בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תסמונת מסתורית גובה את חייהם של עשרות פועלי חקלאות מתאילנד

122 עובדים מתו בארץ בחמש השנים האחרונות, 43 מהם ממה שמכונה תסמונת "המוות הלילי הפתאומי". יש הסבורים שהסבר זה מכסה על מחדלים

289תגובות

כ-120 עובדי חקלאות מתאילנד מתו בישראל בחמש השנים האחרונות. על פי משרד הבריאות, מותם של כשליש מהם מיוחס ל"תסמונת המוות הלילי הפתאומי", התוקפת אנשים צעירים ובריאים ממזרח אסיה. התסמונת אמנם נחקרה בשנים האחרונות, אולם פרטיה המדויקים אינם ברורים עדיין. פעילים המטפלים בעובדים הזרים קוראים לבדוק אם הגדרת התסמונת כסיבת המוות בשיעור כה גבוה אכן מוצדקת.

על פי נתונים שמסרה בשנה שעברה שרת הבריאות, יעל גרמן, לח"כ דב חנין (חד"ש), בין שנת 2008 לאמצע 2013, מתו בישראל 122 עובדי חקלאות מתאילנד, 43 מתוכם לקו בתסמונת המוות הלילי הפתאומי. על פי הפירוט שנמסר, העובד הצעיר ביותר שמת כתוצאה מהתסמונת היה בן 23 והמבוגר ביותר בן 42. הגיל הממוצע של העובדים שמתו היה כ-35. עוד עולה מהנתונים, המתפרסמים כאן לראשונה, כי חמישה מהעובדים שמתו התאבדו, וארבעה נרצחו. 22 מתו ממחלות לב וב-22 מקרים (כמעט 20% מכלל מקרי המוות בקרב העובדים התאילנדים) לא נערכה נתיחה ולכן לא ידועה סיבת המוות.

המכון לרפואה משפטית אחראי מטעם המדינה לביצוע נתיחות לאחר המוות, על פי דרישה שמעלים רשויות חקירה שונות. בהקשר זה כתבה השרה גרמן כי "במקרים בהם אין הסכמת משפחה, או לא ניתן צו בית משפט, המכון לא מבצע נתיחה. לעתים קרובות הדבר קורה מכיוון שאין דרישה של המשטרה (לבצע נתיחה, א"ק) ולכן לא פונים כלל למשפחה או לבית המשפט".

אליהו הרשקוביץ

ח"כ חנין אומר, ש"לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים צעירים ובריאים מתים מסיבה לא ברורה, והדבר לא מדליק נורות אדומות אצל אף אחד. הנתונים האלה מחייבים בדיקה מעמיקה וטיפול שיתמודד גם עם תנאי ההעסקה של העובדים בענף. גם עובדים זרים הם בני אדם, וחייהם ובריאותם אינם הפקר".

תסמונת המוות הלילי הפתאומי נפוצה בקרב גברים במדינות מזרח אסיה. גבר הולך לישון ומת באופן מסתורי מבלי שניתן למצוא שום סימן בנתיחה שלאחר המוות. לדברי ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו-כביר, הרגעים שלפני המוות מלווים בסיוטים בהם מכשפה או שד יושבים על חזהו של האיש. זהו מוטיב פולקלוריסטי שנקשר בתסמונת. "ביפן קוראים למכשפה 'פוקורי', אצל הפיליפינים זה 'בנגנגנט' ובתאילנד לאי־תאי'", אומר ד"ר קוגל.

לדבריו, במכון נותחו עשרות מקרים שאובחנו כמוות כתוצאה מהתסמונת. "לא יודעים בדיוק מהי התסמונת", הוא אומר. "יודעים שהיא גורמת מוות לגברים שהולכים לישון, והיא מלווה כנראה בסיוטים. יש כנראה גם הפרעות בקצב הלב אבל לא יודעים אם הם תוצאה של התסמונת או הגורם לה".

גילם הממוצע של המתים מהתסמונת הוא 33. "בנתיחה שלאחר המוות לא ניתן לראות דבר", אומר קוגל. "אנחנו עורכים סדרה של בדיקות ביוכימיות, בדיקות רעלנים ועוד. כשמדובר בתסמונת המוות הלילי הפתאומי, אין שום עדות פיזיולוגית ולכן היא מאובחנת על דרך השלילה. במקרים שבהם מדובר במוות של בחור תאילנדי צעיר יחסית, שמת בשנתו ונשללו כל סיבות המוות האחרות, הוא מאובחן כמי שמת מאותה תסמונת".

אליהו הרשקוביץ

בחלק מהמקרים נדמה כי מעסיקים ישראלים וחברות כוח אדם המטפלות בעובדים הזרים מתאילנד, מיהרו לאמץ את ההסבר של תסמונת המוות הלילי הפתאומי, כמעין כוח עליון, שכמעט אין מה לעשות נגדו. כך למשל במקרה של פאנומפראי פרוממאלי, אדם בן 40 מכפר קטן בצפון מזרח תאילנד, שמת בשבת האחרונה בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע.

פרוממאלי בא לישראל בדצמבר 2012 ונשלח לעבוד אצל צבי ליכטנשטיין במשק מספר 29 במושב חצבה שבערבה. במשק מגדלים, בין השאר, עגבניות ופלפלים. בעונה הבוערת, הנמשכת לדברי הפועלים מנובמבר ועד מארס, הם עובדים לעתים 15 שעות ביום. בחודשים רגועים יותר אורכו של יום עבודה הוא 10-9 שעות. לדברי אחד הפועלים, בפברואר החל פרוממאלי להתלונן על כאבים. "הוא אמר שקר לו ואין לו כוח לעבוד. בפעם האחרונה שראינו אותו בעבודה, כמעט לא היה לו כוח לעמוד על הרגליים. ראינו שהמעסיק כעס מאוד. בהתחלה הוא אמר לו להמשיך לעבוד. אחרי כמה ימים הוא שלח אותו לחדר שלו, אבל כנראה לא נתן לו כסף".

צבי ליכטנשטיין אומר שהוא "לא יודע על שום בקשה של העובד לראות רופא. אין בכלל מצב כזה. יש לעובדים כרטיס קופת חולים, והם יכולים ללכת לראות רופא מתי שהם רוצים ומתי שהם מרגישים צורך". הוא גם מכחיש ששלח את פרוממאלי לחדרו או לא שילם לו. לדברי בנו, ארז ליכטנשטיין, "העובד רצה לנוח כמה ימים - ונח, ואחר כך הודיע שהוא רוצה לעבוד - וחזר לעבודה. אנחנו לא מכריחים אף אחד לעבוד ונותנים לעובדים את כל מה שמגיע להם על פי החוק. אין מצב שמישהו לא מרגיש טוב ולא הולך לרופא". באשר לסיבת המוות אמר ליכטנשטיין: "אני לא יודע מה קרה. צריך לפנות לבית החולים".

לבית החולים הגיע פרוממאלי לא מהמשק של ליכטנשטיין. בתחילת מארס הוא "הושאל" למשק אחר בחצבה, שם מגדלים פרחים (נוהל רווח שנועד לשמור על רמת ההכנסה של העובדים בחקלאות). לעובדים התאילנדים במשק הפרחים אמר שהוא "מרגיש עייפות גדולה", כך הם סיפרו, וכן, שביקש כמה פעמים מהמעסיק הקודם "לנוח ולקבל חופשת מחלה, אבל המעסיק לא הסכים". לדברי העובדים, פרוממאלי סיפר עוד כי ביקש לראות רופא, אך נענה בשלילה. הוא עבד אצל מגדל הפרחים רק יום או יומיים, ובשלב הזה הוא היה חיוור מאוד וסבל מהקאות. העובדים בשני המשקים בהם עבד פרוממאלי חוששים להזדהות בשמם.

אדם נוסף המכיר את המקרה, מספר כי באמצע השבוע שעבר נלקח פרוממאלי לבדיקה במרפאה בחצבה, וכי ביום חמישי בבוקר פונה במהירות ל"סורוקה" בבאר שבע. לדברי עובדים בבית החולים, הוא הגיע במצב של שוק רפואי: לחץ הדם שלו וכן ורמת ההמוגלובין היו נמוכים במיוחד. לדברי אותם עובדים פרוממאלי קיבל טיפול אך לא הגיב לו, ובמוצאי שבת הוא מת. ואולם, שני אנשים אחרים אמרו שביום שישי התקשר פרוממאלי וביקש לחזור לעבודה במושב. גופתו תוטס לתאילנד כנראה באמצע השבוע הבא.

כשנשאלו העובדים במשק של ליכטנשטיין איך התייחס המעסיק למותו של פרוממאלי, סיפר אחד מהם כי הוא אמר רק שלא היה מה לעשות. תשובה דומה סיפקה גם נציגת חברת כוח האדם שטיפלה בו: "אולי זה כמו 'מוות בעריסה'", היא אמרה, "לפעמים הם הולכים לישון ומתים בבוקר. אי אפשר לדעת שום דבר".

סיבת המוות המדויקת של פרוממאלי כנראה לא תתברר. אבל עדויותיהם של חבריו במשקים בחצבה ובמקומות אחרים, מחדדות את הצורך בפיקוח הדוק הרבה יותר על הטיפול הרפואי הניתן לעובדים הזרים. הנושא הזה עולה פעם אחר פעם בביקורים שעורכים אנשי ארגון "קו לעובד" ברחבי הארץ, לצד תלונות על תנאי העסקה ותנאי מגורים.

"למרות תשלום לא מועט לחברות ביטוח פרטיות, מרבית העובדים איתם דיברנו אינם מקבלים לידיהם את כרטיסי קופת החולים", אומרת נועה שאואר, רכזת תחום עובדי חקלאות ב"קו לעובד". "הם אינם מודעים לזכותם לגשת למרפאה או לבית החולים כרצונם ותלויים באופן מוחלט במעסיקיהם כדי לצאת מהמשק החקלאי ולקבל טיפול רפואי. רבים מהעובדים סיפרו לנו כי אינם רוצים להתלונן על מחלה, מפחד שהדבר יביא לפיטוריהם. בנוסף, מספרים העובדים כי מכיוון שרובם אינם מקבלים תשלום על ימי מחלה, הם מעדיפים לעבוד ולא לבקש עזרה וטיפול".

כך, למשל, מספרת שאואר, על עובדים מדרום הארץ, ש"מזמינים אקמול מתאילנד, כי הם לא מצליחים להגיע לבית המרקחת בעיר הסמוכה, כאשר הוא פתוח". באחד המושבים, היא אומרת, העובדים אמנם יודעים היכן נמצאת המרפאה, אך לעולם לא ניתן להם הזמן לגשת לשם באמצע היום. לדבריה, "גם אם יילכו למרפאה במושב או בבית החולים, כיצד יוכלו להסביר מה כואב להם? המדינה מביאה לכאן עובדים, אבל לא דואגת להם לגישה חופשית ושוויונית לשירותי הבריאות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו