלה מתסמונת העלולה לגרום למותה אם תנותח. בעוד אנו מתלבטים בטיפול הנדרש, קרה הקשה מכל

20תגובות

אני נכנס במהירות ליחידה לטיפול הנמרץ. למי באת? עוצר אותי אחד הרופאים. לא' בחדר תשע. אין לך כבר למה ללכת לשם, הוא מפטיר והולך.

אני נעמד במקום, הלום רעם. בראש מתרוצצות מחשבות. מסביבי המולת המחלקה נמשכת כאילו כלום לא קרה. אני ממשיך לעמוד שם, לא יודע מה בדיוק לעשות כשהטלפון מצלצל. בצד השני של הקו היועץ למחלות זיהומיות. מה שלומה? הוא שואל. היא מתה הבוקר, אני ממלמל. אחרי כמה שניות של שקט הוא אמר: נכשלנו.

א', בשנות החמישים לחייה, אושפזה במצב קשה ביותר, עם אי ספיקה רב מערכתית. היא אובחנה עם זיהום חריף, ועקב מצבה הקשה הועברה ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי. א' היא אחות במקצועה, וסבלה מתסמונת מולדת נדירה הפוגעת בכלי דם קטנים וגורמת לנטייה לדימומים. הזיהום הקשה הצריך ניתוח, אך חששנו שהנטייה לדימום והפגיעה הקשה של הזיהום יהרגו אותה בזמן הניתוח.

תומר אפלבאום

אחרי כמה ימים התייצב מצבה, והיא חזרה למחלקה הפנימית. בכל יום ערכנו התייעצויות עם עצמנו, עם המנתחים ועם המומחים השונים. פחדנו מהבלתי נודע. פחדנו מהמשמעויות של מחלת כלי הדם על יכולתה לשרוד בניתוח. להפתעתנו, מצבה השתפר בטיפול אנטיביוטי, עד כדי כך שתפקודי הכבד והכליה חזרו לרמה תקינה, לחץ הדם היה תקין, היא החלה לאכול ולשתות בכוחות עצמה, והחלה לרדת מהמיטה. למרות השיפור, לא הצלחנו להיפטר מהחיידק שזיהם את דמה וחזר וצמח בתרביות דם חוזרות.

ידענו שהטיפול הנכון הוא ניתוח, אך פחדנו שהתסמונת הנדירה ממנה היא סובלת תגרום לה לדמם למוות בזמן הניתוח. חיפשנו בספרות תיאור של חולים אחרים עם תסמונת זו שעברו ניתוח דומה, ומצאנו רק דיווח על חולה אחת שלהפתעתם הרבה של הרופאים, בניגוד לתחזיות, נותחה ללא סיבוכים. מה לעשות עם האינפורמציה הזו? האם להסתמך על תיאור מקרה בודד? או שמא דווקא הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל?

היה לנו נוח שהמטופלת מסרבת בכל תוקף לכל התערבות ניתוחית, והשלינו את עצמנו, לאור השיפור במצבה, שתצליח להתגבר על הזיהום. לכל הפחות קיווינו לשפר את מצבה, כך שסיכוייה לעבור ניתוח בשלום יהיו אופטימליים.

כעבור כמה ימים, החל מצבה להידרדר שוב, והיה ברור שאם לא תיכנס לניתוח דחוף - היא לא תשרוד. א' לא הסכימה לניתוח. דיברתי איתה, עם בעלה ועם בנותיה ארוכות ורק במאמצים ושכנועים משותפים הצלחנו לשכנע אותה להסכים. למרות המאמץ להביאה לניתוח במצב גופני אופטימלי, בסופו של דבר נכנסה לחדר הניתוח בקריסת מערכות. סיכוייה היו קלושים. הניתוח הארוך והמורכב הצליח, אך הזיהום היה מפושט, וגופה לא עמד במעמסה.

לכאורה עשינו הכול כמו שצריך, האבחנה היתה נכונה, הליך קבלת ההחלטות היה נכון, לא פספסנו אף פרט, ולא היה מומחה אחד שלא התייעצנו איתו, אבל התוצאה היא אסון. אשה מתה טרם זמנה, מותירה אחריה בעל וילדים.

ההרגשה קשה ביותר. האם ניתן היה לעשות משהו אחרת? האם היתה שורדת לו היינו שולחים אותה לניתוח מוקדם יותר? אין לדעת. קשה להגיד מה היה אילו. גם לאחר תחקיר והליך הפקת לקחים מסודר קשה לי להגיד איך ננהג בפעם הבאה, אם נפעיל את אותו שיקול הדעת, או שסיפורה של א' הצרוב בתודעתנו יתווה את מהלך הפעולה העתידי.

כל זה לא משנה למשפחתה. הם איבדו את היקרה להם מכל, וצריכים להמשיך לחיות בלעדיה. אני עומד מול דלת המשפחה, מבפנים שומע את ההמולה השקטה האופיינית לשבעה. אני מביט במודעת האבל התלויה על הדלת, מהסס, לוקח נשימה עמוקה ונכנס פנימה. אני לא נשאר הרבה, ויוצא בתחושות מעורבות, בעיקר של אשמה, כישלון והחמצה. הכישלונות הם חלק אינהרנטי מהמקצוע בו בחרתי. לצערי, המשא הופך כבד קצת יותר בכל פעם.

הכותב הוא סגן מנהל מחלקה פנימית ב' בבית חולים בילינסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו