בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד המוח מדחיק זיכרון טראומטי?

סוגיית הזיכרון המודחק, שעלתה לאחרונה לכותרות, התפתחה כבר בימיו של פרויד. מהו המנגנון המוחי העומד מאחוריה וכיצד ההיפנוזה עשויה להעלות את הנגישות לתוכן הלא מודע

36תגובות

סוגיית הזיכרון המודחק (בעיקר הטראומטי) זכתה לאחרונה להתעניינות תקשורתית רבה בשל גילוי הדעת שבו תקפו מדענים וחוקרים בתחום הפסיכולוגיה את המשקל שהעניקו שופטים לזיכרונות מודחקים ומשוחזרים בהרשעת אב באונס בתו על בסיס חלום שחלמה. אך שורשיה של התופעה נטועים הרחק בעבר, בראשית ימיה של הפסיכואנליזה.

בסוף המאה ה-19, לאחר שהחל להשתמש בהיפנוזה בטיפוליו, מצא אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד (בשיתוף פעולה פורה עם עמיתו הרופא האוסטרי יוזף ברויר) שבבסיס ההפרעה ההיסטרית (שהיתה נפוצה מאוד במערב אירופה בימים ההם) של הנשים שטיפל בהן היה זיכרון טראומטי, לרוב מיני, וכאשר הוא שוחזר בעזרת היפנוזה – נעלמו התסמינים ההיסטריים (תיאוריה שנודעה בשם "תיאוריית הפיתוי").
 
המנגנון על פי גישה זו הוא ההדחקה: תוכן האירוע הטראומטי "עבר" לשכבות הלא מודעות של הנפש ונשכח לכאורה. מדוע לכאורה? כי הזיכרון המודחק ביקש לפרוץ החוצה למודעות כמו רוב התכנים השוכנים בלא-מודע והתבטא בתסמינים גופניים ונפשיים. פרויד, בבואו להסביר את פעולתו של מנגנון ההדחקה, דימה את הלא-מודע לפרוזדור גדול שבו מתרוצצים רחשי נפש בדומה ליצורים. בסמוך אליו נמצא חדר, צר יותר, כמין טרקלין, שבו שוהה התודעה, ואליו מבקשים היצורים להידחק. על הסף שבין שני אלו עומד שומר קפדן ("הצנזור") והיצורים שאינם מוצאים חן בעיניו לא מורשים להיכנס לחדר. זאת מכיוון שהתחושה הסובייקטיבית של התקרבותם של תכנים "אסורים" למודעות היא חרדה. לעתים מושגת "פשרה" וכניסתם מתאפשרת, אולם במסווה. זה קורה למשל בחלום.

בשלב מסוים החל פרויד לפקפק בכך שכל האירועים הטראומטיים שעליהם דיווחו מטופלותיו התרחשו באמת וזנח את תיאוריית הפיתוי. ברבים מהמקרים, כך גרסה גישתו המעודכנת, לא מדובר בפגיעה ממשית אלא מדומיינת, כלומר משאלות שמעוררות חרדה כה רבה עד כי הן מודחקות, כגון משאלה מינית אסורה (זהו בעצם "תסביך אדיפוס" שתיאר). המשאלה כה אסורה ולא מקובלת עד כי היא הופכת להתרחשות טראומטית פנימית. נטישתו זו של פרויד את הטראומה הממשית עוררה עליו ביקורת עזה, ורק שנים רבות אחר כך העזה הפסיכואנליזה להידרש שוב לשאלת קיומה של התרחשות טראומטית ממשית כבסיס להפרעות נפשיות.

המחקר הנוירוביולוגי תומך בקיומו של זיכרון מודע ולא מודע. מדובר בשתי מערכות-על של זיכרון: הזיכרון המפורש, הדקלרטיבי (שעליו אחראי אזור ההיפוקמפוס במוח), והזיכרון המובלע, הכולל את הזיכרון הרגשי (שעליו אחראי אזור האמיגדלה במוח). אירוע טראומטי נרשם הן בזיכרון המפורש והן בזיכרון המובלע. ההיפוקמפוס אסוציאטיבי, משתנה תדיר ומתמקד בפרטים. האמיגדלה לעומת זאת מקובעת וזוכרת "התרשמות כללית". ההסבר הנוירולוגי לשכחה טראומטית קשור להפרשתם של הורמוני דחק (קורטיזול ואדרנלין) בעת מצב חירום שתפקידם להכין את הגוף להתמודדות (מנגנון "הילחם או ברח"). מינון גבוה של קורטיזול מפסיק את פעילות ההיפוקמפוס (ואף עלול לפגוע בו לצמיתות) אך מגביר את פעילות האמיגדלה. משמעות הדבר היא שלחץ נפשי קשה עלול להשבית את פעולתו של הזיכרון המפורש, המודע, בעוד הזיכרון המובלע יפעל ביתר שאת וינצור את תגובת הפחד והגירויים הקשורים אליה. כלומר, הזיכרון של האמיגדלה אינו זקוק לזיכרון המודע כדי להתבטא, וכך, ייתכן שלא נזכור את הטראומה עצמה, אבל את הרגשות הכרוכים בה כגון פחד ועצב נזכור היטב. לדוגמה, אשה שנאנסה עשויה לזכור את רגשות הפחד, חוסר האונים והגועל – אך לא את פרטי האירוע עצמו. עם זאת, ההיפוקמפוס, בשל יכולתו האסוציאטיבית הגבוהה, יכול להשתמש בפרט מסוים כ"עוגן" שישמש קצה החוט שיעלה את הזיכרון בחזרה אל התודעה, גם לאחר שנים.

אחת הדרכים לשחזר ולהציף זיכרונות מודחקים היא היפנוזה. היפנוזה, על פי הגדרתה בחוק, היא "פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעותו של אדם וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזיכרונו או בהתנהגותו". בעת ההיפנוזה נכנס המטופל למצב תודעה ייחודי (הטראנס ההיפנוטי) שמתאפיין בהגברת תהליכי חשיבה ראשוניים (הנעדרים לוגיקה ומתעלמים מחוקי זמן ומרחב, בדומה למתרחש בחלום) ובאסוציאטיביות. כתוצאה מכך גובר פוטנציאל העירור של "טריגרים" של זיכרון ורגש ועולה הנגישות לתוכן לא מודע.

ואכן, הניסיון הקליני מצביע על כך שהדבר אפשרי: לאדם הנמצא במצב ההיפנוטי מתאפשרת הצצה מבוקרת ונשלטת לרבדים הפחות מודעים של התודעה. זה עובד גם בכיוון ההפוך: בעת ההיפנוזה אנו יכולים ליצור גם הדחקה. כך למשל, בתום התהליך הטיפולי שבו "ריככנו" את מנגנוני ההגנה ועבדנו עם תוכן לא מודע – עלינו להחזיר את ההגנות לפעולה תקינה. אנו עושים זאת באמצעות השראת אמנזיה (שכחה) מבוקרת.

אולם האם בהכרח החומר המופק בעזרת היפנוזה הוא אובייקטיבי, כזה שיכול לשמש ראיה משפטית? לצערי התשובה שלילית. כאמור (והדבר הודגם גם במחקרים), ההיפוקמפוס משתנה תוך כדי תהליך הזכירה. בנסותו לתת פשר לחוויה הרגשית הוא יספק לנו הסברים מכל הזמין לו, גם זיכרונות "היסטוריים-אובייקטיביים" אך גם דמיון. בנוסף, החוויה ההיפנוטית נחווית לעתים כממשית מאוד, גם כאשר היא רוויה בדמיון, וכך גם הזיכרון הכוזב המופק בה לעתים נחווה כאמתי.

בהיפנוזה מנסים למעשה לעשות אינטגרציה בין הזיכרון הרגשי, המובלע, של המטופל לבין סיפורו (הזיכרון המודע). ככלי טיפולי בטראומה המתמקד בחוויה הפנימית ובסיפור – ההיפנוזה יעילה ביותר. ככלי משפטי העוסק באמת – ההיפנוזה יכולה לסייע, וגם זאת רק במקרים מסוימים (למשל, להגביר את דיוק ההיזכרות). כאמור, הבעיה אינה בהיפנוזה אלא באופן שבו פועל הזיכרון. כיום ידוע כי הזיכרון המודע לא שומר על תוכנו מרגע האירוע ועד רגעי ההיזכרות ויכול להשתנות אפילו ברגעי שחזורו.

ד"ר אודי בונשטיין הוא פסיכולוג קליני ורפואי, מורשה לעיסוק, מחקר והוראת היפנוזה, פסיכולוג ראשי במרכז הרפואי לגליל, יו"ר האגודה הישראלית להיפנוזה ומחבר הספר "היפנוזה, דרכה של הנפש ליצור את הגוף"

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו