${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסמארטפון מחסל את הידע הכללי

גם הזהירים שבמדענים מודים שאנו חווים מהפכת מידע חסרת תקדים. השאלה היא מה יקרה למוח האנושי כשהבכורה תעבור סופית למכונה

85תגובות

בחנו את עצמכם: מהו שם איבר ההרחה הנוסף של הכלב? מי היו שני החותמים על השטרות הראשונים שהנפיקה מדינת ישראל? מהי אבן הרוזטה? וכמה מספרי טלפון אתם זוכרים בעל פה?

את השאלה האחרונה בחנו בסקר לא מדעי בעליל בין עשרות מכרים, קרובים ובני משפחה. עולה ממנו שאם אתם זוכרים יותר מ-20 מספרי טלפון, אתם כמעט בוודאות בני יותר מ-40. אלא שאת ההיגד הזה אפילו אי אפשר להפוך – כלומר, אין זה אומר שאם אתם בני 40 ויותר, אתם בהכרח זוכרים מספרי טלפון רבים. ואולם, בשורה התחתונה קרוב לוודאי שרוב האנשים שעוד זוכרים מספרי טלפון זכו לחיות כאן בתקופה אחרת לחלוטין.

לנשאלת היחידה שהעידה על עצמה שהיא זוכרת מאות מספרים מלאו 83; את המקום השלישי והרביעי תופסים נסקרים בני 59 ו-87 בהתאמה. אחרים העידו שהם זוכרים את המספרים שידעו עוד בתקופה שקדמה להמצאת הטלפונים הניידים. מבוגרים שהתעקשו שאינם יודעים יותר מטלפונים אחדים נזכרו תוך כדי השיחה עמם בעוד ועוד מספרים מן העבר. גם בקרב הצעירים יש חריגים. מפיקי חדשות, למשל, זוכרים הרבה יותר מספרי טלפון מאשר שנות חייהם. אבל המסקנה ברורה – ככל שאדם צעיר יותר, כך תופסים מספרי הטלפון פחות מקום במוחו. השאלה החשובה היא מה אנחנו עושים בכל המקום הזה שהתפנה לנו ככה פתאום, בשלהי המאה ה-20, במוח.

השאלה הופכת למעניינת יותר כאשר ברור שלא רק רצפי ספרות של טלפונים פינו את מקומם במוח האנושי. כמעט כל מידע שבעבר היה צורך או רצון לזכור, לשנן ולאצור במוחנו הפך בשנים האחרונות למיותר – איזה ערך יש להיכרות עם שמות הרחובות ועם הדרך אליהם כשיש תוכנות ניווט? האם יש עוד צורך לשנן בעל פה פרקים מהתנ”ך או משייקספיר או את לוח הכפל, כשבכל רגע נתון יש אי שם בכיסנו מאגר מידע דיגיטלי יעיל, מהיר ובלתי נדלה לאין שיעור מהמוח? מה הטעם בשינון עובדות טריוויה או פיסות ידע כללי, אם בכל רגע נתון אפשר לשלוף את כל המידע מהמסך הקרוב?

אלא שלמהפכה הדיגיטלית יש כמובן השפעה גדולה בהרבה מאשר סתם פינוי משאבי זיכרון במוחנו. קחו לדוגמה את כותב שורות אלה: מעולם לא הצלחתי ללמוד לנגן, ולאחר שני שיעורי גיטרה וחצי שיעור חלילית הבנתי שכדאי לוותר. בשבוע שעבר, לכבוד הכנת הכתבה הזאת, החלטתי לדלג על השלב המשמים של שינון תווים ולימוד אקורדים וקפצתי ישר להלחנה. הקשתי בגוגל “תוכנת הלחנה” באנגלית והורדתי את התוכנה הראשונה ברשימה (36.7 מגהבייט). שתי דקות מאוחר יותר פתחתי קובץ בשם “יצירה ראשונה”, בחרתי שלושה כלים (גיטרה חשמלית, גיטרה בס ותופים, כמובן) ושבע דקות מאוחר יותר סיימתי להלחין את המנגינה הראשונה שלי, שלעולם לא תגיע לאוזניו של איש. מובן שאין זו אמנות נעלה, וככל הנראה אין זו אמנות כלל, אבל זו הוכחה נוספת לכך שידע ומיומנות שהיו שייכים מאז ומעולם לאליטה קטנה שהקדישה לכך את חייה הפכו לנחלת האנושות כולה, או לפחות לחלקים ממנה שיש ברשותם מחשב וחיבור לרשת.

האדם נזקק תמיד לידע רב על סביבתו כדי לשרוד ולהגשים את מאווייו. בהתחלה היה עליו לדעת איזה פרי אכיל ואיזה רעיל וכיצד לצוד את הממותה; אחר כך כיצד לשתול את החיטה ולחשל את הברזל; ולבסוף מי היה צ’רצ’יל ואיך לפתור משוואה ריבועית, כדי שיוכל לפתור את הבחינות ולגלות דברים חדשים. המהפכה הנוכחית מעלה את השאלה אם לראשונה ב-70 אלף שנות האנושות היא לא תזדקק יותר לנוירונים במוח כדי לאגור את המידע ותחליפם באופן בלעדי בידע המצוי בענן הדיגיטלי. אם כן, מה אנו כאנשים וכחברה מפסידים מכל זה, אם בכלל? למשל, האם נורא שבני נוער אינם זוכרים מי היה בן־גוריון, אם בתוך שנייה הם יכולים לשלוף את קורות חייו מהטלפון? האם זו בעיה שחייל אינו יודע לנווט, אם המכשירים עושים זאת בעבורו? האם “ידע כללי” הוא עדיין משתנה חשוב המעיד על רמתו של אדם, או שמא הוא סתם תופס מקום לא חיוני בראשנו? וחשוב מכל – למה מנוצל המקום שהתפנה במוחנו? האם הוא מנוצל למציאת תרופה לסרטן, לכתיבת רומן פורץ דרך או לחלופין מתמלא בחתולים מקפצים מהיוטיוב ובמידע על חייה של שלישיית הגמר ב”הישרדות”?

בספרו “קיצור תולדות האנושות”, מתאר ד”ר יובל נח הררי את אבות האנושות, הציידים־לקטים, כמומחים רב־תחומיים. לדבריו, רק בודדים מבני האדם המודרניים שירשו אותם מחזיקים כיום באותה כמות עצומה של ידע. “עולם הידע של הלקטת־ציידת היה רחב, מגוון ומעמיק יותר מאשר עולם הידע של רוב בני האדם שבאו אחריה”, כותב הררי. “מובן שהקולקטיב האנושי היום יודע הרבה יותר, אך ברמת הפרט, הלקטים היו האנשים המשכילים והמיומנים ביותר בהיסטוריה. לקטת־ציידת ממוצעת ידעה די והותר כדי לקבל בימינו כמה וכמה דוקטורטים – בבוטניקה, בזואולוגיה, באתנולוגיה (חקר בעלי החיים), בגיאולוגיה, באקולוגיה, בגיאוגרפיה ואולי גם ברפואה ובהנדסה”.

מאז למדו בני האדם לכתוב, בתחילה כדי לנהל את מערכת המסים של הממלכות הראשונות, ולאחר מכן כדי להעלות על הכתב ידע, אומנות ותובנות. הכתב אפשר לראשונה לצבור ידע שנרכש ונשמר בין האוזניים לאורך הדורות. ההיסטוריון פרופסור ב”ז קידר משווה את המהפכה שאנחנו חווים כיום למהפכה הגדולה ההיא. “היה זה הכתב שהביא לכך שלא היה עוד צורך ללמוד בעל פה את שירת גילגמש או את חוקי איסלנד, ולדקלם אותם בפני הקהל – הטקסטים הועלו על הכתב והפכו נגישים לכל מי שיודע לקרוא. אבל המחשב מכפיל לאין שיעור את היכולת שלנו להשתחרר מן התלות בזיכרון”.
הכל מסכימים שמהפכת הכתב מתגמדת לעומת המהפכה הדיגיטלית. “אפשר להשוות את זה להתפתחות השפה אצל בני האדם”, אומר פרופסור נפתלי תשבי, ראש המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית. “אבל בעוד השפה מוגבלת, כי אתה יכול להעביר בדיבור מידע רק באופן ישיר מאדם לאדם, המצאת הכתב אפשרה להעביר את המידע מדור לדור. המהפכה הנוכחית משחררת אותנו כמעט ממגבלות המוח האנושי כמאגר מידע. היא מאפשרת לא רק להעביר את המידע מדור לדור, אלא גם בין אנשים במקומות וזמנים מרוחקים ושונים. מתפתחת כאן מעין רשת זיכרון אסוציאטיבית ודינמית כלל אנושית. קשה להשוות את זה לכל דבר אחר”.

המומחים, בעיקר מתחומי המחשב וחקר המוח, מאבדים משהו מהזהירות האקדמית בכל הנוגע לתיאור עוצמת השינוי. “מה אכפת לי להגיד, שנינו לא נחיה לדעת”, עונה פרופסור שיזף רפאלי, מנהל המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה, כששואלים אותו על עוצמת המהפכה. “יש אשליה אופטית שתמיד הדברים הקרובים אלינו נראים גדולים, ואנחנו תמיד מגזימים בגודל השינוי. אבל למרות שאני נופל בפח הזה אני חושב שאין למהפכה הזאת תקדים. היא חשובה יותר מהמהפכה החקלאית והתעשייתית. כשהכתב הומצא הוא הופקד בידי קומץ חרטומים. כאן זה אייפון לכל פועל. אנחנו מדברים על עולם אחר לגמרי. נוצר לנו עודף קוגניטיבי והוא יכול להתפנות לטובת פורנוגרפיה, הימורים ומשחקים, או לטובת פיצוח גרעינים. הוא יכול להתפנות לטובת יצירות פאר או ליותר משפחתיות. אבל הפוטנציאל בהחלט קיים”.

הנקודה שבה הכל ישתנה

פרופסור עידן שגב, גם הוא חוקר מחשבים מהמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית, מסכים: “המוח שלנו מיוחד בתחום המוחות. הוא משנה את העולם באמצעות יצירות חדשות. בדיוק כמו שהמצאנו את המכונית ואנחנו לא צריכים לרוץ יותר, כך המוח ממציא מכשיר ומפנה לעצמו יכולת שהיתה חבויה. מתפנים לך משאבי מוח, אולי לרגשות או ללימוד מתמטיקה. איני יודע בוודאות מה יקרה אבל אני חושב רק שההתפנות הזאת מאפשרת אולי לפנות לכיוונים חדשים”. אחד הכיוונים הללו יכול להיות המכונה ששגב עצמו עוסק בבנייתה באחד הפרויקטים המדעיים המסעירים ביותר – “המוח הכחול”. בפרויקט, ששותפות לו אוניברסיטאות מהמובילות בעולם, מנסה קבוצת מדענים לבנות באמצעות מחשב־על דגם ממוחשב של מוח אנושי. המוח הזה, מאמין שגב, יוכל לא רק ללמוד ולהמציא, אלא גם להרגיש ולאהוב.

מה ששגב מכוון אליו הוא הנקודה המכונה “הנקודה הסינגולארית” – השלב שבו הטכנולוגיה תתפתח לדרגה שתשנה את כל מה שאנחנו מכירים. השינוי יהיה כה עמוק, עד שכל מי שחי לפני הנקודה הזאת אינו יכול כלל לתאר לעצמו כיצד ייראו החיים אחריה. בתחום המידע, צפוי השינוי לכלול חיבור הולך וגובר בין האדם לבין המחשב ובין האדם לענן הדיגיטלי, עד כדי כך שלא נוכל לקבוע מתי מסתיים האדם ומתחילה המכונה.
“כבר היום, אם תיקח לי את הטלפון החכם והמחשב אני מרגיש נכה. אפילו אם יום אחד אין לך מחשב אתה לא מסוגל לעשות חלק ניכר מהדברים שאנחנו עושים היום. זה אומר שאנחנו כבר בסימביוזה עם המערכות הללו”, אומר תשבי. רוצים דוגמה לסינגולאריות? מה דעתכם על היום שבו האנושות תנצח ניצחון סופי ומוחלט את המוות בעצמו. “כבר היום המחשב יודע עליי יותר ממה שאני יודע על עצמי, כבר היום המכונה מסוגלת לייצר תחזיות אמינות על מה שאני מתכוון לעשות, על מה שאני יכול לדעת ועל מה אני באמת חושב. היא יכולה ליצור כמעט סימולציה ממוחשבת של עצמי ולכן בכל מובן של תקשורת חברתית אוכל להמשיך ולהתקיים גם לאחר מותי. כך אולי גם נפסיק לייחס את המשמעות המופרזת שאנחנו מייחסים לקיום הפיזי שלנו: מה שחשוב הוא שהרעיונות שלנו ימשיכו להתקיים ואנחנו נמשיך לתרום ולהתפתח. נוכל להתקיים לא רק מעבר לזמן אלא מעבר למרחב. ברגע שאפשר יהיה להעביר מידע למקומות שאנחנו בקושי מכירים היום – אנחנו נהיה שם”.

אבל עד שזה יקרה, המהפכה מעוררת שורה של שאלות חברתיות ואנושיות על עצמנו. למשל, אם אנחנו צריכים להמשיך להזדעזע כאשר תלמידי תיכון אינם זוכרים מתי פרצה מלחמת ששת הימים, או אם עדיין יש מקום להתרשם מאדם שיודע לצטט בעל פה מהתנ”ך או זוכר את שמות המבצעים במלחמת השחרור.

בניגוד להיסטוריונים אחרים בני דורו, קידר, מומחה עולמי למסעות הצלב, אינו מתגאה בזכירת פריטי טריוויה מתחום עיסוקו. “ברור שאני זוכר שקרב חיטין היה ב-1187 ושמסע הצלב הראשון היה ב-1096. אבל אני לא כמו אחרים שזוכרים אינסוף פרטים. חשוב יותר לזכור איך למצוא את האינפורמציה. הרבה לפני שהגיע המחשב הייתי אומר לתלמידים שלי שהם צריכים לבדוק כל תאריך, אבל גם חייבים לשכוח אותו כדי שלא יתפוס מקום בראש”.

“מידע שעובר בין האוזניים של ילד בן עשר לאורך שבוע כיום לא עבר במוחה של סבתי בכל ימי חייה”, אומר החידונאי דן חמיצר. “אי אפשר גם להמשיך ולחשוב שמה שאני יודע הוא חלק ממה שאני שווה. האנשים מפסיקים לייחס חשיבות לידע או לבורות. אנחנו אולי מפסידים משהו בעיניים של בני דורי, אבל אנחנו לא מפסידים כלום בעיניים של מישהו בן עשר”.

אייל טואג

לפני 20 שנה היה יצחק שמעוני גורו של ידע והדמות המזוהה ביותר עם האנשים שאוצרים במוחם כמות אדירה של מידע. המנחה הבלתי נשכח של התוכנית “מקבילית המוחות” מכיר היטב את המהפכה ושולט באינטרנט, אך אינו חושב שיש מקום לשנות במשהו את היחס לידע כללי.

“ללא ידע אנחנו מאבדים את טעם החיים. בשביל מה אתה צריך לפנות את המוח?”, הוא שואל. “אני מאמין גדול בצורך של אנשים לקבל אינפורמציה שתלמד אותם משהו. מי שלא יודע מה זה שדה בוקר, לא איפה זה, לא יודע על הקשר עם בן־גוריון... ילד לא צריך להיות מלא באינפורמציות חסרות עניין, אבל אם לא תפעיל את הראש אתה תצא מטומטם”.

משה אנג’ל היה אלוף האלופים של התוכנית. באותה תוכנית זכה אנג’ל כמעט בכל הנקודות האפשריות ששמעוני שלף מהכרטיסיות שלו. בשלב הידע הכללי הוא ענה בין היתר על השאלות מי חיבר את “אבא גוריו”? (בלזאק), מהי ניניה? (הספינה של קולומבוס) ומי היה הסופר שליווה את הנביא ירמיהו למצרים? (ברוך בן נריה). “הדברים שאני זוכר הם הדברים שפחות או יותר מעניינים אותי”, אומר אנג’ל. “אני זוכר למשל ששאלו אותי באחת התוכניות מיהם שני האנשים החתומים על השטרות הראשונים של מדינת ישראל. זכרתי את זה מילדות, מכך שהייתי מסתכל בשטרות. בכל זאת, השטרות הראשונים של המדינה. אני רואה לפעמים אנציקלופדיה זרוקה על המדרכה. זה ברור, היום אין צורך באנציקלופדיות, אבל מפריע לי שאנשים לא יודעים דברים, במיוחד דברים שנוגעים לתרבות העולמית. נניח שאתה עובד בהייטק – גאון גדול עם אינטרנט – אבל אז אתה פוגש מישהו מבריטניה שמדבר על אבן רוזטה. אם אתה לא יודע מה זה ושזה הפך למושג באנגלית לפתרון מהיר של בעיה סבוכה, אז רק תענה יס, יס. מה כל האינטרנט עוזר לך?”.

אנג’ל ואחרים מדברים על הצורך להמשיך ללמוד ולזכור מידע ולו בשל היכולת לנהל שיח משותף עם אנשים אחרים. אם אדם לא יזכור את השנה שבה פרצה מלחמת ששת הימים, הוא יוכל לבדוק זאת בקלות. אבל אם הוא לא יידע ש”נקמת ילד קטן לא ברא השטן” הוא ביטוי שביאליק השתמש בו ב”על השחיטה” וש”לא יכלו לשים שלט קטן – ים” לקוח מתוך “גבעת חלפון”, הוא יאבד משהו מהיכולת להבין את הנעשה סביבו מבחינה תרבותית וחברתית.

עידן המידע ומערכת החינוך

אחד התחומים שעשויים להיטלטל בגלל המהפכה הזאת הוא החינוך והשאלה כיצד, אם בכלל, צריכה מערכת החינוך להתאים את עצמה לעידן המידע. איזה טעם יש עוד במורה שעומד בפני תלמידיו, כאשר בטלפון של אחרון התלמידים יש הרבה יותר מידע ממה שכל המורים בעולם יידעו אי פעם? “הגישה הקודמת היתה שיש גוף ידע שאדם צריך לצאת אתו מבית הספר לחיים, והמורה הוא הצינור שמעביר את הידע לתלמידים”, אומרת פרופסור ענת זהר, חוקרת חינוך ובעבר יושבת ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. “היום יש למורה תפקידים אחרים. חשוב שבית הספר יקנה כישורי חשיבה, יאפשר לתלמיד לשאול את השאלה הנכונה, להביא מידע חדש ברמה גבוהה, לשפוט איזה מידע אמין, להיות ביקורתי ולעשות אינטגרציה של מידע ממקורות שונים”.

הבעיה של מערכת החינוך, במיוחד זו הישראלית, היא שעם כל הרצון לפרוץ דרך לכיוונים החדשים במהפכת המידע, ההיצמדות לבחינות הבגרות הדורשות שינון ולמבחני הערכה אחרים רק מרחיקה את התלמידים מללמוד איך לנווט בים המידע ומחזירה אותם לאיסוף צדפים על החוף. הפתרון של זהר הוא צמצום במספר הבחינות ושכלול שיטות לימוד חדשות שיכללו עבודות מחקר עצמאיות, עבודות בקבוצות ושימוש במאגרי מידע דיגיטליים. חמיצר מבקש לפתור את הבעיה באמצעות עולם החידות, הממשיך להישען על האסוציאציות החופשיות שבהן למוח האנושי יש עדיין יתרון על המחשב. “האם המלה דיין היא משה, שופט או אילנה? זה עולם אינסופי של אסוציאציות, שאפשר באמצעותן להניע את התלמידים”, אומר חמיצר.

“הבעיה היא לא לתת תשובה כאשר שואלים אותך שאלה. הבעיה היא מה אתה שואל את עצמך”, מוסיף ירון לונדון. “אם ישאלו אותך מי היה צ’רצ’יל אתה אולי תדע לפתוח את ויקיפדיה ולענות, אבל מהן השאלות שיש לשאול על צ’רצ’יל. מה ההקשר ההיסטורי שלו? מה עושה אדם כמו צ’רצ’יל בהיסטוריה? אלה שאלות שהאינטרנט לא ייתן לך תשובה עליהן אם לא תדע לשאול אותו".

דניאל בר און

גם העיתונאי מיכאל דק, שירש את שמעוני כמנחה "מקבילית המוחות", מסכים. בשבוע שעבר טייל עם כלבו בפארק. “התעוררה שאלה אם הסיפור על לאסי נכון, ואם כלב אכן יכול לשוב הביתה ממרחקים עצומים. זכרתי שיש לכלבים איברי הרחה משוכללים, אבל לא זכרתי איך קוראים לזה וזה גרם לי עינוי נפשי של ממש. כל מי שניסה להציל אותי מזה הוכיח נקודה חשובה: שצריך לדעת איזו שאלה לשאול. הרשת אינה מבטלת את ההשכלה או את האינטליגנציה אבל היא מעמידה שאלות חדשות. גם אם השינון הפך מיותר, היכולת להתמצא בחומר היא עדיין נושא לחינוך”.

הכל מסכימים שיש להטות את החינוך פחות ללימוד ושינון עובדות ויותר ללימוד של איתור המידע, יצירת קישורים עצמאיים וראיית התמונה הכללית. “צריך להבין את לוח הכפל ולא לזכור את לוח הכפל”, אומר תשבי. “להבין מה זה אומר להכפיל מספרים. ההבנה של העקרונות חשובה הרבה יותר. צריך להבין את ההבדל בין זיכרון להבנה. אנחנו עדיין לא נפטרים מהצורך להבין. אף על פי שגם לזכור כמה זה 7 כפול 8 עדיין עוזר בחיים”.
בעולם רווחת גם תפישה פסימיסטית לגבי המחיר שמשלמת האנושות תמורת הידע הנגיש והאינסופי ברשת. הפסימיים ידברו על כך שמחשבים למיניהם אינם מרחיבים את היכולות של המוח אלא מנוונים אותו. מצד אחד בשל היעלמות הצורך לזכור, ומצד שני בשל שטף המידע והגירויים הגורמים לבני האדם כולם למעין הפרעת קשב נרכשת.
עם מובילי המחנה הפסימיסטי נהוג למנות את החוקרת הבריטית המפורסמת, הברונית סוזן גרינפלד. לדעתה, הדור הצעיר בעולם המערבי סובל כמעט כולו מהפרעת קשב נרכשת, הנגרמת בשל עומס המידע והקצב שבו הוא נורה מהמסך. המוח, לדעתה, מאבד יכולת לא רק לאצור מידע אלא גם לעבד ולנתח והוא הופך למנוון.

נביא זעם נוסף הוא ניקולס קאר, שפרסם מאמר שהפך לספר בשם “האם גוגל הופך אותנו לטיפשים”. בספרו, קאר משווה בין החוויה שהוא חווה כמשתמש כבד במחשב לחוויה שעוברת על המחשב “האל”, גיבור הסרט “אודיסיאה בחלל”, ברגע שבו האסטרונאוט דייב מחליט לכבות אותו. רק שהפעם המחשב הוא זה שמכבה את האדם. “אני חש שמישהו או משהו מתעסק לי במוח. מתכנת מחדש את המעגלים החשמליים ואת הזיכרון. עוד לא יצאתי מדעתי אבל היא משתנה”. לטענתו, המחיר שהאנושות משלמת תמורת גישה למידע אינסופי הוא אובדן היכולת להתרכז במידע ולהבין אותו באמת. הוא מעיד על עצמו שאינו מסוגל יותר לקרוא ספר או להתרכז בטקסט ארוך: “הרשת אינה רק תעלה להעברת מידע. היא משפיעה על אופן המחשבה. פעם הייתי צוללן בים של מלים, היום אני גולש על פני השטח כמו על אופנוע ים”.
פרופסור תשבי מסרב להתרגש מנבואות הזעם הללו. “נכון שהיום אין לנו זמן לקרוא ספר שעות רבות. אבל זה גם משום שבמידה רבה אפשר לקבל את אותו המידע באמצעים אחרים, טובים יותר”. תשבי עוסק בסוגיית זרימת המידע בין המוח לבין העולם הסובב אותו. הוא מגדיר שני מצבים של שיח שמנהל המוח. האחד הוא שיח פנימי, כמו זה המתרחש בעת קריאת ספר. “אז המוח מכתיב את הקצב, את עולם הדימויים. זו יצירה פנימית שלך”. במצב השני, כמו בצפייה בסרט או בטלוויזיה, השיח חיצוני ואינו דורש השקעת משאבים מוחיים רבים. תשבי מודה שהטכנולוגיה הפכה אותנו לפסיביים, אבל שהמצב הזה משתנה במהירות והשלב הבא של המערכות הדיגיטליות האינטראקטיביות יחזיר את בני האדם אל האקטיביזם המבורך של צריכת תרבות.

בסיום מאמרו מסייג קאר את עצמו וטוען שאולי כמו בכל מקרה של טכנולוגיה, יחד עם ההתרגשות ממנה היא מעלה גם חששות שבסוף מתגלים כמוגזמים. בהקשר הזה מן הראוי להזכיר את סוקרטס, המספר לאפלטון את הסיפור על תות, מלך מצרים המקבל במתנה את הכתב אך דוחה אותו. “שכן יכניס עניין זה (הכתב) שכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זיכרונם, שמתוך ביטחון שיבטחו בכתב לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם”.
נחסוך לכם את הטרחה. שני החותמים על השטרות הראשונים הם אליעזר הופיין ואהרון ברט, מנהלי בנק לאומי דאז. אבן רוזטה היא אבן חרוטה שהתגלתה במצרים ועליה טקסט בהירוגליפית ויוונית, שבזכותה פוענח הכתב המצרי הקדום. איבר ההרחה של הכלבים הוא איבר יעקובסון. גם יונקים אחרים וזוחלים התברכו בו. אפילו לבני אדם יש איבר יעקובסון, אבל - היעקובסון שלנו, בניגוד למוחנו, התנוון כבר לפני מיליוני שנים בשל תהליך אבולוציוני. זה קרה מהרגע שכבר לא היינו זקוקים לו יותר כדי לאסוף מידע על העולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#