איך ארס של בעלי חיים פוגע בגוף?

בעלי חיים קטנים סבלו מנחיתות ולכן פיתחו ארס מסוכן שמאפשר להם להתנהג כמו חיות טרף גדולות. הארס ממיס רקמות, גורם נזק עצבי או פוגע במערכת הדם והתוצאה יכולה להיות כאבים עזים, נזק קבוע או מוות

נטע סופר צור
נטע סופר צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צפע שיחים מערבי, נחש ירוק עם קשקשים בולטים
צפע שיחים מערבי. הארס אינו מכיל רק רעל מסוג אחד, אלא יש בו תערובת של חומרים שפועלים יחדצילום: Ted S. Warren/אי־פי

בראש שרשרת המזון בעולם הטבע עומדות החיות הגדולות, החזקות והזריזות ביותר, שמצליחות לרדוף אחר טרפן ולהכניע אותו באמצעות כוח רב. אולם במהלך ההתפתחות האבולוציונית הצליחו גם בעלי החיים הקטנים לפתח ארס - כלי נשק יעיל וקטלני שבזכותו הם נעשו חיות טרף אימתניות לא פחות מהאריות והטיגריסים. התפתחותן של יכולות אלה מאפשרת גם לחיה קטנה כמו עקרב להכניע בן אדם הגדול ממנו פי אלפיים. 

בעלי חיים ארסיים יכולים לאגור ולשחרר חומרים רעילים באופן מכוון, והם מפנים אותם כלפי אורגניזם אחר למטרת הגנה או תקיפה. הארס (Venum) אינו מכיל רק רעל מסוג אחד, אלא תערובת של חומרים שפועלים יחד כדי לגרום את התוצאה ההרסנית. יצורים רעילים מייצרים את הרעל בשביל להימנע מפגיעת בעלי חיים אחרים, ולכן הוא נמצא על עורם או באיברים שונים בגופם.

לעומת זאת, יצורים ארסיים מחדירים את הארס מתחת לעורו של האויב או הטרף באמצעות עוקץ או בנשיכה. לדוגמה, אצל נחשים התפתחו שיניים חדות וחלולות שפועלות כמו מחטים תת עוריות להזרקת הרעלים ביעילות מרבית, ואצל העקרב והדבורים יש עוקץ שמחורר את העור ומאפשר לרעל לחדור לזרם הדם. דגים כמו האבנון והזהרון מצוידים בסנפירים בעלי קוצים נוקשים שפועלים כמו מחטי מזרקים.

הרכבו של הארס אינו אחיד אצל כל בעלי החיים והשפעתו על יצורים אחרים שונה. חיות שתוקפות בשביל להגן על עצמן, כמו דבורים, מייצרות רעלים שמורכבים בעיקר מהחלבון מליטין המנקב את קרומי התאים ובכך הורס אותם, משבש את פעילותם של התאים ומפעילי קולטני כאב במערכת העצבים. כמות קטנה של החומר תגרום בדרך כלל תגובה מקומית בלבד, אך רגישות מערכת החיסון לחומרי הארס עלולה לגרום תופעות קשות יותר, מדלקת והתנפחות משמעותית ועד תגובה אלרגית קשה.

דג אבנון שוחה
דג אבנון. הרעל של בעלי חיים רעילים נמצא בגופם ועל עורם, ואילו בעלי חיים ארסיים מחדירים אותו אקטיבית לגופם של הקורבנותצילום: wrangel / iStockphoto via Getty

ארס של עכבישים ונחשים ארסיים, כמו נחש הצפע, מורכב יותר ומכיל תמהיל של עשרות חומרים רעילים. רובם אנזימים שמתחילים לפרק את הרקמה באזור הנשיכה כדי להתחיל את תהליך העיכול של הטרף מחוץ לגוף. חומרים אחדים בארס הם רעלים שפוגעים בהולכה העצבית, ורעלים אחרים חוסמים את הקולטנים בתאי השריר כך שהם לא מקבלים מסרים ממערכת העצבים. פגיעה זו נעשית קטלנית כשהרעלנים פוגעים בשרירי הסרעפת ומשתקים את הנשימה.

רעלנים המכונים המטוטוקסינים (רעלני דם) יכולים לשנות את קוטרם של כלי הדם, להרוס תאי דם או לחבל בדופנות כלי הדם. הם יכולים גם לפגוע במנגנוני הקרישה, כלומר לעודד קרישה או לעכב אותה, תלוי ברעלן. הפרעה כזו בזרימת הדם מובילה בסופו של דבר להאטה בהולכת החמצן בגוף, ולקריסת איברים כתוצאה מכך.

בני האדם אינם הטרף הטבעי של החיות הארסיות, אך הן עלולות לתקוף כשהן חשות איום. הערכת ארגון הבריאות העולמי (WHO) היא שבכל שנה מתים עשרות אלפי בני אדם מארס בעלי חיים, ומאות אלפים נותרים עם נכויות ועם פגיעות בלתי הפיכות. רוב המקרים האלה מתרחשים באזורים נידחים שסובלים מנגישות נמוכה לשירותי רפואה. בישראל מדווחות כמה מאות הכשות בשנה, רובן מנחשי צפע. מקרי מוות בגלל הכשה הם עניין נדיר מכיוון שבדרך כלל הנפגעים מצליחים להגיע לטיפול בזמן.

הטיפול בעקיצות חרקים או הכשות מתאפשר באמצעות נַסְיוּב נגד ארס (Antivenom). הוא מופק מדמן של חיות גדולות כמו סוסים או כבשים. ייצור הנסיוב נעשה באמצעות הזרקת ריכוזים נמוכים של תמהיל הרעלים המופק מהיצור הארסי. בתגובה לכך החיות מפתחות נוגדנים שאותם אפשר לסנן מתוך הדם, לרכז ולייבש. החומר נשמר בקירור ומוזרק לאנשים שנפגעו כדי לנטרל את הרעלנים, כלומר למנוע מהם להתפשט בגוף ולגרום נזק נרחב (הנסיוב אינו מפרק את הרעלנים). הבעיה היא שמטופלים עלולים לפתח תגובה חיסונית או אלרגיה מסכנת חיים נגד החלבונים הנוספים שנמצאים בנסיוב, לכן הוא ניתן רק לאחר הערכה רפואית מדוקדקת של חומרת המצב והאפשרות להמתין עוד.

במקרה של הכשה צריך להימנע מפעולות המאיצות את זרימת הדם כדי לצמצם את התפשטות הארס בגוף עד ההגעה לטיפול. לשם כך כדאי להירגע כדי שהדופק לא יוגבר, למרות העובדה שמשימה זו יכולה להיות בלתי אפשרית במצב מלחיץ כזה. מיד אחרי התקיפה יש לזוז מעט ככל האפשר, ולהגיע לבית חולים בהקדם עם צילום של החיה התוקפת שיאפשר זיהוי שלה לצורך התאמת טיפול מיטבית.

נטע סופר צור היא ד"ר במדעי החיים ומרצה בתחום

רוצים לשאול משהו? שלחו לנו דוא"ל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ