נביאת הבעל

שרית חן־ידגר, שדכנית

עמליה רוזנבלום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמליה רוזנבלום

הדרך למשרדה של השדכנית שרית חן־ידגר עוברת על פני סטודיו לשמלות כלה, ואני תוהה אם הלקוחות שלה רואים בכך סימן טוב לבאות. לרגע אני לא מוצאת את המשרד, אבל מתביישת לשאול, שלא יחשבו שאני מבקשת שידוך. אחר כך אני מתביישת בגאווה הרגישה שלי.

לאורך כל הפגישה שלנו ידגר (את השם חן הוסיפה בעקבות ייעוץ קבלי) מצחקקת במבוכה כמו בדייט ראשון. היא מצחקקת כשהיא מסבירה איך עובד העסק שלה (בתמורה ל-10,000 שקל לשנה מותאמים ללקוח כ-20 דייטים), וגם כשהיא מנסה להסביר מה בחורה כמותה עושה במקום כזה (ידגר היא אדריכלית במקצועה).

חן־ידגר: "לא רציתי להיות מהמדיומיות המפחידות האלה. אמרתי, זה לא אני. מה שקרה עם השידוכים, זה שאני נותנת לזה דרור"צילום: ניר כפרי

 ידגר גדלה ברמת השרון, לזוג הורים ש”לא הסתדרו ביניהם, בואי נגיד את זה ככה”, ובחרו להמשיך ולא להסתדר במסגרת הנישואים שלהם עד היום. אבל הכישלון של יחסי ההורים רק העצים את הפנטזיות הרומנטיות של בתם. “זה יכול היה לנפץ את התפישה של אהבה אמיתית וטהורה וזה לא קרה”.

אחרי עשור של דייטים, הרגישה ידגר שהגיע הזמן שהמציאות תפגוש את הפנטזיה: “בגיל 30 אמרתי, די כבר, אני חייבת למצוא. חיפשתי את בעלי, מבינה?”. את השינוי היא מסבירה במונחים רוחניים. “אני לא דתייה, אבל אני מרגישה אליו חיבור. פשוט הרגשתי מין זעקה כזאת, שאמרתי, אני חייבת שיקרה לי את הדבר הזה, חייבת. סבלתי. ואחרי שהגעתי לנקודה הזאת, התחילה שנה אחרת. פגשתי אנשים אחרים, את מבינה? אני מאמינה שבגלל ההחלטה שקיבלתי, להיות רצינית, אז פגשתי גברים שכן רוצים אותי. את מבינה? ובאמת במהלך השנה הזאת פגשתי את בעלי”.

זמן קצר אחר כך ילדה ידגר את בנה הבכור ופרשה מעבודתה כאדריכלית. זמן מה עוד חיפשה את דרכה ולפני שנים מעטות בלבד נכנסה לעסקי השדכנות, אדישה לגבות שהורמו סביבה. “בתור עצמאית באדריכלות אני יכולה להרוויח פי ארבעה. וגם אמרו לי, מה, יש הרבה אתרי אינטרנט היום, כאילו, מה את עושה?”. אבל ידגר האמינה בתחושותיה הפנימיות. היא מאמינה שתלאות הרווקות שלה מאפשרות לה להזדהות עם הלקוחות ו”גם לתת להם תקווה שזה יקרה להם”.

הלקוחות הם גברים ונשים, רווקים, ללא ילדים ברובם, בגילי 30 עד 45, שמאסו באתרי השידוכים ובניסיונות למצוא דייטים דרך פייסבוק. הלקוחות כולם, על פי ידגר, עסוקים בקריירה שלהם, נחמדים ונראים טוב. “בגלל שאני לא מראה תמונות”, היא מנמקת, “זה לא פייר שאני פתאום אתקע לה, לגברת שלי, מישהו שלא נראה טוב”. רוב הנשים פונות לידגר ביוזמתן, אבל רבים מהגברים ידגר מוצאת בעצמה. היא מכתתת רגליים לכנסים, “גבריים, כמו כנסי הייטק”, שם היא מאתרת גברים נאים וסימפתיים ללא טבעת נישואים ומגייסת אותם לשורותיה. “התגובות חיוביות”, היא מסבירה, “כי גברים מאוד מעריכים יוזמה”.   

התפר שבין העבר לעתיד


אחרי שהמועמדים החדשים ממלאים שאלון ונפגשים עם ידגר לשיחה ראשונה שנמשכת שעה וחצי, הם מצטרפים כלקוחות, “אבל רק אם יש לי בראש לפחות עשרה אנשים שאני יכולה להתאים להם”. רק כשאני שואלת אותה איך היא מבצעת את ההתאמות וידגר מתחילה לדבר על האינטואיציות החזקות שלה, נפרמת המעטפת ההדוקה של הצפונית עם החלקת השיער. מבעד לתפרים מתגלה ילדה עם שורשים יהודיים־ספרדיים שסבתא שלה מצד אחד היתה קוראת בקפה ובקלפים, סבה מהצד השני “ראה” בראייה על־חושית, והיא עצמה כבר בגיל 14 השתמשה באינטואיציות שלה כדי לספר לידידת המשפחה מה שלומם של בני משפחתה שנשארו מאחור באיראן. “פחדתי מזה”, מספרת ידגר. “לא רציתי להיות מאותן מדיומיות כאלה מפחידות. אמרתי, זה לא אני. וגם תמיד אמרתי, מי אני שאני אגיד לאנשים מה יהיה העתיד שלהם. אז הזנחתי את זה לגמרי. ובעצם, מה שקרה עם השידוכים, זה שאני נותנת לזה דרור. את מבינה?”. ידגר רואה שאני מבינה ולא מבינה. “כבר בדקות הראשונות שמישהו יושב אצלי עולה לי תמונה בראש של מישהו אחר שהוא אותו טייפ”, היא מנסה לפרוט את ההשראה לפרטים, “ומשם אני מתחילה לעבוד”.

ידגר, עם שיטת השידוך האינטואיטיבית שלה, מאתגרת את הרציונליות שלי. בתום הפגישה, בדרך החוצה, אני עוברת שוב על פני הסטודיו לשמלות כלה. מחלון הראווה נשקפת אלי דמות אשה בהריון. תנועה עמומה במעמקי גופי מזכירה לי בפתאומיות שהאשה בחלון היא אני. אני מניחה יד על בטני לתפוס את התנועה, אך היא כמחשבה חולפת. תינוק, אני חושבת, הוא דוגמה צעקנית למדי לאופן שבו האהבה תמיד יוצרת חיים חדשים, לכך שהאהבה היא תמיד משהו שלישי.

אני מחכה לעוד תנועה, לעוד איתות בשפת הסתרים הזאת מהעולם שבטרם, וחושבת כמה משונה וטבעית בו־זמנית היא ההחלטה לכרוך את חיינו בחייו של זר מוחלט. כדי לעשות זאת נדרשת אמונה באלכימיה. אותה אלכימיה שיכולה להביא במגע שני אנשים, שכל אחד מהם לעצמו הוא מתכת פשוטה, ומהמגע ביניהם ליצור לרגעים מתכת אצילה, זהב. ורק אז מתקבל על דעתי שבניסוי העתיק והעל־טבעי הזה אנחנו נדרשים כבר משחר הימים לעזרתן של מכשפות, קוסמות וקוראות בקפה, שחלקן מוכרות היום יותר בשם שדכניות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ