מתי לנתק מורדמים ממכונת ההנשמה

המקרה של אריאל שרון, שכיום מלאו 7 שנים לתרדמתו, ממחיש את הצורך בעדכון הגדרת מותו של אדם מבחינה חוקית

יעקב בן שאול

היום, 4 בינואר, מלאו שבע שנים לתרדמת שבה שקע ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, המאושפז עדיין במצב של צמח בבית החולים השיקומי שבמרכז הרפואי שיבא, ללא שינוי משמעותי במצבו בשנים האחרונות. עוד חודש יציינו 85 להיוולדו.
בספרי האחרון "לזרוס לונג בן 213" ביססתי על סמך מחקרים, ראיונות וביקור בחברות ביוטכנולוגיה בישראל את טענתי, שאנו נמצאים ערב פריצת דרך שתאפשר לאוכלוסיות מסוימות מתוכנו לחיות הרבה מעבר לתוחלת החיים הממוצעת הידועה כיום.
אולם לדעתי, החיים הארוכים יהיו בעלי הזדמנות לרבים אך החמצה לרבים הרבה יותר. אחת הבעיות שתיווצר בשל החיים הארוכים ותדרוש חקיקה מתקדמת עשויה להיות מודגמת במקרה המצער של ראש ממשלת ישראל לשעבר אריאל שרון.

לתופעה זו, שבעתיד תתרחב יותר ויותר, התייחסתי ישירות כבר בספרי "מגה חיים": "בעתיד יהפכו רבים מאוד למקוללים לנצח דווקא בזכות הטכנולוגיה והקדמה. ללא חקיקה מתאימה נראה עוד ועוד אנשים אומללים חנוטים חיים בגוף שהוכנע, אסירים בידי מתקן רפואי שמשתכלל מעת לעת. לפיכך, אחד החוקים ההומניים הראשונים שיידרשו ב'מגה חיים' יהיה הטיפול המוסדר בהמתת חסד במובנה הרחב".
כיום, הרפואה פועלת על פי "חוק החולה הנוטה למות" משנת 2005, הלוקח בחשבון את רצונו וסבלו של האדם הנוטה למות מתוך עיקרון שהחולה וצרכיו הם במרכז. בהוראת חוק זה אין משום היתר לעשיית פעולה המכוונת להמית את האדם. במלים אחרות, לאפוטרופוסים של החולה הסופני או לו עצמו יש זכות למנוע או להימנע מטיפול רפואי המאריך את חייו באופן מלאכותי. בעניין זה ראוי להדגיש שהחוק הקיים אינו מאפשר לרופאים לנתקו ממכונת הנשמה.

הוספיס במרכז הארץצילום: עופר וקנין

אינני מבקש לכנות חלילה את ראש הממשלה לשעבר "אומלל", אך בעיה מרכזית כיום היא הצורך העתידי לעדכן את הגדרת מותו של האדם מבחינה חוקית. בהלכה התייחסו למי שאין לו "נשמת רוח חיים באפיו" כאל מת, אך עד תחילת הרפואה המודרנית המבחן היה בעצם הליך של גסיסה. רק בהמשך חלה החמרה בהגדרה ונקבע כי הפסקת נשימה והפסקת דופק הן מוות. בימינו המבחן הוא בהמשך קיום האותות החשמליים מגזע המוח.
המקרה של ראש ממשלת ישראל לשעבר מלמד שבעתיד הקביעה אם להחיות אנשים השרויים בתרדמת תצטרך להתבסס גם על מבחן אי תפקוד במשך פרק זמן ארוך, שיהיה חייב להיות מוגדר בחקיקה. מובן שיש לקבוע מדד כזה לגבי אנשים שהם מעבר לגיל תוחלת החיים הממוצעת. הסיבה היא שבגילים שהם בקצה תוחלת החיים מתרחשות בגוף תופעות דעיכה דגנרטיביות כגון ירידה בתפקוד החושים, ירידה מוטורית, גם בחוזק הגפיים, ירידה בתפקוד מערכת העצבים, במערכת האנדוקרינית, באיברים הפנימיים, במערכת החיסונית ובמערכת העצבים כולה, לרבות בנוירונים הפריפריאליים. מדובר בתופעות שביחס לגוף מבוגר ומונשם במשך שנים הן בלתי הפיכות ולא ניתנות לעיכוב, וזאת בניגוד לאנשים שעדיין פעילים עצמאית במובן המוטורי והעצבי.

למרות התקדמות בשנים האחרונות ברפואה הפליאטיבית (רפואה תומכת), זו עדיין אינה ערוכה להתמודד עם חולים המצויים בתרדמת זמן ממושך. אולם על עיקרון רפואי אחד אסור שיהיה חולק: טובת החולה היא זו שחייבת להיות במרכז.
במאה ה-18 ההתקדמות בהגדרת רגע המוות נבעה מריבוי המקרים שבהם נקברו אנשים חיים. האם במאה ה-21 נהיה חייבים להמתין למקרים רבים שבהם מבוגרים חיים בעת שהם מורדמים ומחוברים למכונות הנשמה במשך שנים?

ד"ר יעקב בן שאול הוא גרונטולוג, סופר ועתידן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ