צבע אדום – גרסת בית החולים

אחת לכמה חודשים, כמו בסבב הלחימה האחרון בעזה, נאלצים עובדי סורוקה לעזוב את הבית כדי לטפל בפצועים ובחולים ולספק להם עזרה וחמלה תחת אש

אסי סיקורל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חייל פצוע מפונה לבית החולים סורוקה
אסי סיקורל

שישי בערב, המשפחה עורכת שולחן עם פמוטים ונרות. אני מביט בשמש שכמעט שוקעת כשהטלפון שלצדי מצייץ. הודעה מביטחון בית החולים סורוקה: "קצין וחיילת פצועים מעוטף עזה בדרך למיון. הקצין מפונה במסוק". דקה לאחר מכן מתקבלות שלוש הודעות נוספות: כונן טראומה אומר שהוא בדרכו לשם ומנהל המיון הגיע ויעדכן אותי בקרוב. קבלת השבת מסתיימת במהירות. הילדים מארגנים לי צלחת להמשך הערב ואני לובש חולצה מכופתרת, לוקח תג עובד ונכנס למכונית.

בסוף לימודי הרפואה התמחיתי ברפואת המשפחה. באותם ימים ברחתי אל לב המדבר כדי לעסוק ברפואת הכפר. במסגרת התמחות במינהל רפואי, כחלק מ"תוכנית ענבר – עתודה ניהולית במערכת הבריאות", חזרתי לא מזמן לבית החולים שבו למדתי, הוכשרתי ועבדתי. כמו בכל התמחות, גם במינהל רפואי יש תורנויות מנהל בית חולים תורן. הן מורכבות מאוד, מפני שיש בהן אחריות על מוסד ענק, וכעת אני צועד צעדים מהוססים בעולם של קבלת החלטות מהירות וניהול משברים.

סורוקה פעיל מאוד בסופי השבוע של האביב. מספר החבלות והתאונות גדול, ובית החולים מטפל בהן לצד השירות הרפואי השגרתי באזור הגדול שהוא משרת. אבל עכשיו  מצב חירום ואני נוסע לשם ומנסה להתעדכן בדרך. בינתיים מתחילים לדבר על אפשרות שתהיה תגובה ישראלית. צבע אדום יורד בהדרגה על הנגב המערבי.

כשאני מגיע לבית החולים אני נכנס למיון ומשם עולה ליחידות טיפול הנמרץ כדי לוודא שיש מקומות לפצועים שבדרך, ולאלה שאנחנו מקווים שלא יבואו אחריהם. אני מדבר עם התורנים, בדרך עובר בחדר הניתוח כדי להתעדכן במצבם של הפצועים ואז מעדכן את הדרג הרפואי בצבא. אחר כך אני קופץ למשרד בבניין ההנהלה השומם כדי לקרוא מחדש את הנהלים לשעת חירום, מוודא שאני יודע את סדר הפעולות הנדרשות ועדיין מקווה שהכל יירגע. קצת אחרי אחת בלילה אני בדרך הביתה, מאזין לרדיו וחושב על מה שמחכה לנו בהמשך.

מוקדם בבוקר שבת מתקשרת אחראית שעת חירום בבית החולים כדי לספר שאנחנו מתחילים בהיערכות להחמרת המצב הביטחוני. הטלפון הבא הוא ממנהל בית החולים, שמבקש ממני לוודא שכל הכוננים יודעים על כך ומוכנים. אני מתקשר למנהלת הסיעוד התורנית כדי לוודא שעדיין יש לנו מקום בטיפול נמרץ. עכשיו אני מתחיל לדאוג.

חייל פצוע מגיע לבית החולים סורוקה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה). אני נכנס למיון ומשם עולה ליחידות טיפול הנמרץ כדי לוודא שיש מקומות לפצועים שבדרך, ולאלה שאנחנו מקווים שלא יבואו אחריהםצילום: אליהו הרשקוביץ

לקראת ערב, טווח הנפילות עובר את אשקלון ואני מתחיל עוד תורנות. אנחנו חושבים על אפשרויות לפינוי מחלקות לא ממוגנות: את המחלקה הגריאטרית אפשר להעביר בשלמותה אל מחלקה פנימית הממוקמת בתוך הבניין, ואת המטופלים מהמחלקה הפנימית שאינה ממוגנת נפזר בין שאר המחלקות הפנימיות. אני עובר באתרים שמתוכננים לקלוט פצועים מאירוע רב נפגעים ומרגיש שהמתח עולה. שקט מוזר שורר בכניסה למיון ובחצר.

הבעיות הרגילות שעולות בכל תורנות לא נפסקות כשהצבע אדום. מתקשרים אלי לשאול על תרופות לאישור ועל העברות מבתי חולים אחרים, במיון מתווכחים על קבלת חולים. בעשר אני חוזר הביתה ובאמצע המקלחת הטלפון מצלצל. מנהל בית החולים מודיע שהחליטו להעביר את המחלקות לאזורים ממוגנים יותר, ואני חוזר למכונית. המשפחה עוברת לישון בממ"ד.

בבניין ההנהלה מתכנסים מנהל בית החולים, מנהל אדמיניסטרטיבי תורן, משנה למנהל והאחות הראשית ומחליטים על העברת החולים מהמחלקות שאינן ממוגנות. מנהלי המחלקות והרופאים הבכירים מגיעים לשם יחד עם אחיות אחראיות, משנעים, אנשי אחזקה. אף אחד מהם לא מחכה לקריאה, הם פשוט באים לעבוד.

מנהל מחלקת גריאטריה, האחות האחראית ורופאים בכירים מסדרים את מיטות המטופלים. הם עוטפים את הארוניות עם חפצי הערך באמצעות ניילונית גדולה, והמטופלים מועברים למחלקה שנמצאת בבניין אחר. תהליך ההעברה כולל המון פרטים: מה עושים עם התרופות? והמחשבים? והשיניים התותבות שנמצאות בניקוי?

תוך כדי ההעברה נשמעת אזעקה, דקה וחצי לנפילה. אנחנו רצים למחסה. אחר כך הצוות מודיע לבני המשפחה של המטופלים ובתוך שעה המחלקה ריקה. אנחנו סוגרים את הדלת ונועלים, ואני ממשיך למחלקה הפנימית שגם החולים בה מפונים לאזורים בטוחים יותר.

כל מה שבשבילו עבדנו מתנקז להודעה על נפילה במרחב שלנו. אחרי כמה דקות אנחנו כבר יודעים על פצועים ונפגעי חרדה בדרך לבית החולים. אולם המיון הופך לאתר לטיפול בנפגעי חרדה. פסיכיאטריות, עובדים סוציאליים ואחיות מתרוצצים ומארגנים בקבוקי מים ופינת שתייה. הם מושיטים יד חומלת, משוחחים עם הפצועים ומחייכים אליהם בסביבה מבולבלת ועמוסה.

קשה לתאר את התחושה החמוצה-מתוקה של המשבר. אחת לכמה חודשים הצוות העמוס מספק טיפול, עזרה הדדית וחמלה תחת אש. העובדים והעובדות עוזבים את הבית ואת המשפחה בזמן סכנה ובאים לטפל בחולים. בשלוש בלילה אני בחזרה בבית. המיון נרגע, אבל ההתראות באפליקציה ממשיכות כל הזמן. בשבע ורבע מתחילה ישיבת בוקר ואנחנו מעדכנים, מפיקים לקחים ומתחילים עוד יום. הסבב האחרון כבר מאחורינו, וכולנו חוזרים לשגרה המורכבת של בית חולים בנגב.

ד"ר אסי סיקורל הוא מומחה ברפואת המשפחה, רופא כפר בנגב ומתמחה בניהול רפואי בהנהלת סורוקה של שירותי בריאות כללית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ