מה קורה לגוף בעת רעב ממושך?

הרעבה ממושכת, שלאחרונה עולה לכותרות בעקבות שביתות רעב, יוצרת בגוף מצב עקה. כיצד הוא מתמודד עמו ומהם הסיבוכים המרכזיים. נקודת מבט פיזיולוגית

אבי יצחקי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבי יצחקי

פעיל הג'יהאד האיסלאמי מוחמד עלאן שהיה עצור במעצר מינהלי וסיים בחודש שעבר שביתת רעב של 65 ימים, נעצר אתמול שוב והודיע כי ישוב לשבות רעב. לפני כחודש הפסיק עלאן את שביתתו בעקבות החלטת שופטי בג"ץ להקפיא את מעצרו המינהלי לאחר שמצבו הידרדר עד לכדי נזק מוחי וירידה בתפקודו הקוגניטיבי, כפי שדווח גם ב"הארץ". סיפורים על רעב ממושך עולים לכותרות בדרך כלל בעקבות שביתת רעב כטקטיקת מחאה פוליטית של אסירים או בעקבות דיווחים על אזורים מוכי בצורת ועוני. סיפור נוסף ויוצא דופן על רעב ממושך, שממחיש גם הוא את סכנותיו ואת מנגנוני ההישרדות של הגוף, הוא של ריטה, בת 56, ואלברט צ'ירטיין, בן 59, זוג קנדי שטייל בוואן המשפחתי במדבר נבדה באוקטובר 2011. מכשיר הניווט שלח אותם לדרך צדדית, שם רכבם נתקע בבוץ. ניסיונות להתקשר 911 לא צלחו והבעל לקח מפה ויצא לחפש עזרה. ריטה נמצאה ברכב על סף מוות על ידי ציידים לאחר 49 יום. היא שרדה הודות לסוכריות שהיו ברכב ומי מעיין ששתתה. היא איבדה 18 ק"ג ממשקלה. גופתו של אלברט נמצאה שנה מאוחר יותר.

הרעבה יוצרת בגוף מצב עקה שאתו הוא נאלץ להתמודד. כדי להכין עצמו לאפשרות של תקופות מחסור הגוף מכין מחסני חירום. המחסן הראשי הוא מאגרי שומן הנמצאים ברקמה התת-עורית במיקומים שונים בגוף, כגון באזור הירכיים אצל נשים ובאזור הבטן אצל גברים. המחסן השני בחשיבותו הוא גליקוגן - פחמימה שמאוחסנת בכבד ובשרירים ומתפרקת בעת הצורך לגלוקוז (סוכר) – התרכובת העיקרית להפקת האנרגיה והנשימה התאית בגוף.

כאשר פוסקת אספקת המזון ואיתה אספקת הפחמימות (שמתפרקות בגוף לגלוקוז), לאחר כ-12 שעות, הגוף מתחיל לחוש במחסור ומשתמש במאגר הגליקוגן. מסיבה שאינה ידועה דיה, שלב זה מאופיין באובדן נוזלים ומלחים (כגון נתרן) דרך הכליות ובשל כך מלווה גם בירידה משמעותית במשקל. לאחר מכן, בתוך ימים בודדים, הגוף מכלה את כל רזרבת הגליקוגן. חלבון מתפרק בגוף לגליקוגן ולכן, כדי לייצר עוד ממנו, הגוף מתחיל לפרק חלבון, דהיינו לפרק שרירים (שם בעיקר נמצא החלבון), כולל שריר הלב.

כדי להימנע מפגיעה אבסולוטית בשרירים אך עדיין לספק למוח את הגלוקוז הדרוש לתפקודו, מתחיל פירוק מאגר השומן. הגוף מפרק טריגליצרידים, תרכובות שאגורות בתאי השומן, ומהם מייצר מולקולות בשם קטונים – תוצרי פירוק שתפקידם להחליף את הגלוקוז. במנגנון שאינו ידוע, רמה גבוהה של קטונים בדם גורמת לירידה בתחושת הרעב. המוח, שגלוקוז הוא מקור האנרגיה הבלעדי שלו, נאלץ בלית ברירה להשתמש בקטונים כמקור אנרגיה חלופי, וכך גם איברים נוספים. כשמאגר השומן אוזל, מתחדש התהליך ההרסני של פירוק החלבון והשרירים. ברגע שייגמר מאגר החלבון ועמו הגליקוגן, האדם ימות. כשמתחדש פירוק החלבון, לאחר שכ-10% ממסת הגוף אבדה, בדרך כלל ביום העשירי להרעבה, יש צורך בניטור רפואי צמוד. כשהגוף מאבד יותר מ-18% מהמסה שלו מתחילים להופיע סיבוכים. הנה המרכזיים שבהם:

פגיעה מוחית: המוח, שכאמור יודע לנצל היטב רק גלוקוז כמקור אנרגיה ומתמודד עם מחסור הולך וגובר שלו, הוא הראשון להיפגע. בנוסף, לא מגיעים אליו ויטמינים שחיוניים מאוד לתפקודו כגון B1 – שבין השאר נחוץ לייצור המוליך העצבי אצטילכולין, האחראי על תקשורת בין תאי העצב ומשמש להעברת מסרים ביניהם וגם מסייע בייצור מיאלין (שמשמש מעטפת לתאי העצב) ובכך שומר על פעילות תקינה שלהם. הפגיעה המוחית תתבטא בין השאר בשינויי התנהגות, בלבול, הפרעות זיכרון וקשיי יציבות ועלולה להגיע עד לכדי תרדמת.

פגיעה במאזן הנוזלים והמלחים וסכנת התייבשות: עלולות להתחיל בתוך 48 שעות אם שובת הרעב אינו שותה. כאמור, כאשר רזרבת הגליקוגן הולכת ואוזלת, מתחיל אובדן נוזלים ומלחים ושובתי הרעב נמצאים בסכנת התייבשות. על כן שתיית ליטר וחצי מים מדי יום מחויבת כדי לשרוד ורצויה גם תוספת של 1.5 גר' (חצי כפית) מלח ליום. רוב שובתי הרעב שותים, חלקם עם מלח ותוספת ויטמינים. אלו שלא ישתו ימותו בתוך ימים ספורים.

פגיעה לבבית: מוות כתוצאה משביתת רעב נגרם לרוב עקב כישלון לבבי - אם בשל הידלדלות שריר הלב בעקבות המחסור בחלבון או בשל מחסור בריכוזי המינרלים והמלחים הנחוצים לפעילות החשמלית של הלב. מחסור זה יתבטא בהפרעות קצב שעשויות להיות קטלניות. שריר הלב מתכווץ ונרפה בהנחיית מערכת הולכה חשמלית שלצורך תפקודה נדרשת רמה קבועה של מינרלים ומלחים. שינוי ברמתם, ובמיוחד ברמת האשלגן והנתרן, פוגע ביכולתה לתפקד וכך מעלה את הסיכון להפרעות קצב. ניתן לבחון את ההפרעות במוליכות החשמלית בבדיקת אק"ג ולכן רופאים מבקשים משובתי הרעב לעבור ניטור שכזה, אך לרוב הם מסרבים.  

פגיעה בחילוף החומרים: בעת רעב ממושך פעילות בלוטת המגן מואטת, וההורמון תירוקסין, שמיוצר על ידה ומשפיע על קצב המטבוליזם בגוף, הופך להיות לא פעיל. כתוצאה מכך התהליכים המטבוליים מואטים וחלה ירידה בחילוף החומרים בגוף. ירידה זו היא מנגנון הגנה שמאפשר לגוף לשרוד עם כמות מזון מצומצמת, אך יחד עם זאת היא גורמת לשובת הרעב לחולשה, הרגשת קור וכאבי בטן.

אם שובת הרעב יפסיק את השביתה לאחר יותר משלושה שבועות, חידוש ההזנה ומתן כמויות מזון ושתייה גדולות מדי כרוכים בסיכונים. זאת מכיוון שהתהליכים הפיזיולוגיים והמטבוליים הרגילים יצאו מאיזון. למשל, נוזלים עלולים להיאגר בכמות גדולה מדי וליצור בצקות מסכנות חיים. גם שריר הלב הפגוע עלול לתרום לבצקות מכיוון שאינו מתכווץ היטב וכך מואט קצב זרימת הדם בגוף ועולה הסיכון להצטברות נוזלים.

שובתי רעב מתאשפזים לרוב בשלבים מתקדמים של השביתה, כאשר מתחילים להופיע סיבוכים מסכני חיים. בנוסף לסירובם לאכול, הם לרוב מסרבים גם להיבדק ולהיות תחת ניטור רפואי. ההסתדרות הרפואית נקטה עמדה ברורה, המבוססת על הקוד האתי שלה ועל חוק זכויות החולה, וקבעה כי הזנה בכפייה נחשבת עינוי ואל לרופאים ליטול בה חלק. על כן כיום על הרופאים לעמוד מנגד עד לרגע שבו מערכות הגוף של שובת הרעב קורסות והוא מאבד את הכרתו. רק אז ניתן לבצע פעולות מצילות חיים.          

ד"ר אבי יצחקי הוא מומחה ברפואה פנימית ובמחלות זיהומיות ומנהל מרפאת מטיילים בראשון לציון  

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ