בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטכנולוגיה לא תמנע טעות בזיהוי

המשימה החשובה של זיהוי חולים מסתמכת על אמצעים טכנולוגיים אבל בלי אחריות של אנשי הצוות ושל המטופלים עצמם אין לכך שום משמעות

תגובות
צוות רפואי בחדר המיון
תומר נויברג

בכל פעם שאני טס, בשדה התעופה נוטלים ממני את הדרכון והבודק מסתכל היטב בתצלום ומשווה אותו אל האיש העומד מולו. אני חושש: האם לפי התמונה הזו, שצולמה לפני עשר שנים, הבודק האחראי אכן מזהה אותי? טוב, עד היום לא היו לי בעיות. אבל זה לא אומר שהן לא יקרו בהמשך.

זיהוי נכון הוא עניין חשוב ביותר בכל מקום שבו אנחנו עומדים בקשר עם הרשויות למיניהן. דיון בבית משפט, ניידת משטרה שעוצרת נהגים לבדיקת רישיונות – אלה רק כמה דוגמאות. כשאנחנו נכנסים לאתר קניות אינטרנטי אנחנו נדרשים לרשום את שם המשתמש שלנו ולהוסיף סיסמה מסובכת או טביעת אצבע, ומדי פעם אנו מקבלים הודעה שעלינו להחליף סיסמה ומתחכמים על ידי שינוי קטן מאחר שאנו נדרשים לעשרות סיסמאות לשם זיהוי.

בבית החולים חייבים לזהות את החולים כמה פעמים ביום: לפני מתן תרופה, שיגור לחדר הניתוח, שחרור הביתה או כל פעולה אחרת. במחלקה פנימית שבה כ-50 מאושפזים שמתחלפים כמעט מדי יום ומקומן של המיטות משתנה, יחד עם עבודת הצוות במשמרות, עלול להיוותר מצב שהחולה שהגיע בבוקר אינו מוכר לאחיות של משמרת הערב. ייתכן שהן זוכרות (בקושי) את החולה שתפס את אותה המיטה לפני 24 שעות. לכן, השכל הישר דורש שיבוצע זיהוי ודאי רב-שלבי של כל חולה על ידי כל איש צוות שמגיע לטפל בו. האם זה אכן נעשה? האם זה נעשה כיאות?

באחד המקרים הטרגיים שפורסמו בספרות הרפואית ניתנה מנת דם שגויה לחולה שכל חטאו היה שעבר לשכב במיטה ליד החלון כדי להתבונן בנוף. אלא שעל המיטה היה רשום שמו של אדם אחר והזיהוי היה על פי הפתק בלבד, בלי לשאול את החולה לשמו. הבעיה חמורה יותר ביילודים ובפגים שאותם אי אפשר לשאול מי הם. באחד מבתי החולים בארצות הברית ניתנה הוראה לא לתת לפג תרופה לפני קריאת הברקוד שעל רגלו. מאחר שזה היה בלתי אפשרי, בשל הצורך לפתוח מדי פעם את האינקובטור או להעיר את הפג, התגברו על כך האחיות והאחים באמצעות הדבקת המדבקה והברקוד של הפג על גבי האינקובטור, ומכאן ועד לטעות הראשונה לא עבר זמן רב.

מספר הטעויות בזיהוי המדווח בספרות הרפואית אינו מבוטל. זה קורה בבתי החולים הטובים בעולם, בחדרי ניתוח מצוידים במיטב המכשור לזיהוי, וגם טעות פקידותית של רישום שם מוטעה או איות לא נכון עלולה לגרום תקלה. בעיה נוספת בבית חולים נוצרת כשישנם כמה חולים בעלי אותו שם פרטי ושם משפחה, שלעתים אף מאושפזים בחדרים סמוכים.

תינוק בפגייה
דודו בכר

מכון המחקר PONEMON, העוסק בשימוש במידע ברפואה, פרסם בדצמבר 2016 ממצאי סקר שבדק מהן הסיבות לזיהוי מוטעה. בסקר השתתפו 503 רופאים ואחיות ש-83 אחוזים מהם סיפרו שבמהלך עבודתם נתקלו בטעות בזיהוי, כלומר זוהי תופעה שכיחה. נמצא שב-63 אחוזים מהמקרים זה היה בגלל רישום לא נכון בעת הקבלה ובעקבות זאת קבלת אצעדה (צמיד זיהוי) שגויה. סיבות נוספות שציינו הנסקרים היו לחץ בעבודה שלא איפשר זיהוי מתאים וחוסר שיתוף פעולה מצד החולים.

כדי למנוע את הבעיות שנובעות מזיהוי שגוי של מטופלים גובשו נהלים שבהם נעשה שימוש בכל המוסדות הרפואיים בכל העולם וגם בישראל. לדוגמה, בחדר הלידה מסמנים את היילודים באצעדה על פרק היד ועל הקרסול, ומוסיפים פתק ובו שם היילוד, שם האם, תאריך הלידה ומספרי הזיהוי של האם ושל התינוק. אנשי הצוות במחלקות שואלים חולים מה שמם ומה מספר הזהות שלהם בכל פעם שהם ניגשים אל מיטותיהם עוד לפני שהתחילו לעשות פעולה רפואית כלשהי, אפילו מדידת חום.

במרבית בתי החולים בעולם מפרסמים מדי יום את רשימת החולים החולקים שם זהה, ובתוך המחלקות משתדלים להפריד בין בעלי שמות זהים. הזיהוי בטוח יותר כשמשתמשים בשני אמצעי זיהוי, למשל שם ומספר זיהוי או שם ותאריך לידה. הוראות נוספות הן שהמטופלים יקראו את מה שכתוב על האצעדה שלהם ויאשרו שהפרטים נכונים. ההסבר על כך צריך להינתן בשפה הידועה למטופל, וכך גם הכיתוב. מחוסרי הכרה יזוהו על ידי קרוב משפחה שיבדוק את האצעדה וישתתף ככל האפשר בביקור הרופאים. מספרי התיקים הרפואיים מורכבים היום מאותיות וספרות, וייתכן שהצמדת צילום של המטופל לגיליון הרפואי ולגיליון חלוקת התרופות תוסיף אמצעי בטיחות ותעלה את רגישות הזיהוי.

חולים המאושפזים ימים רבים מתלוננים על הטרדה מצד אנשי הצוות שחוזרים ושואלים אותם לשמם ובודקים אם השם הרשום על האצעדה שלהם זהה לשם שהם אומרים. הצוותים מונחים לא להסתפק בכך שהחולים עונים "כן" למשמע שמם אלא לדרוש מהם לחזור ולומר את שמם מפורשות. החולים מתייחסים לשאלות הללו בחשדנות ("מה, היא לא מכירה אותי אחרי כל כך הרבה זמן?") וחשים כאילו הם מספר ולא אדם שיש להכיר אותו מעבר לתעודת הזהות שלו. אלא שההמלצות למניעת זיהוי מוטעה מבוססות על ידע ועל הבנה של החולשות האנושיות, וחשוב להסביר לחולים מה מטרתן של השאלות החוזרות ונשנות.

גם למטופלים יש אחריות. הם חייבים לשאול שוב ושוב את האחות או הרופא: "האם התרופה הזו ניתנה לי? בדקת את השם?". החולים אינם יכולים להסתמך על טכנולוגיה בדמות ברקודים, פרסום רשימות שמות וצמידי זיהוי משום שהטכנולוגיה עצמה אינה גורם שמקטין טעויות רפואיות ומונע זיהוי שגוי. תפקידה לעזור לאנשי הצוות הרפואי שצריכים להכיר בכך שהם עלולים לשגות ושאינם יכולים לסמוך על זיכרונם. הם חייבים לשתף את החולים בדאגה לאפשרות שיקבלו את התרופה של שכנם לחדר או שיגיעו לבדיקת דימות ארוכה שלא נועדה להם, והחולים עצמם אחראיים לספק לצוות הרפואי את צדה השני של המשוואה ולדאוג שהם אכן מקבלים את הטיפול שמתאים רק להם.

פרופ' יואל דונחין מלמד בטיחות רפואית במרכז לחינוך רפואי בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו