בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כלכלת שוק

יפה עבאדי, מורה לכלכלת בית

9תגובות

אצל יפה עבאדי הכל על השולחן. השיעור בתזונה (לשעבר כלכלת בית) מתקרב לסופו, והתלמידים טועמים בהתלהבות את עוגיות הטחינה שהם אפו. נערה אוחזת באצבעותיה עוגייה ומגישה אותה לידיד לטעימה. עבאדי מתקנת אותה בתקיפות חביבה - “ככה מגישים?”.
הנערה נבוכה.

עבאדי לוקחת צלוחית זכוכית, מניחה עליה מפית כחולה, ובמרכזה מניחה עוגייה. את הצלוחית עם העוגייה היא מגישה לנערה: “בבקשה, תטעמי מהעוגייה שלי”.
התלמידה מצחקקת. המסר עבר.

ניר כפרי

וזה רק אחד מכמה מסרים. אצל עבאדי התלמידים לא עוזבים את עמדות הבישול לפני שניקו אותן כהלכה. ובסוף השיעור על כולם לשבת לשולחן ואסור אפילו לטעום עד שעבאדי הקטנה והאנרגטית נותנת את האות. ישובה לשולחן, משני צדיה יושבים 15 תלמידי כיתה יו”ד במגמת תזונה, המורה האהודה יוצרת וריאציה על הסעודה האחרונה, בתיכון האזורי התיישבותי צפית בקיבוץ כפר מנחם.

עבאדי, הרביעית מבין שבעה ילדים, נולדה בטהראן, “לפני מאה שנה”, והגיעה לארץ בגיל ארבעה חודשים עם משפחתה. המשפחה התיישבה במושב מסלול ומשם עברה לחולון. אביה עסק בחקלאות ואמה, תיבדל לחיים ארוכים, היתה עקרת בית. “גברים אז לא עזרו בבית”, אומרת עבאדי, אף על פי שהיא יודעת שזה כבר לא כל כך תקין פוליטית להגדיר את חלקם של הגברים בעבודות הבית כ”עזרה”.

עבאדי למדה בפנימיית הנוער בן שמן ואת מחברת כלכלת הבית שלה היא שומרת עד היום. “תקשיבי”, היא אומרת משועשעת כשהיא פותחת את עמוד השער של המחברת, “מה זה ראשי תיבות ‘כלכלת בית’? כ־ולנו ל־ומדות כ־לכלה, ל־בוש, ת־ורת הבישול, ב־ישול, יי־עול, ת־זונה”. היא צוחקת, “’כולנו לומדות’ - כי הבנים למדו גידולי שדה והבנות למדו כלכלת בית”.

כשגמרה את הלימודים היה ברור לעבאדי, שמגיל צעיר רצתה להיות מורה, לאן פניה מועדות. “שאל אותי מנהל בית הספר, אם את רוצה להיות מורה, אז למה לא לסמינר?”, היא נזכרת ומסבירה איך הרגישה. “קטן עלי, למה אני צריכה סמינר אם אני יכולה - רוצה - את האוניברסיטה?”. המשפחה מאוד שמחה בהחלטה. “בימים ההם עדות המזרח לא כל כך הלכו לאוניברסיטה”.

התפר שבין העבר לעתיד


עבאדי היתה לבוגרת המחזור הראשון של מדעי התזונה בפקולטה ברחובות ופנתה מיד למסלול של הוראה. בתקופה ההיא כללה תוכנית הלימודים בכלכלת בית לא רק תזונה אלא גם גיהוץ, סידור פרחים, עריכת מזנון, טיפול ברהיטי עץ, ונושאים אחרים שנדדו היום לאחד משני קצוות: מטלותיה של עוזרת הבית או עולמה הפנטסטי של מרתה סטיוארט. “אנחנו בישלנו, הרתחנו וצבענו בגדים”, נזכרת עבאדי, “היום אם החולצה הלכה לי, הלכה. יש חולצה חדשה. עוד 20, 30, 50 שקלים ויש לי חולצה חדשה, זה לא סיפור. פעם לא. פשוט היו מחדשים. בישלנו פה בסירים גדולים צבע, ייבשנו, עבדנו, עשינו”.
אבל לא עוד. בשנים האחרונות, רגע לפני שנעלם מקצוע כלכלת הבית ממפת הלימודים בישראל, הוא הצליח להרים את ראשו בדמות “מגמת תזונה”, שמאפשרת לתלמידים לגשת לחמש יחידות בגרות. משמעות הדבר היא שהמגהצים יצאו מתוכנית הלימודים. הבחינה היום כוללת יחידה אחת מעשית. “הילד מקבל מתכון. נאמר, פיצה וסלט כרוב. הוא מכין, ובוחנים מבחוץ עוברים, מסתכלים, רושמים להם הערות על שימוש נכון בכלים הנכונים, עבודה נכונה, מסודרת, מאורגנת, נקייה, תוצאות, הגשה, והכי חשוב - יושבים ומדברים עם הילד על מה שהוא הכין”. שאר היחידות הן עיוניות. עבאדי מראה לי כמה מבחנים לדוגמה. על אף שבגרות מורחבת בתזונה פעמים רבות אינה בחירתם של תלמידים מצטיינים, אני מתרשמת שהלימודים אינם טריוויאליים.

התלמידים מצדם משתגעים על המקצוע, מספרת עבאדי, וניכר שגם היא אוהבת אותם מאוד: “הם קלטו שזה מקצוע כיפי. שנה וחצי אתה מתעסק פה מדי פעם עם אוכל. הם מכינים משהו מעשי בחגים. זה מקצוע שאתה חי אותו, אז למה לא ללמוד את זה?”. עבאדי בעצמה מאמינה שאסור שהמקצוע ייעלם מתוכנית הלימודים או יופקד לגמרי בידיהם של בעלי מקצוע. “בעיניי, בישול, אפייה, סידור הבית - יש בזה חדווה של יצירה, של חידוש, של המון יצירתיות”. שיטת הלימוד של עבאדי, שמתעקשת למשל על עבודה בזוגות, מעודדת את הילדים לקחת אחריות על הצלחות ועל כישלונות, וכללי ההתנהגות הברורים שהיא מתווה הם חלק מהקסם. “בשנים האחרונות אני לא נותנת להם אפילו צ’אנס להראות איזה הרגלי התנהגות הם מביאים מהבית”.

הפגישה שלנו נגמרת. את עוגיות הטחינה הנותרות עבאדי לוקחת לפגישה הבאה שלה, ישיבת מורים כלשהי בחדר הסמוך. גם שם יתנפלו עליהן בוודאי בשמחה. אבל האם אלה העוגיות שאנחנו רעבים להן? בדרכי החוצה במדשאות הנעימות של תיכון צפית אני חושבת שלא. התלמידים של עבאדי מתדפקים על דלתותיה לא רק מכיוון שהיא מציעה להם קצת הפוגה מקשיי התיכון המקובלים. הם אכן מתמסרים לשיעור כיוון שהם רעבים, אבל לא לעוגיות טחינה או לפשטידה חגיגית. נדמה לי שהם רעבים למישהו שיכול להסביר להם איך מגישים עוגייה, למישהו שלא נותן להם לטעום לפני שכולם מתיישבים לשולחן. כמו כל ילדינו, התלמידים של עבאדי גדלים בחברה שמציעה מסלול מע

לי מדכא של חופש אינסופי לכאורה, שאיפה לסיפוקים מיידיים וסף תסכול נמוך.
קל להבין שהם רעבים להדרכה ממישהו שיכול להזכיר לנו שלא כל דבר צריך לקנות בחנות, שאם לא משגיחים על העוגיות הן נשרפות, ושבאופן כללי בחיים, לפעמים צריך לעשות כך ולא אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו