בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זיכרונות מהתערוכה

סיור במוזיאון לחולי דמנציה

סיורים המותאמים לחולים באלצהיימר ודמנציה הפכו לפופולריים בארץ. דרך יצירות האמנות מצליחים המשתתפים להתחבר לזיכרונות נשכחים מעברם

11תגובות

הקבוצה שהגיעה למוזיאון ארץ ישראל בתל אביב לפני כחודש נראתה כקבוצת גמלאים רגילה. עשרה מבקרים בלבוש חגיגי, חלק מהנשים מאופרות, חלקם החזיקו תיק, אחד מהם נשא על כתפיו כמה מצלמות. הם התהלכו בין התמונות והמוצגים, הקשיבו בעניין למדריכה, הביעו דעה. קשה היה לנחש שכמחציתם סובלים מהפרעות זיכרון ובאו למוזיאון עם מלווה, בן זוג, בן או בת, דרך תוכנית מיוחדת של עמותת עמדא לחולי דמנציה, אלצהיימר ומחלות דומות.

כבר כשלוש שנים פועלת בארץ התוכנית, שהחלה לפעול לפני כעשור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), המציעה סיורים ייעודיים לחולי אלצהיימר ודמנציה. המודל אומץ על ידי מוזיאונים נוספים בעולם, ובישראל הוא כבר פועל ב-11 מוזיאונים ובהם מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הכט בחיפה והמוזיאון לראשית ההתיישבות בעמק בקיבוץ יפעת. החודש תתקיים השתלמות לעשרה מוזיאונים נוספים בצפון.

המודל מותאם לאוכלוסייה זאת הן מבחינת התערוכות שבהן מבקרים המשתתפים, הן מבחינת ההדרכה והן מבחינת זמן הביקור. הסיורים נמשכים כשעה, זמן קצר יותר מסיור רגיל, ולא מנסים להעביר בהם ידע באמנות. "לחולים יש פגיעה בזיכרון לטווח קצר, כך שאין טעם לנסות לצבור ידע אמנותי בסיור", אומרת נתי בלום, מנהלת הפרויקט בעמותת עמדא. "נותנים להם להתבונן ולחוות והמטרה גם שייהנו מזמן איכות יחד וגם שיתחברו לזיכרון ישן שלהם".

רוב הקבוצות מגיעות ממרכזי יום של חולים ומורכבות מחולים עצמאיים יחסית. זו אחת ממטרות הסיורים: להפחית את הסטיגמה בקשר לחולים ולחשוף לציבור חולים מתפקדים.

התערוכות במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב שאליהן נחשפה קבוצת המטופלים מתחברות לזיכרונות קדומים של המשתתפים. בתערוכה "תמונות מארץ התנ"ך" נחשפים המבקרים לתצלומי פולקלור מהווי הארץ מתחילת המאה הקודמת, ובהם נופים וטיפוסים כפי שצילמו צלמי אמריקן קולוני בראשית המאה שעברה. מול אחת התמונות, שמציגה רועת צאן, מזכירה אחת המבקרות המלווה את אמה, כבת 70 פלוס, שגם היא היתה רועת צאן בצעירותה. "איזה קול היית עושה לכבשים?", היא שואלת, ואמה צוחקת ומדגימה. "את זוכרת איפה היית רועת צאן?", שואלת מנחת הקבוצה ממרכז היום, אירית אוטמזגין נהר, ושרה את "שיר העמק" כדי להזכיר לה שגרה אז באחד הקיבוצים בעמק יזרעאל.

רבות מהתמונות בתערוכה עוסקות בהווי החקלאי בארץ ישראל. אחת התמונות מציגה מסיק זיתים ואחד המשתתפים מספר בהתלהבות מעברו איך מתנהל המסיק. המדריכה מספרת מעט על התצלומים, ולאחר מכן נשאלים המבקרים שאלות קונקרטיות יותר על עצמם. "מי מכם עבד בחקלאות?", "מי מכם חווה שתיית מים מבאר?".

"בהרבה סיורים יש הפתעות מרגשות", מספרת מיכל ורשבסקי, רכזת השתלמויות מורים ומבוגרים במוזיאון ארץ ישראל. "באחד הסיורים בביתן לאתנוגרפיה ולפולקלור ראתה משתתפת כוס להבדלה ונזכרה כיצד נהג אביה לברך בטקס ההבדלה בביתם בכל מוצאי שבת. בנה שהיה איתה בסיור הופתע והתרגש איתה ביחד. באחת מתערוכות התצלומים ההיסטוריות הרימה לפתע אחת המבקרות את מקל ההליכה שלה למעלה והדגימה בהתרגשות רבה את שפת הסימנים שבה השתמשו היא וחבריה הלוחמים בזמן מלחמת השחרור. בתה שליוותה אותה התרגשה מאוד".

שדות ילדותנו

"אין כל ספק שזאת לא רק חוויה חזותית - זאת חוויה רגשית", אמר הנוירולוג והסופר אוליבר סאקס בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-2004 ועסקה בסיורים במוזיאון בניו יורק. "פעמים רבות ראיתי אנשים הסובלים משיטיון, שמזהים ציורים, מגיבים אליהם בצורה עזה ונהנים לצייר, וזאת בתקופה שבה הם בקושי מגיבים למלים וסובלים מבלבול גמור. לדעתי, התבוננות ביצירת אמנות יכולה להיות חוויה עמוקה מאוד. אחת התיאוריות בנוגע לתרפיה במוזיקה ובאמנות היא שהן מפעילות אזורים במוח שאינם נפגעים גם זמן רב לאחר הופעת האלצהיימר". לדברי גרי רוט, מנכ"ל עמדא, "אחרי שראיתי תצלום של חולה דמנטי מחייך לאחר סיור במומה, החלטתי לייבא את הפרויקט לארץ".

פרויקט נוסף של העמותה, ערכת "בכורסא עם פיקאסו", מנסה להביא את האמנות למטופלים הביתה או למרכזי היום בקהילה. הערכה מכילה 50 יצירות, על גבי כרטיסים ותקליטור, ומציעה פעילויות שונות לפי נושאים. "אנחנו מודדים את ההצלחה בכפיות קטנות מאוד", אומרת בלום. "אם הענקנו להם שעה של הנאה וחיוך, גם אם הם לא ממש זוכרים את זה אחר כך, זה טוב מספיק בשבילנו". ענבל מתל אביב, שהתלוותה לאמה בסיור במוזיאון, מסכימה. "לפעמים אני מרגישה שללוות את אימא זה קצת כמו לטפל בילד", היא אומרת. "כל הזמן מחפשים אטרקציות ותעסוקה. אז ביקור כזה במוזיאון נותן לה שעה נעימה, וזה נחמד גם אם היא תשכח את זה בהמשך". מלכה, אמנית תושבת רמת גן, ביקרה בסיור עם בעלה, בן 81. "תמיד הלכנו לאירועי תרבות ואנחנו ממשיכים בזה גם עכשיו", היא מספרת. "הוא מאוד נהנה לצאת, לפגוש אנשים ולבלות. בדרך חזרה הוא עוד יכול לזכור את הביקור במוזיאון. כמה ימים אחר כך כבר לא. אבל החוויה טובה לו והוא נהנה. ובכלל, כשעסוקים יש פחות זמן לחשוב על מחלות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו