בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנתץ הפסילים

תגובות

הוא לא היה נביא. הוא היה איש חכם שידע לראות מה שאנחנו לא ראינו, ולכן גם ידע לראות את הנולד ולצפות דברים שאנחנו לא צפינו. אבל הוא אכן לימד אותנו לקרוא את דברי הנביאים אחרת מכל מה שהורגלנו בו. תמיד נהגנו לראות את עצמנו בצדם של הנביאים. הרי הם דיברו עליהם, לא עלינו, הם זעקו נגד הרעים, לא נגדנו, ואנחנו דימינו לעמוד עמם באותו מקום ולמחות יחד אתם נגד החטאים והחוטאים. פתאום קם ישעיהו ליבוביץ' והפך את הקערה על פיה. כאשר ציטט בעל פה את נבואות התוכחה, הנביאים קמו לתחייה ועמדו מולנו, תבעו את תביעתם מאתנו ומחו נגד מעשינו שלנו. כאשר הרעים בקולו את דברי יחזקאל - "עמדתם על חרבכם והארץ תירשו?" - למדנו שלא רק נבואות הנחמה, אלא גם נבואות הזעם נוגעות בנו ותוקפות את העצבים הרגישים ביותר של קיומנו.

אמרתי פעם לליבוביץ' שיש הפטרה אחת, פרק מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בתפילת שחרית בשבת, שלא הייתי רוצה לעמוד ולקרוא בה בציבור. כוונתי לצוואת דוד המלך לבנו שלמה, שעוסקת בשפיכות דמים ובנקם. "אינני עושה סלקציה במקרא", אמרתי לתומי, "אולם העובדה שזו היתה מחשבתו האחרונה של דוד מלך ישראל מקוממת אותי ולכן אינני יכול לשמש שליח ציבור בעניין זה". מה השיב ליבוביץ'? "זה הפרק שאני אוהב יותר מכל פרק אחר בתנ"ך. הוא מלמדנו כיצד השלטון משחית, אפילו את דוד מלכנו נעים זמירות ישראל". אינני יודע מדוע הופתעתי מקריאה חתרנית זו. הרי כזה היה האיש: מנתץ המוסכמות, אנטיתזה לכל הרגלי החשיבה שלנו; האיש שעירער על כל האמיתות שנראו לנו מובנות מאליהן ואילץ אותנו לבחון אותן מחדש.

סוד כוחו של ליבוביץ' לא היה בתלמידים שהלכו בדרכו. אפשר למנות על כף יד אחת את מספרם של אלה שדבקו בתורתו ואימצו אותה כנתינתה. ואולי טוב שכך. אולם מאות ואלפים, ואני בתוכם, רואים אותו מולם שוב ושוב וחוזרים ומתמודדים עמו בבואם לנקוט עמדה בכל אחת משאלות היסוד של חיינו ומותנו, שאלות של אמונה, ערכים, מדע, אידיאולוגיה, פוליטיקה. אני כשלעצמי מוצא עצמי מתווכח עמו, מאוים על ידו, דוחה מעלי את ביקורתו אך חוזר ונאבק שוב ושוב עם כוחה המהפנט.

ליבוביץ' הציב סימן שאלה על הכל, אך הוא עצמו היה סימן קריאה, סלע מוצק, איש התשובות, לא איש השאלות. נראה שגם בכך היה סוד קסמו לרבים. הם האמינו לתומם כי יש מי שיודע. הוא גם היה איש אמיץ, ללא חת. מעולם לא הכרתי איש שכה מעט ניסה לשאת חן בעיני שומעיו. לעתים, כשראיתי אותו נאבק עם כולם ושולח את חציו השנונים לכל עבר, דימיתי בלבי כאילו הוא איננו זקוק כלל לחיבה או לאהבה, אלא רק לבירור הנוקב. אך כאשר ראיתי אותו מקרוב נוכחתי לדעת אחרת, מאוד אחרת.

רבים ממעריציו של ליבוביץ' לא עמדו על המניע הדתי העמוק שהדריך אותו במסעו הביקורתי העקשני - מסע ניתוץ האלילים. אמונתו הדתית היתה מיוסדת כולה על השלילה, שלילה לשם שמים. האדם הדתי לפי ליבוביץ' הוא אדם שחייב לעבור על פני כל דבר בעולם, על כל חפץ וכל סמל, על כל ארץ וכל עם, ולהסיר מהם את כתר המוחלט והטוטלי. וככל שהבריות דבקות בדבר זה בלהט ומייחסות לו ערך של קדושה, כן יש לנתץ אותו ביד קשה יותר ולקרוע מעליו את המסווה האלילי. זה שורש המונותיאיזם של ליבוביץ': אין קדוש אלא הקב"ה לבדו ואין ערך אלא הוא לבדו.

לדעתי, זה גם סוד הסתירות שמתגלות במשנתו. הוא מעולם לא ביקש לבנות לו פילוסופיה שיטתית חיובית, לא תורת סוד ולא תורה שיודעת את הסוד. בכל פעם שאל את עצמו מי היריב שעליו יש לקדש מלחמה בעת הזאת, מי משחית את הערכים או את האמונה, ואז יצא להסתער עליו בכל הכוח האינטלקטואלי ובכל הלהט הרטורי. ומכיוון שהיריב השתנה, גם התגובה הספציפית שינתה את דמותה מעת לעת. אולם באופן פרדוקסלי, שינוי זה התבקש מעומק מחשבתו ואמונתו של האיש. אינה דומה המחאה הדתית מול רבנים חרדים בשנות החמישים למחאה הדתית מול הראי"ה קוק, ואינה דומה המחאה מול הרב קוק האב למחאה נגד הרב קוק הבן. לא הרי הוויכוח עם אנשי ברית שלום כהרי הוויכוח עם שוביניזם ישראלי מאוחר, ולא הרי המאבק נגד הממלכתיות של בן גוריון כהרי המאבק נגד המיליטריזם של יורשיו על כס השלטון.

גם התמורה העמוקה בדעותיו בענייני דת ומדינה היתה תלויה בכך, ורק בכך. בראשית הדרך, המדינה היהודית נראתה לו אתגר דתי ומשימה דתית מכרעת, ואילו באחרית הדרך שלל ממנה בקנאות כל משמעות דתית. אולם בניגוד לדעתם של רבים וטובים, לא אכזבה היתה כאן ולא ויתור כפשוטו. הסכנה היא שהשתנתה, היריב הוא שהחליף את דמותו במרוצת השנים: מאורתודוקסיה ששללה את עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית עתידית, לאורתודוקסיה שרוממה וקידשה ללא סייג את המדינה הקיימת ועשתה אותה "יסוד כיסא ה' בעולם". גם השלילה לשם שמים נאלצה איפוא להחליף את פניה.

ואמנם, לפי עיקרון זה בדיוק נהג ליבוביץ' עצמו להסביר את הניגודים שמצא בעמדותיהם של נביאי המקרא. לדבריו, אינה דומה הסכנה הרוחנית שריחפה על העם בימי ישעיהו - אלילות כפשוטה, עבודת עץ ואבן, לאיום הרוחני שריחף אחר כך בימי ירמיהו - האלהה של הארץ, של העיר והמקדש. הוא אשר אמרנו: התגובה הנבואית השתנתה בכל דור ודור, אך המגמה הדתית היתה אחת ואין בלתה: "קדוש הוא רק מי שמעבר למציאות". ושוב, גם כאן דיבר ליבוביץ' לא רק עליהם ועל דורם אלא גם עלינו ועל בנינו ועל דורותינו. ואולי גם דיבר על עצמו ועל המחאה הנבואית שהעמיס על כתפו.

אפילו המשיח לא ניצל מנחת זרועה של מלחמת קודש זו. בראשית דרכו ייחס ליבוביץ' לאמונה המשיחית ערך מתקן ובונה. לדבריו אז, הגאולה אינה עובדה, המשיחיות אינה נטועה בתוכנו ואינה מגוננת עלינו. זו אמונה תובענית, שעומדת תמיד מול המציאות, מציבה לה אתגר ודורשת במפגיע את תקנתה. רק מאוחר יותר, רק כאשר פשתה בתוכנו משיחיות פוליטית וולגרית, נראה היה כי ליבוביץ' דוחה מעליו לחלוטין את התקווה המשיחית ורואה בה חולשת הרצון ונסיגה מן האמונה באל אחד. אין שני מלכים משמשים בכתר אחד.

חוסר שקט זה, ערנות זו, הם שאיפשרו לו לצפות מראש את המשברים והטלטלות שעברו עלינו. עוד בטרם הבנו זאת, הוא התרה בכולנו כי השליטה על עם אחר תהפוך את ערינו לקסרקטינים מבוצרים ותשחית את מידותינו. עוד בטרם הכירו בכך הוגים דתיים אחרים, הוא חזה את הסכנה הדתית הגלומה בחקיקה הדתית. הוא גם היה מן הראשונים שהתריעו ברבים מפני רעתו של הקיפוח העדתי. אולם מטבע הדברים, הוא גם טעה טעויות גדולות. לטעמי, הטעות קשה שבהן היתה הניתוק הנוקשה בין דת למוסר. אמת, ליבוביץ' עשה זאת כדי להבטיח את עצמאותה של הדת, כדי לגונן עליה מפני רדוקציה אל המוסר ומפני הבלעתה הגמורה בתוך ההומניזם האירופי. אך הוא לא ידע שיבואו ימים שבהם יתהפכו היוצרות - דווקא המוסר הוא שיידחה מפני הדת, והניתוק בין השניים יאיים לשוות לתורה פנים של אכזריות ומשטמה. כך קרה עתה, למר גורלו, שדווקא אלה הרחוקים ממנו ביותר - הימין הדתי הקיצוני והקבוצה החילונית הוולגרית - הם שנאחזים פתאום בכנף בגדו והם שמצטטים מפיו דברים רהוטים על הסתירה שבין תורה למוסר.

ליבוביץ' היה איש רנסנס: כימאי ורופא, פילוסוף ותיאולוג (למען האמת: אנטי תיאולוג), מוכיח בשער, מנתח פוליטי, נואם כריזמטי, שחקן וסטנדאפיסט, לוחם ללא חת, עורך האנציקלופדיה העברית, איש שרק מעטים תרמו כמותו להשכלתם של בני דורו. אולם מי שהכירו מקרוב ראה בו בראש וראשונה מורה, איש דברים שבכל מאודו חשק ללמד, לחזור וללמד עוד ועוד. הוא נהג להיענות כמעט לכל הזמנה: היה נוסע בבוקר באוטובוס לצפון ללמד שיעור לכיתת בית ספר, והיה נוסע בערב לדרום להרביץ תורה פוליטית במתנ"ס של עיירת פיתוח. ולא ידע לאות. זכורני, לפני שנים, כאשר המורה הזקן נסע עם קבוצת מורים צעירים לליל שימורים ולימודים בקרית שמונה. במהלך הנסיעה האיש לא חדל לדבר, להסביר ולשכנע. כשהגענו ליעד, הוא אשר נשא את הרצאת הפתיחה. כשהתפלגנו לסדרת שיעורים מקבילים, הוא היה היחיד שלימד שני שיעורים רצופים, בזה אחר זה. כשהתכנסנו לסימפוזיון מסכם היה הוא ראש המדברים. גם בדרך הארוכה חזרה לא חדל מן הבירור המלומד. עם עלות השחר הגענו לביתו בירושלים, האיש קיפץ בזריזות מן המכונית ואמר: "בעוד שעתיים עלי לקום לתפילת שחרית במניין". כאשר שאלתי כיצד אינו מתעייף לדבר כך שעות ארוכות ללא הפסקה, תמה עלי ליבוביץ': "קשה לדבר? קשה להקשיב לאחרים!" אנחנו חסרים היום את הדיבור הזה, אני חסר אותו, את האיש הנדיר הזה שירעים עלינו בקולו ויוכיח אותנו על פנינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו