בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צייד הספרים (המשך)

תגובות

לתחילת הכתבה לחצו כאן

מחתרת האספנים

רבים מהלקוחות של רובינזון חברים בכת סודית, כפי שהגדיר אותה אחד מהם. האספנים הכבדים שומרים על חשאיות. יש בתחביב הזה משהו פרנואידי: לא רוצים שיידעו הגנבים וגם חוששים ממס הכנסה. מחתרת אספני הספרים בישראל מונה יותר ממאה אנשים. העשירים מחזיקים באוספי יודאיקה יוקרתיים (כולל פריטים מודפסים) ויש בהם כאלה שהאוסף שלהם הוא ברמה מוזיאלית. אלה שקונים גם בחו"ל הם המיליונרים.

יש אספנים שונים ומגוונים בנטיותיהם. אחד אוסף ספרי מתמטיקה יהודיים. אחר אוסף טקסטים וספרים על תימנים. יש מי שאוסף טקסטים של שיר השירים ויש מי שאוסף אגדות של פסח. עוזי אגסי, בעל הוצאת הספרים "אבן חושן", אוסף ספרים עתיקים, אבל רק כאלה שעטיפתם נשארה שלמה. גולת הכותרת של האוסף היא כתב עת לספרות שהודפס ברוסיה ב-1903, שאת עטיפתו עיצב האמן היהודי הרוסי טשאייקוב, שעיצב כריכות גם לספריהם של איסק באבל ויוכבד בת מרים באודסה בתחילת שנות ה-20.

לפני שנכנס לעסקי הספרים היה אגסי אוצר אמנות, וכמו"ל הוציא לאור, למשל, ספר שירים של אלזה לסקר שילר במהדורה של מאה עותקים עם תחריטים של תומרקין, וגם מחזה של משה שמיר שלא פורסם מעולם, "ספר אברהם בבוקר", ובו גם מסות על עקידת יצחק בליווי רישומים של קדישמן. אגסי, יליד 1951, החל לפקוד חנויות לספרים משומשים בגיל 18.

"סבי, משה ויזלברג, ייסד את דפוס 'אחדות' ובראשית דרכו כסדר דפוס הוציא חוברת של אז"ר", הוא מספר. "למצוא עותק של החוברת היה משמעותי בשבילי, למרות שהיא לא עלתה לי סכום גדול. חלק מהגירוי זה לגלות ספר מבלי שמוכר הספרים מבין מה ערכו האמיתי ולהגיד, 'הרגע מכרת לי עותק אחד מתוך שלושה בלבד שקיימים בעולם'". עכשיו יש לו בית ענק עם אלפי ספרים. מחיידק האספנות, הוא אומר, נגמל ברגע שייסד את הוצאת הספרים.

ד"ר דוד וינפלד, מתרגם וחוקר, הוא בעל אוסף של איגרונים. הכוונה לספרי הדרכה לכתיבת מכתבים, ז'אנר שהיה קיים בספרות העברית מהמאה ה-16 עד הקמת המדינה. יש לו כמאתיים איגרונים, שקצתם משעשעים מאוד, כמו למשל "איך לחזר אחרי אלמנה" או "איך להדוף מחזר טרדן".

אדם ברוך, עיתונאי וסופר, הוא בנו של ברוך רוזנבלום, אספן יודאיקה שהיה עורך דינו של יהודה רובינזון. את עצמו הוא מגדיר אספן שיטתי לפי נושאים, ולא אספן אובססיווי. "אני מאוהב באליסף ואחת לחודש אנחנו מדברים", אומר ברוך. "הנוהל של החנות עם הבריות הוא רב קסם ומקצועי. הדיבור לאקוני והדיוק שלו ללא דופי. המחירים שלו גבוהים, וזה מוצדק".

הרכלנים בקרב האספנים מצביעים על איתן בן נתן כאספן המכור ואפוף הסוד מכולם. בן נתן, שהיה עורך בעיתון "דבר", עוסק היום לפרנסתו בעריכת ספרים. הוא מתעניין ב"חיים הספרותיים הרוחניים" של התרבות העברית ב-250 השנים האחרונות, "וכיוון שהם התרחשו בעיקר בכתבי העת, אני אוסף כתבי עת". יש לו כ-20 אלף ספרים בטורים כפולים. כל הבית מדפים מדפים.

לדבריו יש דרגות באספנות. יש "ביבליומאניאק", שזאת הדרגה החמורה ביותר ("ואני לא כזה"). ויש ביבליופיל. "אני אוהב ספר", הוא מצהיר ומוסיף שהיה שלב שבו מצא דרך להתגבר על המחלה. לעשרות אלפי הספרים בספרייתו אין לדבריו ערך אספני. מילדותו כולם ידעו שלו קונים ספרים בימי ההולדת. הוא משאיל ספרים למרות שהוא יודע שהם לא יחזרו לעולם, והוא החל לעשות זאת כי כך אילף את עצמו לשבור את התאווה. הוא מכחיש את השמועות שסובבות בין אספני תל אביב, כאילו חיסל ירושה כבדה על רכש של ספרים.

פריטים רבים הוא קנה אצל רובינזון. "ליהודה היתה שיטה", אומר בן נתן. "היית נכנס אליו, והוא היה אומר, 'יש לי ספר, אבל הוא לא בשבילך'. אין משפט שידליק אספן יותר מזה". בן נתן טוען שהאספנות בישראל דילדלה את האוצרות התרבותיים של המדינה, וזה כולל את הספריות האוניברסיטאיות. "ספרים נעלמים ויוצאים לחו"ל. ספרים בעלי ערך שנגנבו מספריית בית אריאלה, נמכרו".

נורית ליבמן, מנהלת הספרייה העירונית בית אריאלה בתל אביב, הכחישה השבוע את דבריו, אבל בכרוניקה העיתונאית השוטפת אפשר למצוא דיווחים על גניבות של ספרים מהספרייה המסוימת הזאת. בשנות ה-70 נגנבו ספרים יקרי ערך גם מבית הספרים הלאומי בירושלים. הפריטים הוחזרו לאחר חקירה משטרתית. בשנת 2002 נסתיים משפטם של צעירים דתיים שגנבו באופן שיטתי תשמישי קודש וחפצי יודאיקה מבתי כנסת ומוסדות ציבור בישראל ובחו"ל, ובכלל זה מספריית בית אריאלה.

מספר בן נתן: "יום אחד הייתי אצל יהודה רובינזון ונכנס אברך והציע לו כתב עת עברי נדיר ויקר מציאות. הוא ביקש סכום כסף ויהודה אמר שהוא לא מעוניין. האברך הוריד במחיר ויהודה אמר לו שילך לדבר עם אליסף, שגירש אותו מהחנות. סיפור יפה, נכון? אבל אני טוען שהגענו למצב שנשארו בארץ ספרים ישנים מעטים בעלי ערך, והם נמצאים אצל האספנים שנעשו לשומרי התרבות, ובספריות. אוצר הספרים הלאומי שלנו בארץ הולך ומידלדל כל הזמן בהשוואה למדינות באירופה".

מתח הרווחים

גם ד"ר עמינדב דיקמן, מתרגם וראש המגמה לתרגום באוניברסיטה עברית, מתמלא זעם כשהוא מדבר על אספנים שלטעמו הרסו את שוק הספרים בישראל. "פעם סיבוב בחנויות לספרים משומשים היה כיף ואתגר", הוא אומר. "היום זה ציד. נוצרה פה מאניה של אספנות אווילית. בעולם הנורמלי יש דירוג קבוע: חנות ספרים חדשים, חנות ספרים מקצועית, אנטיקוואריאט וספרים יד שנייה. בארץ היטשטשו לגמרי הגבולות. כל ילד שפותח חנות יד שנייה הוא גם אנטיקוואריאט. בשוק בכיכר דיזנגוף מוכרים לך ספרים משומשים במחירי עתק, וזה תחתית הסולם מבחינת הידע.

"סטודנט צעיר שצריך לבנות ספרייה לא יכול להרשות לעצמו לקנות ספרי לימוד או ספרי מחקר משומשים בגלל המחיר המופרז. מוסדות וספריות מוציאים ספרים למכירה, שזה דבר נורמלי ומקובל כשיש לך עותקים מיותרים, אבל הם מציעים את הספרים לסוחרי הספרים המשומשים, שקונים כל ספר בכמה שקלים ומוכרים אותו במאה וחמישים. מתח הרווחים הוא נתעב וחמדני. אם קנית ספר אצל אלמנה שרוצה לרוקן את הבית והוא עלה לך שלושה-ארבעה שקלים, מספיק שתמכור אותו בעשרים".

דיקמן אינו חושב על עצמו. "לי כבר יש ספרייה וכך לדן מירון ולחוקרים אחרים, אבל הדור הצעיר והעכשווי של חוקרי הספרות לא יכול לבנות לעצמו ספרייה, כי הנוהג של הדפסה נוספת לא מקובל כאן. כת האספנים גרמה לכך שמחירי הספרים בשמים. סוחרי הספרים הם לא רק חלק מזה, הם מנצלים זאת לרעה ויש להם כביכול חסינות באומרם, 'מה אתה רוצה? אני איש עסקים והכל עניין של היצע וביקוש', שזה לטעמי כאילו היתר להרוג".

מלבד רובינזון יכולים האספנים לשוטט בחנויות לספרים משומשים כדי לחפש מציאות, או אצל "פולק ספרים", המתרכז בתחום ה"פלשתיניאנה", ובחנות "נ.ב. ספרים" באידלסון. לירושלמים יש היצע של כמה חנויות ולחיפאים אחת, אבל רובינזון הוא הגדול והרציני שבכולם.

אספנים כשלמה שבא וחיים באר לא נכנסים אל רובינזון כבר שנים, בגלל גובה המחירים. שבא מרגיש לא רצוי ואילו באר, שברשותו אוסף עשיר של ברנר ועגנון, אמר השבוע "גזרתי על עצמי שלא לדבר על מוכרי ספרים. אנחנו עומדים משני צידי המתרס".

רפי וייזר, כיום פנסיונר, ניהל עד לפני כחצי שנה את המחלקה לכתבי יד וארכיון בבית הספרים הלאומי. הוא מספר כי ראשיתה של החנות "נ.ב. ספרים" בירושלים, בבניין על קו התפר בין העיר המזרחית למערבית. בשנות ה-80 ניהל אותה שם דוד בן עמי, שמכר בה גם רהיטים משומשים.

"חיים באר ואני פקדנו את המקום פעם בשבוע וכמה מהמציאות הגדולות שלנו נרכשו שם", אומר וייזר. "למשל, קונטרסים קטנים בכריכה רכה, גם מפלגתיים ופולמוסיים מהמאה ה-19 ותחילת העשרים, וגם ספרים. קניתי שם למשל את 'הפעמון', ספר שפורסם בניו יורק ב-1896 או 97', ומאחר שכל מה שהודפס בארצות הברית לפני 1900 מבוקש על ידי אספנים, מכרתי אותו ב-250 דולר. אחרי שפרצה האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 87' גוועה החנות, כי הערבים הפסיקו לרכוש שם רהיטים משומשים, ובן עמי עבר עם הספרים לתל אביב".

וייזר, שמגדיר את עצמו כאספן של קוריוזים, מזכיר שחנותו של רובינזון מעולם לא התיימרה להיות כמו "תגא" למשל, אותו חלל עצום לספרים משומשים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שבה אפשר היה למצוא מציאות וגם ספרים במחיר של שקלים ספורים. "רובינזון זה לא מוסד לאספנים שמחפשים מציאות. זה מוסד שאם אתה מזמין שם ספר נדיר, או ספר שאתה רוצה מאוד, רובינזון מאתר אותו וגובה מחירים כהוגן. אני בעד מוכרי הספרים המשומשים: יש להם תפקיד חשוב, כי עדיין אנשים משליכים ספרים לפח. בזכות חנויות הספרים המשומשים אנשים מודעים יותר לערכם של הספרים ואני מכיר אנשים לא מעטים, ואני בתוכם, שהשאירו הוראות מה לעשות עם הספרייה שלהם אחרי מותם".

לרובינזון יש תפקיד חשוב בהצלת ספרים נדירים, קובע וייזר. "לטעון שהאוצרות התרבותיים שלנו מידלדלים זה לא מדויק, כי הספרים נמצאים בספריות. אחד מחוקי היסוד במדינה הוא חוק הארכיונים, וגם פקודת העתיקות מתייחסת לספר כאל פריט עתיק אם הוא הודפס לפני 1700, ומכאן שאסור להוציאו מהארץ".

אליסף רובינזון לא מתרגש מן הפולמוס. "אני קורא לכל דבר מודפס, כולל יומן וכתב יד, ספר. יש אספנים שמערבבים בין הערך התוכני לערך המוסף הרגשי של הספר, ואז הספר הופך להיות חפץ ויש טבלת התייחסות חדשה אליו, שמתחילה מההערכה לטיפוגרפיה ולכריכה ומסתיימת ביחס הפטישיסטי אל הספר. ראיתי אנשים שמריחים ומלטפים או מסתכלים בעיניים נכמרות בספר, כשלא יכלו לקנות".

הוא מסביר שהוא חייב כיום להסתכל על ספר ישן קודם כל דרך עיניו של הקונה הפוטנציאלי. מכאן שלפעמים אין לספר ערך, אם אין סיכוי למכור אותו. הלקוחות הפרטיים הם אפס קצהו של המסחר בחנות (פחות מ-10% מהמחזור, "אבל מבחינת הרומנטיקה הם מאה אחוז"). המפרנסים הכמעט בלעדיים שלו הם המוסדות בישראל ובחו"ל. הוא ממאן לספק מדגם של הלקוחות המוסדיים בחו"ל, או לנקוב בשמות של אוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית הקונות אצלו. "זה סוד מקצועי", הוא אומר, אבל מגלה שהשבוע קיבלו לקוח חדש מניו זילנד.

"הרבה ספרים עתיקים אכן מוצאים את דרכם החוצה, אבל הרבה אחרים מוצאים את דרכם פנימה", הוא אומר. "ספריות שניצלו מהשואה הגיעו לכאן. אז בוודאי שיש הידלדלות, אבל התנועה היא לא חד סטרית". במשך השנים, מספר רובינזון, עברו דרך החנות ספריו של צדקיהו הרכבי (אביו של יהושפט הרכבי), המשפטן הראשון יליד הארץ, שהיה בעל ספרייה עשירה ונדירה ביותר; וגם הספרייה וארכיון הצילומים של בנו רותנברג, ארכיאולוג וצלם שעשה דוקטורט בפילוסופיה אצל תיאודור אדורנו.

על השאלה אם הוא זורק ספרים משיב רובינזון בחיוב. מפעלי נייר באים לאסוף מדי שבוע את המכלים הגדושים בספרים. "מאות קילוגרמים של נייר מוכתם באותיות. מה אעשה עם עשרה סטים של 'תולדות ההגנה' או 'במערכה' של בן גוריון? מזעזע, יתכן, אבל אני חייב להיות תכליתי".

עד לפני זמן מה היו ברשותו של רובינזון ארבע חנויות. בגלל המשבר הכלכלי הוא סגר את "שפת אם" באבן גבירול ואחר כך את "ספרא טבא" בבן יהודה. נשארו החנות בנחלת בנימין וחנות "ויקרא" בפרישמן. "אנחנו מפעל עתיר כוח אדם", הוא אומר. "מלבדי עובדים עשרה אנשים בשכר קבוע".

ומי ימשיך אותך?

"העכברים והג'וקים. לא יהיה צורך בהמשך. לא מתוספים אספני ספרים כבני שלושים, ואם מתוספים חסר להם העומק שמאפשר בחירה טובה". *

לתחילת הכתבה לחצו כאן



למעלה: האב, יהודה רובינזון (למטה: בצעירותו, עם אשתו חיה). החנות היתה כל עולמו


חזית החנות ברחוב נחלת בנימין. לא רחוק מכאן יש גם דרה גדולה המשמשת מחסן וחדר אוצרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו