למרות החשיבות, מערכת החינוך לא ערוכה לקליטת ילדים חולים

מערכת החינוך טרם נערכה לשלב ילדים עם מחלות כרוניות בבית הספר, על אף תפקידה החשוב בתהליך השיקום שלהם

יוספה איזנברג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוספה איזנברג

שילובם של ילדים החולים במחלות כרוניות במערכת החינוך מקבל חשיבות מיוחדת בתקופתנו. הודות להתקדמות הרפואית, מחלות ילדים שנחשבו בעבר לסופניות הופכות לכרוניות, ואוכלוסיית הילדים החולים בהן גדלה. כעת יכולים ילדים אלה לשוב לבית הספר תוך כדי הטיפול הרפואי. הם זוכים לתשומת לב גוברת גם בזכות שינויים חברתיים כגון חקיקה חדשה ועלייה במודעות הציבור לבעיותיהם. סוגיית שילוב הילדים החולים משמעותית במיוחד כשמדובר במחלות קשות ומאיימות חיים כמו סרטן, סיסטיק פיברוזיס, מחלות כליה, מחלות לב ואחרות.

היות שטיפול והחלמה נמשכים חודשים ואף שנים, לבית הספר השפעה רבה על תהליך השיקום המתחיל בבית החולים. יש הטוענים ששילוב מוצלח בבית הספר הוא גורם מכריע בשיקום ובהחלמה. יתרה מכך, תמיכה נכונה שמקבלים ההורה והילד החולה כשהוא חוזר לחברה ולבית הספר היא מדד להסתגלותו הטובה בעתיד.

למרות החשיבות שיש למערכת החינוך בהחלמת הילד, חלקו החשוב של איש החינוך בשילוב הילד החולה עדיין לוט בערפל. התוודעתי למציאות זו כשנתקלתי במחקרי לפני שנים אחדות בדילמות הקשות שעומדות בפני מורות, גננות, מנהלות ובעלי תפקידים אחרים בבית הספר כשהם משלבים ילד חולה כרוני בכיתה. במערכת החינוך אין הכנה ממשית להתמודדות עם המצבים הקשים שמעורר שילוב ילד חולה בכיתה.

הערנות לסוגיה זו הביאה אותי למסקנה שיש מקום לעשייה שמצמצמת את הפער בין הרפואה המתקדמת לבין המענה הניתן בבית הספר. בדילמות שבהן נתקלתי, ניצבה למשל השאלה אם לשמור כיסא ריק עבור הילד החולה שלעתים נעדר חודשים רבים ואף שנה שלמה. לכאורה העניין טכני, אך הממצאים מלמדים על משמעות רגשית שיש לעניין זה, הן מצד הילד והן מצד המורה. כמחצית מהמורות שהשתתפו במחקר העלו סוגיה זו וציינו שמצאו לנכון להשאיר את הכיסא ריק, שמור עבור הילד החולה. הן מפני שהילד צריך לדעת שגם אם הוא נעדר מהלימודים עדיין חושבים עליו והן כדי שחבריו לכיתה יזכרו אותו כשיחזור. עוד מצא המחקר כי מרבית המורות מבינות את חשיבות השילוב החברתי ומחפשות דרכים להשיגו, אולם קיימת התלבטות בנוגע לחשיבות ההישגים בלימודים כשעומד על כף המאזניים קיומו הפיזי של הילד, וההמלצה היא לעודד אפשרויות של סיוע לימודי לילד החולה. ככל שהילד יהיה מעודכן בתהליך הלמידה בהיעדרותו, כך תגדל תחושת מסוגלותו כשישוב ללימודים.

אף על פי שרבים מהילדים החולים אינם זקוקים להשמה במסגרות חינוך מיוחד, רובם זקוקים להתערבות חינוכית מיוחדת שתאפשר להם הסתגלות טובה ואיכות חיים. לכן, עוד לפני פתיחת שנת הלימודים יש לדאוג שהמורה תקבל הכוונה והדרכה הן מההורים והן מצוות מקצועי המצוי בבית החולים או במרפאות ייחודיות למחלה.

העברת מידע אפקטיבי על המחלה והשפעותיה מאפשרת למורים לראות את העובדות בבהירות ומעניקה להם כלים טובים יותר להתמודד עם קשיי הילד החולה. מן הצד השני, רצוי שהורים וגורמים מקצועיים רלוונטיים כדוגמת היועצת, המנהלת וצוות בית החולים ישתמשו בידע שיש למורה על הילד.

מעבר לכך, יש לדאוג לתנאים פיזיים (חדר כיתה מתאים, שירותים קרובים וכדומה) הקשורים לקשיי ניידות של הילד או מגבלות אחרות. בקריאת הדברים כאן נראה שאלה מובנים מאליהם, אך למרבה הצער לא כך הדבר. בנוסף, כשילד מתקשה מבחינה פיזית הוא זכאי לסייעת צמודה. ראוי שהמורה ואנשי הצוות החינוכי יהיו ערים לפרטי החוק ודרכי מימושו וישמשו "סנגור" עבור הילד בהשגת תנאים אלה.

הרפואה המתקדמת מאפשרת לילד לחזור לבית הספר כמה שיותר מהר, לעתים כשהוא עדיין מחובר למכשירים רפואיים. זאת מתוך הבנה שיש חשיבות רבה שהילד ימשיך לנהל מערכת חיים נורמלית יחסית, למרות ירידה בתפקודים פיזיים או שכליים. היות ועבור ילדים חולים במחלה כרונית קשה המערכת הבית ספרית היא לעתים המקום היחיד שבו הילד הוא ילד ותלמיד ולא "מטופל", יש חשיבות רבה לנוכחות הילד בבית הספר, למפגש עם עמיתיו ולהימצאותו בעולם בריא.

ד"ר יוספה איזנברג היא ראש המסלול לחינוך מיוחד במכללה האקדמית לחינוך אחווה, מחברת הספר "סימני דרך לשילוב בריא של הילד החולה" בהוצאת מכון מופ"ת

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ