שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גם רופא הוא בן אדם, או: מה שלמדתי אחרי שבני נהרג

הקשר בין רופאים לבין מטופלים הוא בדרך כלל חד סטרי: חייהם של המטופלים חשופים בפני הרופאים, בעוד שהרופאים אינם מסגירים פרטים רבים מדי. מותו של בני עזר לי לדבר בגילוי לב עם מטופלים, והבנתי שכך בדיוק זה צריך להיות

אבינעם שירן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רופא מחזיק יד למטופל
כשהתהלכתי במסדרונות בית החולים הרגשתי שכל העיניים מופנות אלי, וכשטיפלתי בקשישים סיעודיים ודמנטיים חשבתי שהחיים אינם הוגניםצילום: Ridofranz / Getty Images/iStockp
אבינעם שירן

ב-4 באוגוסט 2006 עשיתי את דרכי צפונה על הכביש המהיר לחיפה ולצדי ישב בני הצעיר. השמש עלתה בשמים הבהירים ובחדשות השעה שבע הקריין דיווח על נפגעים לכוחותינו. לא הקדשתי לכך כל תשומת לב. אמנם דניאל, בני הבכור, נלחם בלבנון אך באותו בוקר הייתי רגוע. הרי הוא אמר זאת בעצמו: "מה כבר יכול לקרות?".

זה היה באמצע מלחמת לבנון השנייה, ומשפחתי מצאה מקלט בירושלים מהתקפות הטילים הבלתי פוסקות שנחתו על חיפה. באותו יום שישי הייתי כונן ביחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים "כרמל" והיה עלי לחזור לשם. האמת הייתה שבני ואני התגעגענו לשינה במיטותינו, ושמחנו להזדמנות לבלות ביחד בבית זמן איכות, מוכנים לשלם את המחיר של ריצה למקלט בכל פעם שנשמעת האזעקה.

לאחר שהגעתי לבית החולים ועברתי דרך היחידה לטיפול נמרץ לב פניתי לכיוון המחלקה הפנימית. אחת המטופלות שלי סבלה מפרפור פרוזדורים ונזקקה להיפוך קצב חשמלי. עיינתי בתיקה הרפואי כשלפתע ניגש אלי רופא צעיר מהמחלקה הקרדיולוגית. "איפה היית? חיפשנו אותך בכל מקום! צריכים אותך דחוף ביחידה לטיפול נמרץ!". הוא נראה במצוקה, אך אני סירבתי להילחץ. היחידה הייתה שקטה כשעזבתי אותה מוקדם יותר באותו בוקר. מה כבר היה יכול לקרות? הסתובבתי בשביל להחזיר את התיק לעגלה, אבל המתמחה כמעט תלש אותו מידי כשהוא צועק: "עזוב כבר את התיק!". "הם לא ימצאו אותו לעולם", עניתי בשלווה והחזרתי אותו לעגלה.

כשהתקרבתי ליחידה הדלת הייתה פתוחה. הרופא המתמחה ישב מול המחשב ועבד, ואף אחת מהאחיות לא רצה. הכול היה רגוע. אבל אז תפס אותי התורן הקרדיולוגי מאחור, אחז בכתפי ודחף אותי לחדר הרופאים. שם, יושבים על הספה בדממה ועיניהם נעוצות ברצפה, היו שניים מעמיתי, חברי הטובים ביותר. אחד ערבי והאחר יהודי. מולם ישבו שלושה קציני צבא. "בנך נהרג הלילה בלבנון", אמר הקצין האחראי. ארבע מילים, והעולם סביבי התנפץ לרסיסים. ידעתי שחיי השתנו לעד.

"אני כונן היום ביחידה", מלמלתי בסוף, "מישהו יצטרך להחליף אותי". "אל תדאג, אנחנו נטפל בזה", אמר אחד מידידי. הקצינים לקחו ממני את מפתחות מכוניתי וליוו אותי אל מחוץ לבית החולים כשעיני מושפלות. קיוויתי שאף אחד לא מבחין בי.

חיילי צה"ל עוברים את הגבול במלחמת לבנון השנייה
חיילי צה"ל עוברים את הגבול במלחמת לבנון השנייה. "בנך נהרג הלילה בלבנון" אמר הקצין האחראי, והעולם סביבי התנפץ לרסיסיםצילום: Emilio Morenatti / AP

לדניאל לא היה כל סיכוי, הוא וחבריו לפלוגה נתקלו מטווח קצר. הרופא הצבאי שהלך בסוף הכוח, ד"ר איגור רוטשטיין, חש לעזרתם אך מעולם לא הגיע לפצועים. הוא נהרג בדרכו אליהם וקיבל את עיטור המופת על כך. יחד איתם נהרג גם עומרי אלמקייס ונפצע קשה המ"מ.

במהלך ימי השבעה בית החולים שלח מדי יום ארוחות צהריים לביתי. החזרה לעבודה לא הייתה קלה: כרמל הוא בית חולים קטן, כולם מכירים את כולם. כשהתהלכתי במסדרונות בית החולים הרגשתי שכל העיניים מופנות אלי. סקרניות, מרחמות, תוהות. וכשטיפלתי בקשישים סיעודיים ודמנטיים, חשבתי עד כמה החיים לא הוגנים.

רוב מטופלי ידעו על אסוני והגיבו בדרכים שונות. חלקם היו נכנסים אלי למרפאה ומתחילים לדבר על בני, מספרים לי כיצד נודע להם על נפילתו ומה זה גרם להם, תופסים אותי לא מוכן. וכשראו את הכאב בעיני נבוכו והתנצלו על כך שהעלו את הנושא. אחד מהם, שהיה במעקב במרפאתי תקופה ארוכה, החמיץ את פגישותיו שלוש שנים ברציפות. כשנזפתי בו על שהזניח את בריאותו הוא הודה בפני שלא היה מסוגל להביא עצמו להיפגש איתי אחרי מה שאירע. מטופל אחר הצהיר בגלוי שלא היה משוכנע שאני כשיר עדיין לטפל בו, ותהה אם עליו לחפש לעצמו קרדיולוג אחר. בסופו של דבר, הוא נשאר איתי.

יום אחד הגיע אלי למרפאה מטופל ותיק. שלחתי אותו להחלפת המסתם הדו צניפי עשר שנים קודם לכן, כשהיה בן 73, ומאז היה בטיפולי. הוא התיישב מולי לאטו ושאל לשלומי. "אני בסדר, תודה", שלפתי את תגובתי הסטנדרטית. הוא בחן אותי רגע ארוך, כאילו שוקל את תשובתי, ואז נד בראשו והחל לספר לי את סיפורו.

"כשהייתי בן 12 הנאצים העלו אותנו על רכבת לאושוויץ. בזמן שעצרנו באחת התחנות אמי קנתה אבן גדולה מאחד הכפריים המקומיים, ושילמה תמורתה בטבעת הנישואים שלה. זו הייתה עסקת חייה. לאחר שהרכבת החלה לנוע שוב הצלחנו לפרוץ בעזרת האבן את גדר התיל שחסמה את חלון הקרון. 'קפוץ', אמרה אמי, 'ואני אחריך'. קפצתי, וכשהבטתי לאחור ראיתי את הרכבת מתרחקת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי. במשך השנים למדתי להתמודד עם החלל שנפער בי, אבל מעולם לא הפסקתי להתגעגע אליה". עם הזמן, אמר, הכאב הופך להיות קצת נסבל יותר.

                                                  * * *

במאה ה-21 אנו מתבקשים על ידי ההנהלות האדמיניסטרטיביות בבתי החולים להתייחס אל החולים שלנו כאל לקוחות. בעיני, איכשהו, זה מעולם לא נראה כמו הדבר הנכון לעשותו. אנו פוגשים את מטופלינו ברגעים הקשים בחייהם ובנסיבות האינטימיות ביותר. לרוב הרופא מכיר היטב את המטופל אך המטופל יודע מעט מאוד על חייו האישיים של הרופא, ולפעמים מתהפכות היוצרות ונוצר קשר נדיר ומיוחד בין רופא ומטופל, קשר שאין דומה לו באף מקצוע אחר שאני מכיר.

פרופ' אבינעם שירן הוא מנהל יחידת האקו במרכז הרפואי כרמל, מחבר אסופת הסיפורים "יש רופא במטוס?" והרומן "התערבות פולשנית". המאמר התפרסם במקור בכתב העת הרפואי JAMA Cardiology*

*Patient-Physician Relationship. Lessons From My Tragedy. Apr 3, 2019;4:405. Copyright © (2019) American Medical Association. All rights reserved.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ