בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וודי אלן, היפוכונדריה ופוקס ניוז

בניגוד לדעה הרווחת, אינני היפוכונדר אלא אלרמיסט. אני לא חווה מחלות דמיוניות, המחלות שלי הן אמיתיות. מה שבטוח זה שיש דברים גרועים בהרבה, למשל להיות רפובליקאי

49תגובות

אני מודה שהופתעתי כאשר הניו יורק טיימס התקשר לברר אם אהיה מוכן לכתוב כמה מילים על היפוכונדריה. איזה אור אני כבר יכול לשפוך על התנהגות מחורפנת שכזו? שהרי, בניגוד לדעה הרווחת, אינני היפוכונדר, אלא מחורפן מסוג אחר לגמרי.

אני פשוט אלרמיסט או פאניקר. זה אולי די דומה להיפוכונדר, אבל יש הבדל מהותי: אני לא חווה מחלות דמיוניות, המחלות שלי הן אמיתיות. מה שמאפיין את ההיסטריה שלי הוא שעם הופעת התסמין הקל ביותר, נגיד שפתיים סדוקות, אני קופץ מיד למסקנה שהסדקים מעידים על גידול במוח, או אולי על סרטן בריאות. באחת הפעמים אפילו חשבתי שזה "הפרה המשוגעת". בכל פעם אני משוכנע שאני סובל מאיזו מחלה קטלנית. אפילו כאבים קלים מבהילים אותי אל הרופא, ממנו אני מבקש לבדוק שהאלרגיה הנוכחית שלי לא תצריך חלילה השתלת לב.

למרבה הצער, אשתי נושאת בנטל הדרמות הפתולוגיות האלה. כמו למשל באותו לילה שבו גיליתי נקודה על צווארי, שנראתה לי מיד כמלנומה. העובדה שזה היה רק פצעון התבררה רק באישון הלילה כבר בבית החולים, אחרי המתנה ארוכה וחריקת שיניים מתישה. בחדר המיון חוויתי את חמשת שלבי היגון, כאשר רופא צעיר התבונן בי די בשחצנות ואמר לי בסרקסטיות: "הפצעון שלך שפיר".

רויטרס

אבל מדוע אני חי בחרדה מתמדת? אני שומר היטב על עצמי. יש לי מאמן אישי שהצליח להוציא ממני 50 שכיבות סמיכה בחודש; אני אף פעם לא מעשן, אני שם לב למה שאני אוכל, ומקפיד להתרחק ממזונות מהנים (אני מקפיד על תזונה ים-תיכונית עתירת שמן זית, אגוזים, תאנים וגבינות עזים, ולמעט דחפים אקראיים להיות מוכר שטיחים - זה דווקא עובד). בנוסף לבדיקה השנתית, אני מקבל את כל החיסונים הקיימים, שבזכותם אני עמיד לכל המחלות, החל במחלת המעיים הנדירה ויפל ועד "זרע אנדרומדה".

אשר לוויטמינים, אני נוטל אותם בכל ארוחה ואמשיך בכך עד שמחקר חדש יגלה שאין בהם שום תועלת. בכל הנוגע לתרופות, אני גמיש אבל זהיר, כי גם אם אנטיביוטיקה הורגת את החיידקים הרעים, אני תמיד חושש שהיא תהרוג גם את החיידקים הטובים שלי - שלא לדבר על הפרומונים שלי - ושלא אוכל עוד לשדר את הוויברציות המיניות שלי במעלית צפופה.

וגם נכון שכשאני יוצא מהבית כדי ללכת לסנטרל פארק, או לשתות לאטה בסטארבקס, אני עשוי להיכנס בדרך לעשות איזה קרדיוגרם זריז או סי-טי, רק לשם מניעה. אשתי אומרת שהכל שטויות ושבסופו של דבר זו רק גנטיקה; שני הורי חיו עד גיל מופלג אבל סירבו בתוקף להוריש לי את הגנים שלהם, משום שהאמינו שירושות מקלקלות את הילדים. ואיך בדיוק אני יכול להיות רגוע גם אחרי שתוצאות הבדיקה השנתית שלי מלמדות שמצב בריאותי מצוין, אם אני יודע שברגע שאצא מהרופא משהו רע עלול להתפתח בתוכי, ושעד הבדיקה השנתית הבאה, עלול צילום הריאות שלי להיראות כמו ציור של ג'קסון פולוק?

אבל מה כל האובססיה הזאת עם הפגיעות האישית? ממה בעצם אני פוחד כשאני נתקף חרדה בגלל תסמינים הנעלמים עם אספירין או תמיסת קלאמין? מהמוות, אני מניח. אשתי מנסה לעודד אותי ואומרת שהמוות הוא חלק טבעי מהחיים ושבמוקדם או במאוחר כולנו נמות. למרבה הפלא, החדשות האלה הנלחשות לאוזני בשלוש לפנות בוקר גורמות לי לקום בצווחות מהמיטה, להדליק את כל האורות בבית ולנגן את מארש "כוכבים ופסים לנצח" בקולי קולות עד עלות השמש.

עם זאת, יש דברים נוראיים יותר ממוות. רבים מהם מוצגים בבתי הקולנוע. לא הייתי רוצה, למשל, להמשיך לחיות אחרי אירוע מוחי ולהיאלץ לדבר עד סוף חיי מזווית הפה כמו ספסר במרוצי סוסים. גם לא הייתי רוצה להיכנס לתרדמת, לשכב במיטת בית חולים שבה אני לא מת, אבל גם לא מסוגל למצמץ בעיניים כדי לאותת לאחות שתעביר כבר את ערוץ הטלוויזיה העומד על פוקס ניוז. חמור ממוות, גם להיות על מכונות החייאה ולהקשיב ליקיריי מתדיינים בלהט מתי יש לשים לי קץ, ולשמוע את אשתי אומרת: "אני חושבת שאפשר לנתק, כבר עברו 15 דקות ואנחנו עלולים לאחר למסעדה שבה הזמנו מקום".

אבל האם באמת כה נפלא לחיות לנצח? לפעמים רואים בחדשות אנשים גבוהים באזורים מושלגים, שבהם האוכלוסיה כולה חיה פחות או יותר עד גיל 140. כמובן, הם כולם אוכלים יוגורט והולכים ברגל כל הזמן, כי נראה אותם תופסים מונית בהימלאיה. האם אני באמת רוצה לבלות את חיי באיזה מקום נידח שבו הבידור העיקרי הוא לראות מי גיבור העיירה המרים את השור גבוה יותר?

בקיצור היפוכונדרים ואלרמיסטים הם קבוצות נפרדות לחלוטין, אבל קרוב לוודאי שעדיף להיות אחד מהם ולא רפובליקאי.

וודי אלן הוא במאי סרטים, שחקן וסופר

תה עושה לכם סחרחורת? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו