בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלוצים ורופאים

מה הניע את הרופאים הראשונים שהגיעו לארץ לפני קום המדינה להקים את ההסתדרות הרפואית, החוגגת השנה מאה להיווסדה?

5תגובות

ב-11 בינואר 1912, בשעה שמונה וחצי בערב, התכנסו שישה רופאים ורוקח בדירתו של ד"ר מאיר קרינקין ברחוב הרצל, "ליד פסי הרכבת" בתל אביב. הנאספים, חוץ מד"ר משה שרמן, לא ידעו עברית והפגישה נערכה בשפה הרוסית. גם הפרוטוקול נכתב ברוסית. קריאה באותו פרוטוקול מגלה שבאותו ערב השבעה הקימו את "ההסתדרות הרפואית העברית", לימים "ההסתדרות הרפואית בישראל", שחוגגת השנה את יובל המאה להיווסדה.

היה זה אחד האיגודים המקצועיים הראשונים שקמו בארץ, שמונה שנים לפני "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל". באותה ישיבה הוחלט להוציא לאור כתב עת רפואי בעברית. היה זה שנתיים לפני "מלחמת השפות", שפרצה מתוך התנגדות התלמידים לכך ששפת הלימוד בטכניון בחיפה ובסמינר למורים בירושלים תהיה גרמנית. באותה עת רווחה בציבור המשכיל הדעה שאי אפשר ללמוד תחומים מדעיים בעברית אלא בשפות אירופיות. גם היום מקומה של העברית באקדמיה אינו מובן מאליו, אם מפאת חוסר יכולת ההבעה בעברית של החוקרים ואם מפני הרצון לפרסם בשפות המחקר הפופולריות. רק בחודש יוני האחרון התקיים באוניברסיטת חיפה מאבק על השפה הרשמית בכנס האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל; לבסוף התקיים הכנס על טהרת האנגלית.

הקמת הסתדרות רפואית "עברית" והוצאת כתב עת מקצועי בעברית, בשעה שרוב הרופאים לא ידעו עברית, ביטאו את מחויבותם החברתית של ההסתדרות הרפואית ושל הרופאים החברים בה, בנוסף להיותם איגוד מקצועי של רופאים. החלטות אלה הגדירו את תפקיד ההסתדרות הרפואית כאחראית לאופייה ותרבותה של החברה הישראלית ולדמותה של הרפואה הציבורית.

הסיפור ההיסטורי הזה משקף את המעמד המיוחד של תולדות הרפואה בישראל. אלה שלובות מראשיתן בבניין הארץ ובהקמת המדינה. הרופאים הראשונים היו חלוצים שעלו ארצה מתוך תחושת שליחות, התיישבו באזורי אסונות הומניטריים, ובנוסף להגשת טיפול רפואי עסקו בענייני היישוב והיו שותפים להקמת קופות החולים הראשונות.

המוכר מבין הרופאים החלוצים הוא ד"ר הלל יפה, שעבר עם אשתו ותינוקם לגור בחדרה מוכת המלריה, ובעצם מעשהו עודד את המתיישבים ששקלו לנטוש את המקום. בנוסף כיהן ד"ר יפה כיושב ראש ועד חובבי ציון ביפו ועסק בהקמת יישובים, ובהם באר טוביה.

רופאה חלוצה נוספת היא ד"ר הלנה כגן, שבמלחמת העולם הראשונה, בטרם קיבלה רישיון עות'מאני לעסוק ברפואה, ניהלה את בית החולים הממשלתי העות'מאני בירושלים ומאוחר יותר היתה האשה הראשונה שקיבלה מהטורקים רישיון לעסוק ברפואה. בעת המלחמה הקימה בית חולים לילדי ירושלים ואחריה הקימה וניהלה את מחלקת הילדים בבית חולים הדסה. אחר כך הקימה את מחלקת הילדים של בית החולים "ביקור חולים", ניהלה אותה בהתנדבות עד 1975, והשתתפה במימון פעילותה מכספה הפרטי. בנוסף להיותה חברת "הוועד הלאומי", היתה ממקימות טיפת חלב, ויצו, ומעון לילדים עזובים, ופעלה בארגונים אלה בהתנדבות. היא קיבלה פרס ישראל על מפעל חיים למען בריאות הציבור.

בשנות ה-30, אחרי עליית הנאצים לשלטון, הגיעו ארצה המוני רופאים יהודים מארצות מרכז אירופה. רבים מהם לא הסתפקו בבניית פרקטיקות פרטיות ובמחקר רפואי; הם הקימו תשתית רפואית למדינה שבדרך - קופות חולים נוספות, בתי חולים, שירותי חירום, ניצני מערך רפואה צבאית ומערך רפואה בספר.

ברוב הארצות, תולדות הרפואה משקפות את ההתפתחויות הקליניות, הטכנולוגיות והפרמצבטיות, ולכן הן מעניינות בדרך כלל רק את האנשים הקרובים לתחומים אלה. ההיסטוריה של הרפואה בארץ מתייחדת בכך שהיא נדבך בתולדות היישוב והמדינה ומעוררת התעניינות בקרב שוחרי תולדות הארץ. כבר ב-1947, ביוזמתם של פרופ' יהושע לייבוביץ' ועמיתיו, קמה החברה הישראלית לתולדות הרפואה, וחברים בה רופאים, חוקרים ומתעניינים מכלל הציבור. רופאים והיסטוריונים עוסקים באינטנסיביות בתולדות הרפואה, ובהם פרופ' נסים לוי, שבמקביל לפעילותו הרפואית כמייסד ומנהל המכון הגסטרואנטרולוגי במרכז הרפואי בני ציון ומראשוני המורים בפקולטה לרפואה בחיפה, חקר וכתב שני ספרי יסוד; ספר אחד סוקר את תולדות מוסדות הרפואה בארץ, והשני, שכתב עם אשתו יעל לוי, כולל ביוגרפיות של 4,000 רופאים שפעלו בארץ לפני קום המדינה והקימו כאן את התשתית הרפואית.

ראשוני הרופאים ראו את עצמם לא רק כבעלי מקצוע אלא כאנשים המעורבים בחברה ומחויבים להשפיע על דמותה. תפישתם זו השפיעה על הכשרת הרופאים ועל עבודתם בדורות שאחריהם. מי ייתן ורוח זו תמשיך להנחות את הרופאים ואת קובעי המדיניות גם בדורות הבאים. מנקודת מבט זו, ההיסטוריה של הרפואה בארץ היא עניינו של כל מי שאינו מעוניין שהרפואה הציבורית בישראל תהפוך להיסטוריה.

הכותב הוא סופר ומו"ל, מתמחה בהוצאה לאור של היסטוריה ישראלית ותולדות הרפואה בארץ ישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו