בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יאנוש קורצ'אק כרופא

הוא נודע כמחנך, כסופר וכהוגה, אבל את גישתו לילדים והשקפתו הפדגוגית ביסס על הניסיון וההשכלה שרכש בתחום הרפואה

4תגובות

יאנוש קורצ'אק מוזכר לרוב כהוגה חינוכי, כסופר, כמחנך וכמורה, אך ברצוני להאיר כאן כמה מאפיינים של פעילותו כרופא. מעיון מחקרי על אודותיו שמתי לב שיחסו לרפואה היה אמביוולנטי. קורצ'אק, שם העט שנטל לעצמו הרופא הנריק גולדשמיט, הדגיש את תרומתה של השיטה המדעית־מחקרית ברפואה, שאת עיקריה אימץ כדי לבסס את שיטותיו פורצות הדרך בפדגוגיה. עם זאת, עיסוקו בפדגוגיה והתמסרותו לחניכיו בבית היתומים עוררו בו הרגשה של "בגידה ברפואה".  


על פי הביוגרפיה שכתב עוזרו וידידו איגור נברלי, תהליך "בגידתו ברפואה" החל בשנים 1908–1912, זמן לא רב לאחר שקיבל את הדיפלומה ברפואה. "כל השנים שחלפו מאז מלווה אותי ההרגשה המאוסה כי ערקתי. בגדתי בילד החולה, ברפואה ובבית החולים", אמר קורצ'אק. "יומרה כוזבת גרפה אותי: רופא ופסל של נפש הילד. לא פחות ולא יותר".
ביצירתו האחרונה, יומן מן הגטו, כתב קורצ'אק: "נטשתי את בית החולים למען בית היתומים. יש לי רגשי אשמה... בית החולים העניק לי הרבה, הרבה, ואילו אני, כפוי טובה, נתתי לו כה מעט. עריקה מכוערת. החיים הענישו"...


למרות תחושתו הסובייקטיבית, קורצ'אק עסק ברפואה כל ימי חייו. איזה סוג של רופא היה?


על אפיונו של קורצ'אק כרופא בתחילת דרכו מלמד סיפורה של אשה פולנייה שהזעיקה אותו לביקור לילה: "הפלצ'ר בלוחרסקי אמר (לי): ראי, אשה, לי היית חייבת לשלם רובל, כי זה ביקור לילה. אבל בבית החולים יש רופא, הוא יילך בחינם ועוד ישאיר לך לתרופות..."


בין הבעיות הרפואיות שעמן התמודד בבית היתומים בגטו ורשה בלטו תעוקת לב (אנגינה פקטוריס), דלקת ריאות, פנאומוטורקס — הצטברות אוויר בחלל קרום הריאה ואדמנת קשריתית (אריתמה נודוסום).


בבית היתומים עסק קורצ'אק ברפואה מונעת. לדוגמה, הוא נקט פעולה מתוחכמת כדי להקטין את מספר הזבובים במוסד, למניעת הפצה של מחלות, וחיבר מעין מחירון לילדים שהמטבע שעליו התבסס היה לכידת זבובים. למשל: תמורת שימוש בבית הכיסא יש לתפוס 15 זבובים.


קורצ'אק תיאר תופעות קליניות בשילוב מעניין של תיאור קליני עם סממן ספרותי. לדוגמה: "הצואה רתחה בסירי הלילה, על הממרח הזפתי עלו אבעבועות, שהדיפו בפקיעתן צחנה רקבובית־מתוקה. הצחנה תקפה לא את חוש הריח בלבד, אלא פרצה לגרון, לעיניים, לאוזניים, למוח".


כרופא ילדים בבית היתומים הוא ניהל בקביעות שקילה ומדידה של החניכים, אבל התנגד לנורמות גדילה וגרס שאין לדחוק את התפתחותו של הילד לתוך מסגרות סטטיסטיות. "מה רב האושר כי נבצר מהרופאים ומהשוטרים להכתיב כמה פעמים בדקה מותר לנשום וכמה פעמים רשאי לבי להלום", אמר.


קורצ'אק התנגד להצבת תביעות לשמירה מופרזת על ניקיון לילדים, מכיוון שזו בולמת לדעתו את חופש הפעולה ושמה סכר לתאוות המשחק שלהם. הוא אמר: "מה שמעסיק לעתים את האם זה לא החור במצח, אלא חור בברך המכנסיים"...


מקרה שאירע בבית היתומים ושתואר על ידו ממחיש את רגישותו ואת אהבתו לילדים. קורצ'אק הדגיש לא רק את החשיבות שייחס לליטוף ילד חולה על ידו, אלא גם את המשמעות של המגע שהעניק לו הילד: "אורח שהה במיטתי. מנדלי הקטן חלם משהו. הבאתי אותו אל מיטתי. מלטף את פני! ונרדם".


קורצ'אק הדגיש את השילוב הייחודי של שיטתו החינוכית, שיסודותיה שאולים מן הרפואה — כשיטה מדעית המבוססת על הסתכלות שיטתית בגילויי חייו של הילד, החוברת ליחס של כבוד ואהבה אליו. הוא הדגיש: "כרופא וכמחנך אין קיימים לגבי פרטים בלתי חשובים... המדיצינה הראתה לי את פלאי התרפיה ואת ההפתעות המרעישות בגילוי סודות הטבע".


על ערכה של ההתבוננות בחולה אמר: "לאחר שמונה שנות עבודה בבית חולים נתחוור לי כי כל מה שאינו מקרי, בדומה לתאונת מכונית, או בליעה של מסמר, אפשר להכיר בילד רק לאחר שנות הסתכלות ולא באופן מקרי בשעת מחלה". יש להדגיש שאותה הסתכלות, שהיא אחת מאושיות הדיאגנוסטיקה הרפואית, היתה לטעמו עיקרון חשוב בפדגוגיה: "שלוש שנים בלבד ביליתי בפנימייה, ופרק זמן זה הספיק לי לצבור ניסיון מתוך הסתכלות — ואין פלא, אפוא, שיצאתי ברכוש של תצפיות, תוכניות, הנחות. שכן זאת היא הפדגוגיה: ארץ לא נודעת ממש, שרגל אנוש לא דרכה בה עדיין".


קורצ'אק חי בתחילתו של המהפך הטכנולוגי, אולם נשאר נאמן לייעודו כרופא השם דגש על האנושיות שבמקצוע. על חשיבות פרטי ההתבוננות והבדיקה הפיזיקלית לצורך הדיאגנוסטיקה אמר: "בזכות המדיצינה סיגלתי לי את אופני המחקר ואת משמעות החשיבה המדעית. כרופא הריני קובע תופעות: רואה תפרחת על הגוף, שומע שיעול, מבחין בעליית החום. בחוש הריח הריני קובע את ריח האצטון מפיו של הילד... כיום אנו נוטים לדחוק לקרן פינה את היעזרותנו בחמשת החושים לצורך אבחנה ואצים למכשור הרפואי המשוכלל ולבדיקות המעבדה". מעניין שגישה זו עדיין רלוונטית לימינו.


סופו הטרגי של קורצ'אק, אשר צעד בראש חניכיו בבית היתומים אל הרכבת שהובילה אותם אל המוות בטרבלינקה, היה מתוך מחשבה מודעת. במכתב של מיכאל זילברבג — מחנך שהתגורר זמן רב עם קורצ'אק בבית היתומים בגטו ורשה — אל יצחק צוקרמן (ממנהיגי המרד) מופיע התיאור הבא: "בקיץ 1941, באחת מישיבות השבת שלנו עם קורצ'אק, בגטו, תוך כדי שיחה על ספרו של פרנץ ורפל 'ארבעים הימים של מוסה דאג', הזכרתי לו את התיאור המובא בספר זה, של רופא העוזב את הילדים לנפשם על מנת להציל את עצמו. על כך השיב לי קורצ'אק: 'דבר כזה לא יכול לקרות בוורשה', שכן הוא לא היה נפרד בשום פנים ואופן מילדיו".

ד"ר לימור שריר היא רופאה וסופרת, מרכזת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו