המתת חסד: לא לחיים בכל מחיר

חיים בצל מחלות קשות שגורמות סבל עצום יכולים להיות קשים מנשוא לא רק למבוגרים אלא גם לצעירים. המתת חסד, שבה חולים מקבלים זריקה של חומרים רעילים או שהטיפול בהם מופסק כדי לא להאריך את הסבל, מאפשרת להם לשלוט לא רק בחייהם אלא גם במותם

גילי מצא
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קשיש במחלקה סיעודית וברקע אחות ורופאה
קשיש במחלקה סיעודית. המתת חסד היא פרוצדורה מקובלת בכמה מדינות בעולם, בעוד שבמקומות אחרים עדיין ניטש ויכוח בנושאצילום: דודו בכר
גילי מצא

אבא שלי, עו"ד יהודה מצא ז"ל, הלך לעולמו ב-28 בדצמבר 2010. קיוויתי שעבר לעולם טוב יותר אחרי שבע שנות גסיסה בסבל נוראי. על קברו נשבעתי שאנסה ליצור שינוי במדינה בנושא המתת חסד, וכך עשיתי. כתבתי טורים בעיתונים, התראיינתי בכלי התקשורת השונים ויזמתי שני כנסים לזכר אבא, שהיה מהמומחים הטובים בישראל בנושאי רשלנות רפואית ונזיקין.

המתת חסד יכולה להיות אקטיבית, ואז ניתן לחולים מינון גבוה של משככי כאבים או רעל שמפסיקים את הפעילות החיונית במוח ובגוף, או המתה פסיבית שבה לא מעניקים לחולים טיפולים מצילי חיים או מאריכי חיים. ההמתה יכולה להיות רצונית, כלומר החולה עצמו מבקש אותה, או לא רצונית במקרה שהחולה לא בהכרה ואז בני המשפחה או האפוטרופוסים החוקיים מחליטים עליה. המדרון החלקלק שאליו מתייחסים המתנגדים להמתת החסד הוא השאלה אם מתן היתר להרג אנשים כדי להפסיק את הסבל לא יידרדר להמתה של חולים גם אם אין לכך הצדקה רפואית.

זוהי פרוצדורה מקובלת בכמה מדינות בעולם, בעוד שבמקומות אחרים עדיין ניטש ויכוח בנושא. בלגיה עומדת בחוד החנית: משנת 2002 מותר לבצע בה המתת חסד של חולים חשוכי מרפא שסבלם בלתי אפשרי ושאין תוחלת לחייהם. עד כה נרשמו במדינה כ-10,000 מקרים של המתות חסד, אבל בשנת 2018 חלה עלייה דרמטית כש-2,357 חולים קיבלו את אישורן של רשויות המדינה לבצע את ההמתה. בהולנד נכנס לתוקף חוק המתת החסד באפריל 2002, ובשנת 2018 נרשמו 6,126 מקרים. בלגיה והולנד הן המדינות היחידות בעולם המאפשרות המתת חסד גם על רקע פסיכיאטרי, כמו במקרים של דיכאון ושל הפרעות אישיות.

לפני כחודש התפרסם סיפורה של הספורטאית הפאראלימפית הבלגית מריקה ורוורט (Marieke Vervoort), זוכת מדליות זהב, כסף וארד שסבלה ממחלת עצבים נדירה שגרמה לה כאבים עזים. היא בחרה לשים קץ לחייה בגיל 40 באמצעות מרשם המוות להזרקת רעל. מסמך האישור נחתם בידי וים דיסטלמנס (Vim Distelmans), עורך דין ידוע בתחום שקידם את נושא המתת חסד בקטינים שהפכה חוקית בבלגיה בשנת 2014.

הבחירה במוות מרצון היא הזכות הבסיסית שבה צידדה ורוורט, שהפכה בבלגיה וגם בעולם לדמות מוכרת ומעוררת השראה. במשך שנים היא נאבקה לקבל אישור להמתת חסד בגלל סבלה הקשה, אלא שהיא לא מימשה אותו מיד. המסמך הרשמי ניתן לה בשנת 2008 אך היא המתינה עד שלהי 2019: "מהרגע שקיבלתי את המסמך שמאשר לי את סם המוות הרווחתי שקט נפשי מעצם השליטה במצבי", אמרה באחד מהראיונות לתקשורת. בכך חיזקה את מה שנמצא במחקרים - שבניגוד לחשש שאנשים ימהרו להתאבד, עצם הידיעה שיש להם בחירה מתי ואיך לסיים את חייהם דווקא דוחה את הקץ.

הספורטאית הפאראלימפית מריקה ורוורט מבלגיה במהלך אולימפיאדת ריו 2016
הספורטאית הפאראלימפית מריקה ורוורט מבלגיה באולימפיאדת ריו 2016. ורוורט סבלה ממחלת עצבים נדירה שגרמה לה כאבים עזים ובחרה לשים קץ לחייה באמצעות הזרקת רעלצילום: Mauro Pimentel/אי־פי

מה השגתי בכמעט עשור שנים מתחילת המאבק הציבורי שלי? הדבר המשמעותי ביותר הוא שהמודעות הציבורית השתנתה באופן ניכר. אם בעבר הנושא של הכנת החולה ומשפחתו למוות הייתה שיח שנשמע בעיקר בהוספיס, כיום אני נתקלת ברופאים בכירים במחלקות רגילות שנותנים לחולים הסובלים מורפיום ועוזרים לזרז מוות לחשוכי מרפא. אם בלימודי הרפואה הכנת החולה למוות הייתה לא יותר מנושא ליום לימודים אחד, כיום מדובר בקורס סמסטריאלי או בפרק משמעותי בלימוד.

עוד דבר שקרה הוא שאנשי משרד הבריאות יצרו טופס הנחיות מקדימות, שהוא מעין צוואה המאפשרת להצהיר מאילו טיפולים רפואיים מבקש המטופל להימנע ובאילו הוא מבקש לעשות שימוש אם יהפוך לחולה סופני. נכון לחודש דצמבר 2016 היו מופקדים במאגר ההנחיות הרפואיות המקדימות במשרד הבריאות 7,046 טפסי הנחיות שכאלה. מדובר בעלייה משמעותית: פי שישה יותר חותמים בתוך עשור, אם כי עדיין מדובר במספר זעום שמשקף רק 0.02% עד 0.03% בלבד מהאוכלוסייה הבוגרת במדינה.

הבעיה היא שהטופס סובל מכמה פגמים, בראשם העובדה שהוא מסורבל. החזון שבכל בית חולים תוקם יחידה פליאטיבית, שבין תפקידיה יהיה לסייע לחולים במילוי הניירת, עדיין רחוק. גם הרעיון שהטפסים יונגשו דרך המאגר של משרד הבריאות כתיק רפואי ממוחשב, שמוזרם לחדר מיון, למד"א ולמשטרה, לא קיים בפועל. חיסרון נוסף הוא שהטופס "סודי": אנשים לא יודעים לבקש אותו, ולכן רק מעט מאוד מטופלים ממלאים אותו בעודם בעלי כשירות לכך ומשאירים לצוותים הרפואיים ולמשפחה את קבלת ההחלטות ברגעי משבר.

הדברים שנעשים במדינות העולם וגם ההתקדמות הזהירה בישראל נשמעים כמו דבר טוב, אבל בחודש אוקטובר האחרון נערכה בוותיקן שברומא ועידת פסגה בנושא המתת חסד. נציגים של שלוש הדתות המונותאיסטיות - אסלאם, נצרות ויהדות - חתמו על הצהרה היסטורית הקוראת לרופאים ברחבי העולם שלא לתת יד להמתת חסד, בין אם פסיבית, כלומר ניתוק ממכשירי החייאה, ובין אם אקטיבית, באמצעות סם המוות.

כתבת טלוויזיה על החוק בבלגיה שמאפשר המתת חסד

המסמך שנחתם בטקס חגיגי בוותיקן הוא יוזמה של פרופ' אברהם שטיינברג, ששימש כיו"ר הוועדה שאישרה בכנסת בשנת 2015 את חוק החולה הנוטה למות שמטרתו הסדרת זכויותיו של החולים על ערש דווי. בחוק מפורטת הזכות לדרוש טיפול רפואי, להימנע מקבלת טיפול רפואי ולהפסיק מתן טיפול רפואי שכבר החל.

פרופ' שטיינברג עזר לנסח את נייר העמדה המתייחס לחשיבותה של המשכיות החיים, משמעותה של ההמתה עבור החולה ומשפחתו ועבור הגורם המבצע את ההמתה, וצירף את חתימתו לאיגרת ששלח הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, שכתב: "המתת חולים סופניים מוגדרת תחת האיסור 'לא תרצח', המוזכר בעשרת הדיברות".

בעיני, האירוע בוותיקן והמסמך שיצא משם הם יום חשוך לכל מי שמקדש את איכות החיים ולא את החיים בכל מחיר. כאזרחית מן השורה, קטונתי מול החלטות הרות גורל בשם שלוש הדתות, ולכן אני מתמקדת בקידום העצומה שניסחתי, "חמלה בסוף החיים". זוהי דרישה לקידום הצעת החוק התקועה "מוות במרשם רופא", שתאפשר לחולים חשוכי מרפא לסיים את חייהם ללא סבל לאחר אישור של שני רופאים שהם מודעים למעשיהם ושאין סיכוי להחלמתם או להקלת סבלם. אני מאמינה שכולנו נזדקק לחמלה הזו כשהחיים יקבלו תפנית קשה מנשוא וחסרת תוחלת, ואנחנו צריכים לדעת שיש אפשרות אחרת.

גילי מצא היא עיתונאית ובעלת הבלוג לטייל עם גילי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ