איך זה שאנחנו לא צריכים להזכיר לעצמנו לנשום?

איזה חלק בגופנו אחראי על הנשימה, מהם מנגנוני הבקרה שלה ומה קורה לאדם שעוצר את נשימתו זמן רב מאוד

נטע סופר צור
נטע סופר צור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
השחיין ריאן לוכטה
השחיין ריאן לוכטה. אפשר לשנות את קצב הנשימה באופן מודע אבל רק זמניתצילום: AFP
נטע סופר צור
נטע סופר צור

בגוף האדם ישנם שלושה תהליכים הכרחיים לקיום רציף של חיים - הזרמת הדם בגוף באמצעות פעימות הלב, פעילות מוחית ונשימה. בפעימות הלב ובקיום פעילות מוחית אין לנו יכולת לשלוט באופן מודע, כלומר הם יפעלו ברציפות בין אם נרצה ובין אם לא. תהליך הנשימה שונה מהם מכיוון שבשרירי הנשימה יש לנו שליטה: אנחנו יכולים להאט את הנשימה או לעצור אותה באופן רצוני, ויכולים גם להגביר את הקצב עד לרמה שתעשה לנו סחרחורת מעודף חמצן.

במוח ישנם אזורים שאחראיים על החשיבה והתכנון, והם אלה ששולטים בהוצאה לפועל של רצונותינו. אזורים אלה נמצאים בעיקר במוח הגדול שהוא עיקר מסת המוח. מתחת למוח הגדול ישנם אזורים נוספים שאחראיים על התחזוקה השקטה של הגוף ומטפלים בוויסות הטמפרטורה, בלחץ דם, בקצב הלב, בהפרשות ועוד. אמנם כל אלה יכולים להיות מושפעים בעקיפין מפעילותו של המוח הגדול, למשל מחשבות מלחיצות יכולות להעלות את לחץ הדם ומחשבה על אוכל יכולה להגביר הפרשת רוק. עם זאת, אנחנו לא יכולים לשלוט באופן מודע וישיר על כיווץ כלי הדם או על פעילות הבלוטות.

בזמן שאתם קוראים את הטקסט הזה, סביר להניח שאתם נושמים. ייתכן גם שמתחילת הקריאה ועד לרגע זה לא הקדשתם מחשבה לפעולה זו, שאתם מבצעים שוב ושוב מרגע שיצאתם מרחם אמכם. למרות העובדה שאלה שרירים רצוניים שאפשר לשלוט בהם גם באופן מודע, ישנו מנגנון מיוחד שמאפשר לנו לנשום גם באופן לא מודע. באופן הזה אנחנו מסוגלים לקיים את הפעילות הבסיסית הזו בלי "להטריד" את חלקי המוח הגבוהים יותר, שעסוקים בינתיים בפעילויות מורכבות יותר כמו לקרוא את הטור הזה.

למרות תחושת השליטה שיש לנו עליה, הנשימה היא פעולה שנחשבת לא רצונית. היא פועלת באמצעות מנגנון בקרה אוטומטי שמזכיר את המנגנון שאחראי על פעימות הלב. כפי שאיננו צריכים להזכיר ללב לפעום, כך גם איננו צריכים להזכיר לשרירי הנשימה לפעול. מרכזי הנשימה במוח ממוקמים בגזע המוח, שהוא האזור שמחבר את המוח הגדול לחוט השדרה ואחראי על חלק גדול מהפעולות הלא רצוניות שאנחנו עושים. למערכת העצבית שמובילה מסרים לשרירי הנשימה יש מעין קוצב פנימי שאחת לכמה שניות מעביר אוטומטית את המסר "לנשום". מערכת זו אינה זקוקה למסרים בכל פעם שצריך לשאוף אלא מתעוררת באופן ספונטני קצוב ללא מעורבות של המוח הגדול. קצב הנשימה ועוצמתה מווסתים על ידי אזורים אחרים, גם הם בגזע המוח. אזורי הבקרה מושפעים מריכוזי החמצן והפחמן הדו חמצני בדם, כלומר אם ריכוז החמצן יורד, למשל בעקבות פעילות גופנית, הנשימה תהפוך עמוקה יותר וקצבה יתגבר. וגם זה יקרה באופן לא מודע.

כשאנחנו מנסים לשלוט בנשימה באופן מודע המוח הגדול יכול להשתלט על מרכזי הנשימה של גזע המוח, אך רק זמנית. אם ההפרעה היזומה של המוח הגדול לפעולת הנשימה פוגעת במאזן החמצן-פחמן דו חמצני בגוף, מרכזי הנשימה ישתלטו על המצב בחזרה כדי להציל אותנו מעצמנו. במצב הכי קיצוני, הפסקה או האצה יזומה של הנשימה יגרמו להתעלפות. בעת אובדן ההכרה אין שליטה רצונית על השרירים, ומרכזי הנשימה האוטומטיים של גזע המוח יחזרו לפעול כרגיל. וזו הסיבה שאדם לא יכול להתאבד על ידי עצירת נשימתו.

נטע סופר צור היא ד"ר במדעי החיים ומרצה בתחום

רוצים לשאול משהו? שלחו לנו דוא"ל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ