שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה הם לומדים שם בתנ"ך וכיצד ירד המקצוע מגדולתו

פעם למדו 200 פרקים לבגרות, היום 70 בלבד. כולם יודעים כיצד התרחש הפיחות הזוחל, אבל איש לא אחראי. כך או כך, בשורת התוכנית החדשה - חוזרים ללמוד בעל פה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביחי בקר יסודי: "אחד העם", חדרה. תיכון: "הריאלי", חיפה

איפה יעקב? בחורף 87', בימי שר החינוך יצחק נבון, געשה ועדת החינוך של הכנסת. על מה רגשו גויים? כתמיד, על בורותם של ילדי ישראל. עילת הזעזוע הספציפי היתה "הדאגה העמוקה לרמה הבלתי מספקת של ידיעת התנ"ך בקרב התלמידים". בין היתר השתוממו חברי הוועדה על כך שנעלמה חובת השינון. מה קרה מאז? נראה שהרבה מאוד ולכיוון הלא נכון, סבורה חוקרת המקרא, פרופ' יאירה אמית, ראש המסלול להוראת התנ"ך בבית הספר לחינוך של אוניברסיטה ת"א. "אנחנו נתונים במשבר עמוק", קובעת פרופ' אמית, שעמדה בראש הוועדה לקביעת תוכנית הלימודים הנוכחית בתנ"ך. לאמית יש דוגמה שבעיניה מייצגת את הבעיה: "פנה אלי שכן, סטודנט צעיר, וביקש ממני שארחיב לו קצת על דמותו של יעקב אבינו. 'מה העניין', שאלתי. ענה לי הבחור שבמסגרת לימודיו בחוג לספרות-עברית קרא את 'עשו' של מאיר שלו ופתאום התברר לו שדווקא על אחיו יעקב, אין הוא יודע הרבה". אמית המסוקרנת פנתה לתוכנית הלימודים כדי לבדוק היתכן, "הרי לבחור יש ציון יפה מאוד בבגרות בתנ"ך" ומצאה שפעמיים בלבד יוצא לתלמיד ישראלי מהשורה להיתקל ביעקב. לראשונה בכיתה ב' ביסודי ("ואז לא תמיד מספיקים להגיע אליו") ובשנייה בתיכון, אלא שאז קיימת בחירה בינו לבין יוסף בנו הכריזמטי. "אז אני שואלת אותך, כאשר אלה הן האלטרנטיבות, איזה מורה לא יעדיף את סיפורי יוסף על פני סיפורי יעקב?". וכך קרה, על פי אמית, שדילגנו על "אחד משלושת אבותינו".

לדעת בלי לאהוב. קשה למצוא אחד שילמד סנגוריה על תוכנית הלימודים בתנ"ך שנלמדה ב-18 השנים האחרונות (עד שנת הלימודים הנוכחית). אמית אמנם מייצגת את מבקרי התוכנית הזאת, אך באופן מעשי, אין לה בעצם על מי להסתער ואין את מי לנצח. ולא רק זאת, גם בממסד החינוכי, שקברניטיו מתחלפים בקצב דומה לזה של ממשלות ישראל, אין מי שיגן עליה (היא הרי נוצרה בקדנציה הקודמת). לפיכך פונה אמית לערער את הביטחון בקביעה שפעם היה יותר טוב: "חייבים להודות שתלמידינו אף פעם לא אהבו ממש תנ"ך". לדבריה זה לא מה שחשוב. "מצידי אל תאהבו, אני מסתפקת בכך שתדעו". מאז ומעולם, היא אומרת, היה פער בין ציפיית המחנכים שתלמידיהם יחבבו את המקצוע לבין העובדה שהם התקשו בלימודו. "ההבדל הוא שפעם, גם בלי אהבה, לא היה ספק שחייבים לדעת. זה היה ציווי חברתי. כשידענו לצטט פסוק היינו 'אין'".

היום, אומרת אמית, רק במדורי הספורט מוצאים הברקות בדמות מובאות מהתנ"ך. "הדור שלי מכיר את התנ"ך כי הכריחו אותו ללמוד בעל פה, דבר שעכשיו לא יעלה על הדעת. פעם, כשהמורים כפו זאת עלינו, קיללנו. היום לא רק שאני מודה להם, אני מצטערת על שלא חייבו אותנו ללמוד יותר. התנ"ך הוא מרכיב מרכזי במורשת היהודית שאותה אנחנו מבקשים להנחיל, ולשיקולי רייטינג, בין אם נהנים מהלימוד ובין אם שונאים אותו, אין מקום. הסדר הראוי חייב להיות - ילמדו-ידעו, האהבה תבוא עם הזמן. וגם אם לא, לא נורא".

התוכנית החדשה. אמית חתומה על תוכנית הלימודים החדשה במקרא הנהוגה מתחילת השנה במערכת החינוך הממלכתי. ארבע שנים וחצי שקדו 15 חברי הוועדה בהנהגתה על גיבוש התוכנית, שהיא הרביעית מאז קום המדינה. גם אם יתברר במבחן הזמן שאין ראויה ונפלאה ממנה, ספק אם תוכל לבדה לשנות את פני המציאות העגומה.

בעבר למדו 200 פרקים לבגרות, היום בחבילת הבסיס 70 פרקים בלבד. הפיחות היה הדרגתי. כל תוכנית לימוד מחקה חבילת פרקים נוספת. "בזמנך למדו במשך ארבע שנות תיכון שלוש שעות מינימום מדי שבוע. עכשיו לומדים לאורך שלוש שנים רק שעתיים, דבר ההופך את התנ"ך לעוד אחד מהמקצועות הזניחים. לזאת תוסיף שהדור הולך ופוחת מבחינת הלשון. השפה המקראית זרה היום יותר מאי פעם. בשביל בני הנוער אין זה מובן מאליו ש'ויאמר וילך' פרושו אמר והלך. לכן החלטנו, גם אם זה לא הכי דידקטי ופדגוגי, להמליץ על שינון". עד כדי כך.

"שינון" אמור להיות נוסח מקוצץ אמנם של "לימוד בעל פה", אך גם כך, סבורה אמית, יש סיכוי שהמשננים-החדשים יידעו משהו מ"שירת הים", "שירת דבורה", "משל הכרם", "קינת דוד" ו"חזון אחרית הימים" של ישעיהו.

היא מגלה ששאלת הלימוד בעל-פה פילגה את אנשי ה"ועדה" שלה על פי גיל המשתתפים. כללית הצעירים התנגדו. ובסופו של דבר, בהצבעה שנערכה התקבלה ההצעה להחזיר את הגלגל לאחור, או לפחות לנסות לעשות זאת.

אמית: "הצעירים בוועדה, בהיותם חניכי השיטות המתקדמות, התנגדו ל'שינון' מכל וכל. עבורם מדובר בהשבת הטראומה. מהתוצאה הם מתעלמים. לכן ה'שינון', או תקרא לזה 'בקיאות', אפילו במנות קטנטנות, הוא היום חידוש אדיר, כי בין התוכנית שאתה הכרת לתוכנית שלנו ויתרו לחלוטין על הדרישות הללו לטובת מה שנקרא ה'יצירתיות של הילדים'. הצעירים בוועדה הציעו לצמצם עוד במספר הפרקים. אני טענתי, 'עזבו אותי עם 'העמקה', העניין שלי הכי חשוב הוא - הכמות" (של הפרקים).

התוכנית הקודמת, כתבה אמית במאמר שהתפרסם לפני שנה, היתה מקור לאי שביעות רצון לכל הנוגעים בדבר. "עובדה שרק מעטים, וגם הם רק בזכות הכריזמה של מורים מסוימים, בוחרים בלימוד שמעבר לשתי יחידות. מרבית המורים מתקשים בהוראה וטוענים כי על רקע של זמן מינימלי יש להמשיך ולהפחית עוד מהחומר. הם גם לא מרוצים מן העובדה שבאופן יחסי הם נדרשים ללמד הרבה מאוד חוקים שאינם רלוונטיים לעולם התלמידים. כמו כן הם טוענים שהחומר הנלמד הוא קטוע ואינו מצטרף לתבנית רעיונית כלשהי, או למבנה בעל משמעות".

מקצוע באווירה עוינת. אפילו תחולל התוכנית החדשה נסים ונפלאות, עדיין קיימים אוקיינוסים גדולים של בורות שספק אם תוכל תוכנית זאת בכוחותיה שלה לצלוח. בעוד שלפני 40 שנה הוגדר התנ"ך על ידי יו"ר הסתדרות המורים אז, שלום לוין, "ראשון במעלה בין שאר המקצועות", היום, בחברה טכנולוגית ומטריאליסטית מעמדו בטל וכוח משיכתו כמעט חדל. אמית: "יתרה מזו. בהבדל משאר המקצועות ההומניסטיים, חלקים בציבור הישראלי המפולג והשסוע קושרים כיום את התנ"ך עם המשיחיות הציונית-דתית שמשתמשת בו כמנדט להתנחלויות. החילונים מזהים אותו עם הדת ועם נציגיה הפוליטיים ומפנים אליו את ביקורתם ואפילו את איבתם". המסקנה, על פי אמית: "לאור האווירה העוינת, כשההתנערות מהציונות צועדת בד בבד עם ההתנערות מהתנ"ך, שהיה סמלה המובהק, אין פלא שהזמן המוקדש להוראת התנ"ך הולך ופוחת".

מורים בסכנת הכחדה. "יש לנו בעיה חמורה באוניברסיטאות", ממשיכה אמית, "רק מעטים פונים ללימודי תנ"ך, התוצאה היא שאין לנו מנחילי ידע. כשאני הייתי תלמידה היו לנו בחוג למקרא מאות סטודנטים, מבין אלה רק הטובים הצליחו לעבור את המסננת של המסלול להוראה בבית הספר לחינוך. היום לצערי הרב, הרשה לי להקצין, כמעט כל זב ומצורע שמוכן להיות מורה לתנ"ך - מתקבל. היום את השנה הראשונה בחוג למקרא מתחילים אולי 30-20. אני קושרת את זה למעמד המורה במדינה. מדובר בטרגדיה. אתה יודע כמה מורה משתכר? מדובר בחרפה. כשזה המצב תהיה תוכנית הלימודים בתנ"ך מבריקה ככל שתהיה, לא יישאר מי שינחיל אותה, שהרי רק אומללי החברה יגיעו בסופו של דבר להוראה".

"ואולי", אמית מהרהרת בקול, "יש להתבונן על גורלם של מקצועות כמו כימיה, פיסיקה, גיאוגרפיה ולומר שהוראת המקרא הולכת בדרכם ויש לצפות ולהמתין לשינויים באקלים התרבותי, או לאופנה חדשה". את הגישה הזאת היא אינה מוכנה לקבל. "צריך להחליט מהם הערכים שעליהם חברה אינה מוכנה לוותר. תרבות, חלילה לה שתוותר ועוד בכזאת קלות, על מיתוסים מעצבים שהם יסוד בבניית הזהות של כל המשתייך אליה. לתומי חשבתי ששרת החינוך, דווקא משום עולמה האידיאולוגי, תרד לעומקן של הבעיות, אבל אני חייבת להודות שהתבדיתי".

מקרה המורה הכריזמטי. לפני שש שנים, כשרגב יעקובוביץ פנה להוראה בבית חינוך תיכון ע"ש יצחק רבין בכפר סבא, הוא היתנה עם המנהל, בבחינת ייהרג ובל יעבור, שתינתן לו אפשרות לפתוח "מגמה לתנ"ך".

יעקובוביץ: "התחלנו עם שבעה תלמידים שייתכן מאוד שבאו בגלל התלתלים שלי, או בגלל שאני צעיר, והיום בין תלמידי כיתה י"ב נמנים 32 תלמידים, שלשמחתי אין בהם פליטים שלא עמדו בסף הכניסה של מגמות אחרות". עדות להצלחה המסחררת משמשות "חולצות תנ"ך" שהדפיסו בוגרי המחזור היוצא ושאותן לבשו בגאווה. לאור הביקוש הגואה היה יעקובוביץ מעדיף אפילו לקחת צעד קטן לאחור ולהסתפק במגמה אינטימית יותר, שתאפשר קיומו של דיאלוג פורה.

אם מדברים על זן מורים כריזמטים, דומה שיעקובוביץ נמנה עמם. "אני רואה במקצוע שליחות גדולה בעיקר בתקופה זו שלימודי התנ"ך הגיעו למצב של שקיעה", הוא נוקט לשון המעטה, למרות שהוא מתכוון ל"מצב של התרסקות". את יתרונותיה של התוכנית החדשה (של ועדת אמית) הוא יודע למנות: "אני מאוד בעדה כי היא בהחלט מקרבת אותנו למה שאני מגדיר כסל תרבותי הכרחי בלימוד המקרא, ולזכותה יש לזקוף את העובדה שנדבכים חשובים שנעלמו מהתוכנית כמו 'קהלת', 'שיר השירים' ו'איוב' הוחזרו אליה". מאידך, הוא אומר, הכל יקום או יפול על שאלת "דמותו של המורה ודרך הכשרתו". למרבה הצער, דווקא נושא זה, לדבריו, לא זכה לטיפול ע"י המערכת. "לך תראה מה קורה במכללות להוראה וסלח לי על ההכללה, הנתונים הם נתוני אפס. התלמיד חש בדברים".

התנ"ך כשפה זרה. הוא בן 34, אב לתאומות, במסגרת בית הספר לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א הוא כותב עתה עבודת דוקטורט שנושאה "התפישה המקראית של מרטין בובר". יעקובוביץ: "כשאני מפגיש את התלמידים עם התנ"ך, אני עוסק בראש ובראשונה בקריאת הטקסט במובן הכי בסיסי שלו. קודם כל לקרוא את מה שכתוב. כבר בפשט שבפשט מתעורר קושי. מערכת החינוך לא מכשירה מספיק טוב למיומנויות קריאה. השפה המדוברת השתלטה על השפה הכתובה, הדור הנוכחי חסר את רבדי השפה שדור התקומה היה מצויד בהם. קיים נתק שהפך את לשון המקרא לשפה זרה בעצם, הם לא מסוגלים להתמודד, לא עם התנ"ך ולא עם עגנון. זה לא שהנוער פוחת, האשם הוא בהורים שהמסר הגלוי שהם מעבירים לילדיהם הוא 'מצידי אל תשקיע בתנ"ך, תלמד מתמטיקה'. ראית פעם שבאסיפת הורים, אמא או אבא יגשו למורה לתנ"ך להתעניין מה קורה, אלא אם מדובר בשלילי שמסכן את ציוני הבגרות? שכח מזה. למעשה כל התחום ההומניסטי סובל ממשבר חריף".

מהתיאטרון אל הכיתה. גם הוא מתלבט תכופות בשאלת הלימוד בעל פה: "מצד אחד זה לא תואם לרוח הזמן, מאידך אני חושב שקיימים כמה נכסי צאן ברזל שאנחנו חייבים להטמיע. כשאני מניח את שתי האפשרויות על כפות המאזנים, אני חושב שכל עוד התנ"ך לא יחזור להיות טקסט מרכזי בהוויה החברתית אין לזה סיכוי. התנ"ך נצרב בזיכרון, אני מעריך, גם בגלל שיצאו איתו מהכיתה אל השטח. היה למשל מקובל לטייל בעקבות התנ"ך. היום אין את הדברים האלה. התנ"ך חדל להיות רלוונטי לחייו של הצעיר. הבסט-סלר שהוא קורא לא כתוב בשפה התנ"כית, ההוא מהטלוויזיה לא מדבר בה, גם לא הפוליטיקאי, ההורים לא, ולאור כל זאת, משימת ההבקעה שנדרשת מהמורים היא כמעט בלתי אפשרית".

השיעור בכיתת המגמה נפתח ברשמים מהמופע "ויאמר וילך" (של רינה ירושלמי), שאליו לקח יעקבוביץ את התלמידים באופן מרוכז. "הטקסט המקראי נוגע לכל העולם ואצלנו, בגלל ההקשרים הלאומיים, על אחת כמה וכמה", הוא מסכם את השיחה בטרם יגש לעיקר הדברים - ספר קהלת, פרקים א'-ג'. הכיתה מרוכזת, תזזיתית. חוסר ההבחנה שנוקט המשורר בין החכם לכסיל ושתמציתו "הבל הבלים הכל הבל", יש בו כדי לאתגר. שאלות והערות ניחתות ללא הרף. יעקובוביץ נתבע לערנות מקסימלית ולמפגן יכולות מרשים כדי להגיב על כל כדור שמורם לכיוונו. הס מושלך בחלל כשהוא מתחיל לקרוא את "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמש. עת ללדת ועת למות... עת לאהוב ועת לשנוא... עת מלחמה ועת שלום". מול הקסם של פסגת הפיוט העברי, גם עיניהם של הציניים ביותר מבריקות וכשנשמע הצלצול איש לא קם. "תראו איזו גאונות ספרותית זו, התנ"ך הוא הקלאסיקה שבקלאסיקה", פונה יעקובוביץ לתלמידים, תוך ניצול המומנטום. "לא סתם אין שפה בעולם שהתנ"ך לא תורגם אליה. זה שאנחנו דוחקים את הספר הזה לקרן זוית שווה מבחינתי לאיבוד לדעת תרבותי".

כשיעקובוביץ שב הביתה למושב חניאל (שליד נתניה), שאלה אותו קרן אשתו, סטאז'רית למשפטים, אם בצד ההתלהבות שגילה, גם סיפר לכתב כמה הוא מרוויח. יעקובוביץ, בעל תואר שני, שעובד במשרה מלאה ומשמש בבית הספר גם כמחנך, משתכר 3,800 שקלים נטו. לצורך השלמת הכנסה, מה שהוא מכנה "למחייתי", הוא נוסע פעמיים בשבוע לנתניה ומלמד לבגרויות בבית ספר אקסטרני, מארבע אחר הצהרים עד עשר בלילה.

לתפוס אותם קטנים. "אני ממליץ לא לחטוא בנוסטלגיה", מציג הסופר מאיר שלו את האני מאמין שלו. "אם נהיה כנים, גם אנחנו לא נורא אהבנו ללמוד תנ"ך בתיכון, אלא אם כן נפלנו על מורה יחיד סגולה. למזלי היו אלה הורי שמהם ספגתי את הניצוץ". אביו, המשורר יצחק שלו, היה סגנו של עמוס חכם, חתן התנ"ך העולמי, זאת בזמנים שהאירוע נחשב גולת הכותרת בהוויה התרבותית של המדינה (לצד שיא פטריוטי).

הרבה לפני שפירסם את שורת הרומנים שלו, כתב שלו ספר ילדים ששמו "מבול, נחש ושתי תיבות". סדרת קלטות שהוציא לפני 20 שנה בעקבות הספר, נמכרה לדבריו בלא פחות עותקים מתקליט של ריטה. "המסקנה", אומר שלו, "שניתן לתפוס את הילדים מגיל צעיר". לגבי ההמשך, שלו טוען שאינו נבהל מהצורך לצמצם בהיקף החומר ולנפות את החלקים המשעממים שבו. "שלא תבין שאני מקל ראש בהיקף הבעיה, אנחנו בהחלט נלחמים עם הקיר. סיפר לי חיים גורי שהוא אמר לאחרונה בהרצאה 'אל תגידו בגת' וחצי מהנוכחים לא הבינו על מה הוא מדבר".

כשהוא מופיע לעתים לפני תלמידי תיכון, בהרצאות בנוסח "תנ"ך עכשיו", מבחין שלו דווקא בכמיהה רבה ולא בהידלדלות הרוח. "התגובה שאני מקבל היא - 'למה לא מלמדים אותנו ככה?', וכשהם אומרים 'ככה' הם מתכוונים להוראה שיש בה יותר מהממד האקטואלי. אז נכון שאני אורח לרגע שלא נתבע להתמודד יומיום מול כיתה רוחשת, אני פוגש קהל מעוניין, שבוי, אבל עדיין זה לא בשמים. צריך לפתות אותם באמצעות סיפורים מרתקים ומהם להשליך, בלי להיבהל מפרובוקטיוויות לגבי ההווה". לדבריו, "את הגווייה הזו בהחלט ניתן להחיות.

"כשאמא שלי היתה תלמידה בכפר", הוא ממשיך, "אני מעריך שלמורים שלה היה הרבה יותר קל ללמד אותה תנ"ך, שהרי העברית אז היתה קרובה יותר לנוסח המקראי וגם משום שבבית לא היו רדיו, לא טלוויזיה ולא מחשב. המצב היום הוא בעייתי וכמו שלא תיתן לבן אדם שבא אליך הביתה מת מרעב להמתין לארוחה מפוארת, אלא מה שיציל אותו מיד, כך בדיוק צריך להגיב למצוקה שאליה נקלעו לימודי התנ"ך. על כל פנים תנ"ך מכובד, קדוש, עטוף בשיראין של משי לא יהיה יותר".

שערורייה רוחנית. "התנ"ך הוא הבסיס הרוחני, הנפשי והלשוני הכי עמוק שלי, אני הוגה בו יומם ולילה. לימוד התנ"ך בימי בית הספר 'יהלום' ברמת גן זכור לי כחוויה נהדרת", מציג את תעודת הזהות שלו המשורר והמבקר מנחם בן. "ברבות הימים נולדו לי לא מעט ילדים וכשהצצתי בחומר שהם סופגים הזדעזעתי". את הדברים פירסם במקומון "תל אביב". "אני מדבר על מחלת רוח תרבותית עמוקה וקשה מאוד, שמתבטאת בדרכי הוראת התנ"ך", הוא אומר. "קח לדוגמה שאלה מתוך בחינת בגרות אקסטרנית, בעניין מצוות התורה, שמות, פרק כ"א: 'האם החוקים בקטע זה קזואיסטיים או אפודיקטיים?' אתה שומע? זו לא בחינה ברוקחות, זו בחינה בתנ"ך, מטעם משרד החינוך". לדבריו מדובר ב"שערורייה רוחנית".

"את התנ"ך המופלא, האלוהי, העברי, המתנה הכי זוהרת של כולנו, מורידים אצלנו לזנות של מינוחים יובשנים מגעילים", כתב בן בשנת 95' ופתח במערכה נמרצת נגד השיטה. גם כשעבר למקומון אחר, "זמן תל אביב", פירסם בנושא זה מאמרים בצרורות. לזכותו ייאמר שהוא עקבי, שאינו מרפה ובמידה מסוימת אפקטיווי. בצמרת משרד החינוך נשמרות כל רשימותיו בקפידה ושבט לשונו בהחלט מטיל אימה על הנמענים. "את כל היופי שבתנ"ך מרדדים. בונים מגדל גבוה בלי שהילדים יודעים בכלל להקריא מתוכו משפט אחד רהוט".

בן נפגש בשעתו עם שר החינוך יוסי שריד כדי למחות על השיטה הנהוגה: "הוא קיבל את עמדתי, אבל ההוראה שהוא העביר לדרגי הביצוע לא יושמה". שריד כידוע הלך (עם ממשלת ברק) ואז הגיעו לימור לבנת והמנכ"לית רונית תירוש. לדברי בן "שום דבר, אבל ממש שום דבר, לא תוקן".

"אני מציע מעתה ואילך ללמד אך ורק את הפסוקים ופירושיהם", אומר בן, "לא יותר, כי יותר זה פחות. לא עוד מונחים מדעיים, לא עוד מאמרים פרופסוריים, לא עוד פרשנות מימי הביניים, לא עוד השוואות לגילגמש ולחמורבי". הוא יוצא גם נגד התוכנית החדשה: "תסולק יאירה אמית", מבקר הוא בחריפות את התוכנית שהציגה. "האקדמיה היא מקור הרע". להדגמת המונחלוגיה שולף בן את לקט המושגים הבא: "סיפור אטייטיולוגי", "מבנה כיאסטי", "מצלול", "תקבולת ניגודית", "נרדפת ומשלימה", "מלה מנחה", "עיקרון דויטרונומיסטי". כל אלה לדבריו נוחתים על ראשי ילדינו. לדבריו מדובר במושגים טכניים הלקוחים מהוויית המחקר המקראי שהפכו למרבית הצער לחזות הכל. "הוציאו את הרוח ממפרשי התנ"ך כפשוטו ועיקרו אותו בעצם". לדבריו, את פשיטת הרגל מוכיחה העובדה שבין משתתפי חידון התנ"ך לנוער, מייגע ואנכרוניסטי ככל שיהיה, אין גם לא חילוני אחד לרפואה.

היכונו למפמ"רית החדשה. ההסכמה שהמצב קריטי חובקת את קברניטי המערכת ומבקריה. והבשורה החיובית הגדולה בתחום היא מינהלית: למקצוע התנ"ך יש היום מפקחת (מפמ"רית) נמרצת, דרורה הלוי שמה. אך ספק אם מרצה, ידענותה ואישיותה הסוחפת די בהם כדי לחלץ את העגלה מהבוץ בו היא שקועה. הלוי מונתה לתפקיד לפני שנה בדיוק. מאחוריה 32 שנות הוראה (בנצרת עלית ובקיבוץ נווה איתן). היא היתה בין השותפים לגיבוש התוכנית החדשה של "ועדת אמית". היעד שקבעה לעצמה ושלמען הגשמתו נבחרה הוא "להחזיר עטרה ליושנה. ללמד תנ"ך בגובה העינים". לדבריה, החברה החילונית התרחקה מהתנ"ך בגלל השיח הפוליטי. "המסר בין אם גלוי או סמוי שמעביר ההורה לילד היום - שהתנ"ך שייך לדתיים". עוד היא מציינת שהסלנג שהולך וכובש כל חלקה טובה מקים מחיצה נוספת בין הטקסט לנער הלומד, שכן כבר בעברית הרגילה ולא זו המקראית, מתקשה הוא בהבנת הכתוב.

יושב ראש המזכירות הפדגוגית, פרופ' יעקב כץ, מסכים עם המפקחת החדשה (הכפופה לו): "אני מצטער שאני חייב להתבטא בצורה הזאת, אבל מה שלמדו עד לא מזמן לא היה תנ"ך. למדו 'על' ולא 'את'. מה שקרה לתנ"ך מוכר לי היטב גם ממקצועות אחרים. בא אלי פרופסור בעל שם עולמי במתמטיקה ומספר לי שהוא לא מסוגל לעזור לבן שלו להכין שיעורים בחשבון, וכך גם אני, שלמדתי בישיבה, מתקשה להבין הרבה מהמושגים שה'גילדה המחקרית' השליטה על לימוד התנ"ך. זאת הסיבה שחלק מהנקודות שמנחם בן מצביע עליהן בפירוש מקובלות עלי".

המצב קריטי, אין חולק על כך, עוד רגע והחולה יוגדר מת. השאלה היא מה עושים מכאן והלאה כדי לא לאבד אותו.

הלוי מציגה את תוכנית הפעולה: המפגש עם התנ"ך יתרחש כבר בשלהי כיתה א', בחג מתן-תורה ולא בכיתה ב', כפי שהיה מקובל עד עתה. זאת, לדבריה, ההתערבות היחידה שנעשתה בדרכי הלימוד בבית הספר היסודי. השינויים הדרמטיים יותר מתרחשים מעתה בחטיבה ובתיכון. במינוחים "המקוממים" יעשה שימוש במשורה, אם בכלל (מנחם בן השפיע). "בתוכנית הקודמת לא היה קו מקשר ורציף בין האירועים, ציר הזמן הלך לאיבוד, מאוחר בא לפני מוקדם, החורבן נלמד לפני ספר בראשית, הילד לגמרי התבלבל. בתוכנית החדשה קבענו סוף סוף סדר כרונולוגי". חוף המבטחים עוד רחוק, אבל לפחות רצון טוב קיים בשפע. היא מספרת שאצלה במגמה שהקימה בנוה איתן ישבו תלמידי פיסיקה "מורחבת" ורמת הדיונים זינקה לשמים. "תנ"ך חמש יחידות היה אצלנו למשהו מאוד יוקרתי, סוג של יחידה מובחרת. אני שואפת להפוך את זה לנחלת הכלל". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ