בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

געגועים, הדור הבא

החפצים העשויים לעורר געגוע, המקצועות העשויים לעורר געגוע וצורות הבילוי העשויות לעורר געגוע. בקרוב לא יישאר אל מה להתגעגע

55תגובות

אל מה יתגעגעו אנשים בשנים הבאות? הרי כבר לא מייצרים את הדברים שאפשר להתגעגע אליהם.

אילו מזכרות נוסטלגיות ישאיר אחריו עולם הפלסטיק של ימינו? מי יתבונן בעוד 30 שנה בהתרפקות אספנית על לפטופ, על טלפון סלולרי, על כרטיס אשראי או על כיסא כתר פלסטיק? הם לעולם לא יהיו ענתיקות, באותו מובן חמים, ביתי, שיש לעששית, לפרימוס, לאורלוגין, לגרמופון. האם ילדי שנות האלפיים, המכירים רק צעצועי פלסטיק וגומי שנועדו להימאס עליהם במהירות כדי שהוריהם יקנו להם עוד מאותו דבר, יתרפקו בבגרותם על הרובוטריקים האלה, כשם שאנשי הדורות הקודמים התרפקו על צעצועים מעץ, עבודת יד?

יוהנס הופר, רופא שוויצי, נטל בשלהי המאה ה-17 את המלים היווניות "שיבה הביתה" (nostos) ו"כאב" (algos), ורקח מהן את המלה נוסטלגיה: געגועים הביתה. לאנשים שגדלו בבית עם אופי יש אל מה להתגעגע. היו פעם בתים כאלה. כשנכנסת אליהם ידעת מי גר בהם לפי הרהיטים, לפי חפצי הנוי, לפי התמונות על הקירות, לפי הספרים בכוננית; לכל הפחות, ידעת באיזו ארץ אתה נמצא. האם ילדי שנות האלפיים, הגדלים כולם באותה דירה עצמה, עם אותו סלון איקאה, עם אותו מסך LED, עם אותה עמדת פלייסטיישן, צפויים להתגעגע אל חלל המגורים הסטנדרטי הזה?

לאנשים היה כתב יד. הם כתבו מכתבים. גם מכתב לא אישי שנכתב ביד היה אישי, כי הוא היה חד־פעמי וגם אינטימי בעל כורחו: הכתב שיקף את הכותב. אנשים כתבו במו ידם איגרות שנה טובה וברכות לימי הולדת ולשמחות משפחתיות. היום, בפרוס השנה החדשה, מקבל האדם הפוסט-נוסטלגי הודעת מייל או סמס שנשלחה לעוד 200 אנשי קשר, וביום הולדתו הוא מקבל ברכת סמס אוטומטית ממקום עבודתו, מקופת החולים או מוויזה כ.א.ל.

אנשים כתבו יומנים, לא בלוגים. יומן שנכתב במחברת או בפנקס, בריכוז נפשי ובעט נובע, צובר ערך נוסטלגי ככל שהנייר מצהיב ומדיף יותר ריח של פעם. לבלוגים, כמו לספר האלקטרוני, אין ריח. אפילו לכתבי היד של הסופרים בימינו אין ריח, כי כתב יד של רומן, בימינו, הוא קובץ word. הסופרים האחרונים שעדיין כותבים ביד (אהרן אפלפלד, עמוס עוז, יואל הופמן) הם הסופרים האחרונים שישאירו אחריהם מזכרות מוחשיות וטיוטות המנציחות את תהליך היצירה.

מה שקורה לחומרים, קורה למקצועות. הולכים ונעלמים המקצועות העשויים לעורר געגוע. מי שמתרפק בתוגה נוסטלגית על הנגר, על הרפד, על הסנדלר, על החייט, על השען ועל שאר בעלי המלאכות הנכחדות מתאבל לא רק על מותה של עבודת הכפיים; הוא מתאבל על אובדן המגע האישי בין אומן ללקוח, על אובדן החותם האישי שהבדיל בין מוצרים ועל מותן של מסורות שורשיות שהונחלו מאב לבנו עד שאיקאה ותוצרת סין שטפו הכול. לא סביר שתוגה נוסטלגית מעין זו תצבוט בעוד 30 שנה את לבו של מי שייזכר, אולי, בפרנסות האוויר הקיקיוניות של עידן הסטארט־אפ והקריאייטיב – היועץ הארגוני, היועץ האסטרטגי, רכז שימור הלקוחות, אנליסט הסיכונים, היח”צנית, התקציבאית, הרפרנטית, הסטייליסטית, מתאמת הפגישות, מנהלת הקמפיינים, סמנכ”ל המיתוג, מנהלת דסק החוץ של בית ההשקעות, הקופירייטר, הפרומוטר, מפתח האפליקציות, נציג השירות והתמיכה, יועץ ההשמה, מנהלת הטריידמרקטינג בשיטת הטלמיטינג ומנהל השיווק בשיטת הפירמידה.

מה שקורה למקצועות, קורה לתחביבים. מי שמתרפק בתוגה נוסטלגית על השחמט והברידג’ שהוא ידע לשחק פעם, על הבולים, על הצדפים ועל המטבעות שהוא אסף, על הקלרינט או על החכה שהוא אפסן מזמן בבוידעם, או על הספינה שהוא בנה מ-5,000 גפרורים, מתאבל על מותו של הפנאי עצמו. היה לנו אוצר סמוי של פנאי, כמו שכתבה פעם זלדה, וכשהיה לנו פנאי, היתה תרבות פנאי. שנות דור – לא, שנות אור – עברו מאז שדני מינסטר תיאר אנשים שיושבים ומדברים מתחת לעץ התות בכפר, “קוראים בספר בעל ריח ישן, עוצמים עיניים ושותקים”, ומאז שע’ הלל תיאר איך בינתיים, בעיר, “במרפסת של קסוקר משחקים עד אור הפוקר”. למי יש פנאי היום, מלבד לגמלאים ולנשות טייקונים? מי עוד יכול להרשות לעצמו לטפח תחביב אחרי שעות העבודה? הרי בעידן ההייטק והאאוט־סורסינג, יום העבודה נגמר בערב, וכשמנהל השיווק בשיטת הפירמידה מגיע הביתה הוא חוטף משהו מהמקרר ומתמוטט מול מסך ה־LED.

בימים שבהם היה דבר כזה, פנאי, דמיין חיים חפר את הסצנה הבאה: “יבוא היום ועוד תשב אל מול האח, וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת, ותיזכר אז בימיך בפלמ”ח, ותספר על זאת אגב עישון מקטרת. ומסביב, ומסביב יישב הטף” וכו’. המשפחה מתכנסת מול האח, מדורת השבט. זקן השבט, הצ’יף עם המקטרת, מספר לנכדיו על הזמנים שהיו, והנכדים מקשיבים. היו זמנים. והיום: המשפחה מתכנסת מול הטלוויזיה, סבא מדבר, איש אינו מחליש את הטלוויזיה, והנכדים שקועים בניידים שלהם – זה שולח סמס וזו מעדכנת סטטוס בפייסבוק.

כך נעלמים אפוא החפצים העשויים לעורר געגוע, המקצועות העשויים לעורר געגוע וצורות הבילוי העשויות לעורר געגוע. בקרוב לא יישאר אל מה להתגעגע, והאנושות תאד בשלב זה של התפתחותה את הרגש הנוסטלגי, כפי שאיבדה בעבר את הזימים ואת הזנב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו