בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רדו מהגג

הבית הישראלי נפרד מסמלו הבולט: גג הרעפים האדום

מהמושבות ועד להתנחלויות, גגות רעפים היו תמיד שלובים בדנ"א של הארץ. באחרונה התערער מעמדם והמכירות ירדו. האם הישראלים התעדנו, או שהמשולש האדום כאן כדי להישאר

54תגובות

בשנת 2004, מעודדת מההצלחה הכבירה של מיתוג הקוטג’ בסיסמה “הגבינה עם הבית”, החליטה תנובה לקשט את כל מוצרי החלב שלה באותו הסמל. בית הסוכנות הכחול עם גג הרעפים האדום הוטבע על כל גביעי היוגורט וקרטוני החלב, ובפרסומות שליוו את המהלך נראו בתים שונים ומשונים. אך בסופו של דבר חוזר הגיבור תמיד אל בית הרעפים ומתרפק על הסלוגן: “לגדול בבית ישראלי”.

על המהלך השיווקי המבריק שילמה לבסוף תנובה מחיר כבד, כאשר הבית הישראלי שלה היה בדיוק זה ששילב בין מחאת הקוטג’ ומחאת הדיור שהסעירו את הארץ בשנה שעברה, שפגע קשות בהכנסותיה. שנה אחרי האירועים ההם, גם בית הרעפים האדום כבר לא בדיוק מה שהיה.

אחרי עשורים רבים של שליטה מוחלטת בשוק צמודי הקרקע בישראל (ולפניהם גם נוכחות מרשימה בבתים משותפים), באחרונה מצביעים הנתונים על שינוי: הרעפים המוכרים מפנים את מקומם לטובת הגגות השטוחים. האם סוף־סוף התקבלו טענות האדריכלים הישראלים על שגג הרעפים “אינו מקומי” ושיש לזנוח אותו לטובת בנייה שמותאמת לסביבה הים תיכונית, או שמא זוהי מגמה חולפת בלבד?

פרופסור עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, כותב בימים אלה מחקר על סגנונות הבנייה בישראל. לדבריו, היעלמות גג הרעפים מצביעה יותר מכל על עידון הטעם המקומי, שכן “הבתים נעשים שקטים יותר, מאוזנים יותר מבחינה אדריכלית”. אל אלמוג מצטרף גם האדריכל פיצו קדם, ממבשרי גל הבנייה בגגות השטוחים, שאומר כי “אנשים מחפשים לחזור לשקט צורני”. לעומתם, האדריכל ערן טמיר־טאוויל, אוצר הגלריה בבית האדריכל ביפו שחקר בשנים האחרונות את מאפייני הבנייה צמודת הקרקע בישראל, אומר כי “זה לא יותר משינוי אופנה. אנחנו במין תקופת ניאו־באוהאוס והבנייה היום מתאפיינת בעיקר בדיסנילנד של סגנונות”.

מראשית ימיה מנהלת האדריכלות המקומית יחסי אהבה־שנאה עם גגות הרעפים. גם אם נטמעו לחלוטין בנוף הישראלי, הם ספגו בחלוף השנים התעלמות גורפת מצד אנשי המקצוע. לא חסרים סיפורים על אדריכלים שנדרשו לתכנן גגות רעפים וסירבו. גם בלימודי האדריכלות בארץ אין כמעט זכר לגגות האדומים – לדעת אחדים שלא בצדק. “אני לא מבין למה אומרים שזה כמו בשווייץ, שזה לא מקומי”, אומר טמיר־טאוויל. “גג הרעפים תמיד היה כאן, עוד לפני שהשוויצים ידעו שהם שוויצים. היוונים בנו כאן גגות רעפים כבר לפני אלפיים שנה. זה לגמרי לגיטימי במרחב שלנו. נכון, אז לא מסתכלים על הבנייה הערבית, שיש הרבה מה ללמוד ממנה, אבל גם זה חלק מהתרבות שלנו”.

ואכן, עדויות לבנייה מקומית ברעפים מגיעות עד לתקופה ההלניסטית והרומית, כפי שניתן לראות למשל בפסיפסים שמציגים את מפת ירושלים המעוטרת גגות רעפים אדומים. ואולם, עם ירידת האימפריות האירופיות באזור מגדולתן, גם הגגות החלו להיעלם. בעבודה נרחבת שכתב על תעשיית הרעפים בישראל ופורסמה בכתב העת “זמנים”, מציין האדריכל ד”ר גיל גורדון מהטכניון את 1874 כשנת המפנה. בעקבות החורף הקשה שפקד את הארץ באותה שנה, נוצר ביקוש גובר למוצר. אלה נתפשו באותה עת כקדמה טכנולוגית, שיכולה באמצעים זולים לסייע בהתמודדות עם קריסה ונזילות. בראשונים להשתמש בהם בארץ באותה עת היו הטמפלרים הגרמנים שהקימו אז את מושבותיהם בארץ.

עלויות הייבוא הגבוהות הובילו לפתיחת בתי מלאכה מקומיים לרעפים. ב-1879 הוקמו זה של קרן מונטיפיורי וזה של בית החרושת הגרמני בבית היתומים שנלר בירושלים. מפעל שטיינברג במוצא סיפק רעפים בין 1925 ל-1948 (באחרונה פורק בית משפחת שטיינברג במוצא, על גג הרעפים המקורי שלו, כפי שתיאר ניר חסון ב”הארץ”). הרעפים אומצו במושבות החקלאיות העבריות, שהעולים הטריים בהן זיהו בגגות הללו את נוף מולדתם ממזרח אירופה, אך גם בבתי האמידים בכפרים הערביים שראו בהם סמל סטטוס. מאז, גג הרעפים האדום נפוץ לכל עבר – בקיבוצים, בבנייה ההמונית של שיכוני העולים (רק לקראת סוף שנות ה-50 הוחלף דגם הרעפים במודל השיכון המוכר של עמידר עם הגג השטוח) ובבתים משותפים בערים.

עם זאת, שעתו הגדולה של גג הרעפים היתה עם גל ה”בנה ביתך” שלאחר המהפך בסוף שנות ה-70. “אנשים רצו לצאת מהשיכון והסמל המובהק להשגת בית פרטי הוא גג רעפים”, אומר פרופסור אלמוג. “כמו בציור של ילדים”. לדברי תמר ברגר, חוקרת האדריכלות ומחברת הספר “דיוניסוס בסנטר”, השפעת המושבות והקיבוצים ניכרת באימוץ הסמל. “לקיבוץ היה יותר כבוד והפרברים אימצו את זה בחום”, היא אומרת. “התושבים ראו בדמיונם כפר ורצו להידמות לו, גם אם לא היו להם לא פרות ולא תעסוקה”. ברגר מציינת לצד זאת גם את ההשפעה האמריקאית הגוברת באותן שנים על החברה הישראלית, שתרמה בתורה להעדפת גגות רעפים, עם ניסיונות ההעתקה של פרברי השינה האמריקאיים.

לדברי אלמוג, הניסיון להידמות לאחר הוא גם זה שקיבע את ההתייחסות השלילית לגגות הרעפים. “בסופו של דבר, היה לכל חזות מאוד נובורישית. הנובוריש רואה את הבתים באירופה ורוצה לקנות לעצמו אירופה קטנה בארץ. בהרבה מקרים זה נעשה בצורה פתטית – הרי לפעמים הרעפים בכלל ניצבים על עמודים ולא מעל ארבע צלעות הבית, וככה מקבלים פרגולות עם רעפים, חלונות עם רעפים וכו’”. האדריכל פיצו קדם מסכים עם הקביעה ומוסיף כי “זה היה סגנון בלי סגנון. הכל היה מותר. גג רעפים יחד עם עמודי אבנים יחד עם טיח שפריץ”.

כך או כך, חדירת הגגות היתה מכרעת. סקר משנת 1988 מצא כי 60 אחוז מיחידות הדיור בפרויקט “בנה ביתך” ו-38 אחוז מהקוטג’ים בישראל עוטרו אז בגג רעפים. גל הבנייה הגדול עם ההגירה מברית המועצות בשנות ה-90 הוביל גם הוא לתנופה חזקה בבנייה מהסוג הזה, ושכונות חדשות ביישובים רבים בארץ נבנו עם תוכנית בניין עיר (תב”ע) המחייבת שימוש באדום הזה.

נובוריש הולך ומתעדן

שני עשורים לאחר מכן, הנתונים מראים כי הבנייה בגגות רעפים נמצאת בשפל. בחברת אקרשטיין, אחת מיצרניות הרעפים המובילות בישראל, מדווחים על ירידה של 30 אחוז במכירות הרעפים בשנים האחרונות. “בחמש השנים האחרונות זה ממש בולט”, אומר דוד ביטון, מנהל תחום הרעפים בחברה.

אבי אוחיון / לע"ם

אבל יש מי שרואה בשינוי המגמה דווקא סימן להתעשרות הישראלים. “הרי הפריחה הכלכלית הביאה לפריחה באמצעים האדריכליים שעומדים לרשות הבונים”, אומר טמיר־טאוויל. ואילו אלמוג מוסיף כי “לתושבים בפרויקטים של ‘בנה ביתך’ פעם לא היה כסף לארכיטקט וגם לא למעצב פנים. עם הזמן, החברה הישראלית התעשרה והשתנתה והיום האנשים שיש להם כסף לבנות בית צמוד קרקע – יש להם גם כסף להשקיע בארכיטקט”.

“הנובוריש המקומי הולך ומתעדן”, אומר אלמוג. “הישראלי שלא הבין כלום באסתטיקה יצא לחו”ל, נעשה יותר משכיל, והעידון בא לביטוי בהמון תחומים, גם באוכל ובלבוש. פעם היו תפלצות עם גגות רעפים בכל מקום, אבל כשאתה משלם לאדריכל שיותר מבין, הוא גם מרסן אותך”. לדבריו, ניתן לראות זאת גם בירידת קרנו של הצבע האדום בגג הרעפים, שפינה את מקומו בין היתר לרעפים אפורים וירוקים.

האדריכל פיצו קדם מסכים. “מה שאני מנסה לייצר זה איזשהו איפוק”, הוא אומר ומשווה לשפה העיצובית של ענקית הטכנולוגיה אפל. “יש איזשהו כאוס כללי שנובע מכל הקפיטליזם והצורך למכור. אז אתה בתור אדריכל מחפש את הניקיון”.

הבנייה ברעפים עם זאת לא נעלמה לחלוטין. לדברי טמיר־טאוויל, זה קורה בין היתר בשל הכללים המחייבים להשתמש בגגות רעפים בחלק מהרשויות. אדריכלים רבים מספרים על ניסיונות לעקוף את החובה, בין היתר באמצעות הפניית הרעפים לחזית האחורית בלבד.
אחד המקומות שבהם עדיין מורגשת יציבות בבנייה ברעפים הוא ההתנחלויות והמאחזים הלא חוקיים בשטחים. בשבועות האחרונים הופנתה תשומת הלב למאחז מגרון, על גגות הרעפים האדומים שלו, ולפתרון המגורים שבנתה המדינה בעבור התושבים במהירות שיא - גבעת היקב. באתר הזמני שנועד לשכן את התושבים עד למגורי הקבע הוצבו קראווילות מתועשות שנבחרו מקטלוג חברת “הארגז”, ומעליהן גג פח צבוע אדום שמנסה להידמות לדבר האמיתי.

האדריכל והחוקר אייל ויצמן אצר יחד עם רפי סגל תערוכה בנושא הבנייה בשטחים, שהיתה אמורה לייצג את ישראל בכינוס אדריכלים בברלין (ובסופו של דבר נפסלה על ידי עמותת האדריכלים ומשרד החוץ). ויצמן ציין בראיון למגזין "קבינט" כי גג הרעפים נועד להבדיל את ההתנחלויות מהבנייה הפלסטינית ולהבחין בין ה”אנחנו” לבין ה”הם”. לדבריו, תקנונים רבים של התנחלויות מחייבים בנייה בגג רעפים אדום.

עם זאת, נדמה כי המגמה בתחומי הקו הירוק מתחילה לחלחל גם מעבר לו. שחר גודינגר, אדריכל המועצה האזורית מטה בנימין, שבתחומה מגרון וגבעת היקב, אומר כי הגגות השטוחים מתחילים לצבור תאוצה גם שם. “במקומות יותר שמרנים, נקרא לזה ככה, אוהבים את הרגיל ואת המוכר ובונים גגות רעפים. אבל ביישובים יותר יוקרתיים מעדיפים בנייה מודרנית”. כדוגמה הוא מציין את ההתנחלות נופי פרת. “יש בזה הרבה אופנה, אבל גם מתחיל לחלחל העניין של בנייה מקומית. כי הבנייה פה היא מאוד לא מקומית: גגות הרעפים הם לא משהו שמגיע מהאזור”. כך למשל, הוא מציין שאחת הסיבות להעדפת גג שטוח היא המחשבה על הרחבה עתידית. גג שטוח מאפשר הוספת קומות לבית בדומה לבנייה המסורתית בחברה הערבית, שבה הבית צומח לגובה עם גידול המשפחה. במפתיע, דווקא אצל הפלסטינים נרשמת מגמה הפוכה: לפי ויצמן, בכפרים הסמוכים להתנחלויות ניתן לראות יותר ויותר בתים עם גגות אדומים.

עמית גרון

לצד ההשלכות התרבותיות והפוליטיות, שאלת התאמתו או חוסר התאמתו של גג הרעפים לאקלים הישראלי עדיין אינה פתורה. הרעפים אמנם אומצו במאה ה-19 כפתרון זול ומהיר לקירוי בתים, אך עם פיתוחו של הבטון המזוין בסוף אותה מאה, היתרון נעלם.
מבשרי האדריכלות המודרנית קראו להשתמש בגג הבטון השטוח והציגו את רעיון “גינת הגג”. ד”ר גורדון מציין במחקרו כי אפילו מתכנן תוכנית המתאר לתל אביב, סר פטריק גדס, צוטט כמתנגד לגגות הרעפים באומרו שבתי הארץ צריכים להיבנות שטוחים, “כדי שלא יפסידו את ה’חדר’ הטוב ביותר – הגג”. הבתים הראשונים בסגנון הבנייה הבינלאומי ברחבי הארץ אכן נבנו עם “חללים משותפים” על הגג, ואולם אלה כמעט לא שימשו למטרה זו ובמרוצת השנים נבנו עליהם דירות פרטיות. עם הזמן התגלו גם חסרונותיו של הגג השטוח, שלא הצליח להתמודד עם מטחי הגשם בישראל ודרש תחזוקה רבה, הן של הגג והן של מערכת הניקוז, עם איטום חוזר כל כמה שנים.

דווקא בשל סיבה זו, יש כאלה האומרים שגג הרעפים מותאם לאקלים הים תיכוני. לראיה מציינים את הבנייה בגגות רעפים בספרד ובאיטליה. “האופנה מטעה”, אומר דוד ביטון מאקרשטיין. “גג ירוק וחיסכון באנרגיה זה בעצם גג רעפים”. ביטון טוען שהאדריכלים נגררים אחרי גחמות לקוחותיהם: “הם שבויים של הציבור, לא מביאי בשורה. הם צריכים להתפרנס”.

האדריכלית מיכאלה מלין, הבונה בגגות רעפים, מודה שיכולות הבידוד שלהם דווקא אינן נמנות עם הסיבות לבנייה בהם. “גג רעפים לא מתאים לארץ בכלל”, היא מבהירה. “לא משנה כמה תבודד – נגד חום של 40 מעלות צריך בטון. עם זאת, מלין מציינת כמה יתרונות של גג הרעפים שהביאו לבחירתה בו, בין השאר בבית שתכננה באחרונה במושב בצפון. מלבד האפשרות לבנות גלריות גבוהות תחתיו, היא מסבירה ש”התחשבות בשכן” ו”שמירה על אופי של יישוב” אינם מניעים פסולים. “רוב הגגות במושב שבנינו בו היו מרעפים ואתה רוצה להשתלב באיזשהו נוף. לא להיות מוקצה”.
מלין מוסיפה כי לא ניתן להתכחש גם לכך שבכל רחבי הארץ נבנו בניינים עם גגות רעפים, וכי במקום להתעלם מכך ראוי לנצל זאת. כך למשל בבניינים ותיקים רבים, הסתירה תקרה נמוכה את גג הרעפים. בביתה שבגבעתיים למשל, הסירה מלין את התקרה הזאת, שיפצה את גג הרעפים וחשפה את קורות העץ בכל אחד מחדרי הבית.

מרוב שגג הרעפים מושרש בנוף הישראלי, ייתכן שהפך למובן מאליו וכמעט לא קיבל התייחסות ראויה בשיח האדריכלי ובמחקר. מי שכן התייחס אליו היה עולם האמנות - מציוריהם של ראובן רובין ודן רייזמן ועד לעבודתו של גל וינשטיין, שייצגה לפני כעשור את ישראל בביאנלה לאמנות בסאו פולו שבברזיל. וינשטיין, המרבה לעסוק בדימויים מהמרחב הישראלי בעבודותיו, בנה גג רעפים שלם בתוך חלל המוזיאון המודרניסטי בתכנונו של אוסקר נימאייר. “זה דימוי שרואים כל הזמן והוא נהפך שקוף, אז ברגע שאתה עושה לו שינוי קונטקסט אתה מבחין בפיזיות שלו”, הוא אומר. בתערוכה, גג הרעפים הונח ישירות על הקרקע, ללא כל בית לחפות עליו. עבודתו גם מעוררת שאלות רבות על אפיונו של גג הרעפים כסמל ישראלי, שכן הוא נבנה מרעפים של יצרן ברזילאי מקומי.

ואולם, לדברי תמר ברגר, שאלת המקומיות כבר מיושנת והגיע הזמן לקבל את גג הרעפים כמות שהוא. “אני גדלתי בילדותי בבית עם גג אדום ולא הרגשתי זרות או שעוד רגע יגיע השלג”, היא אומרת. “גם אם הגג הזה הוא לא מפה ולא היה פה לפני הציונות – אותי לא מעניין לנזוף בה. ברור שהציונות הביאה דברים מחוץ לארץ, הרי היא בעצמה כזאת. זה כמו עם הצמחייה. 90 אחוז ממה שגדל פה מיובא, אז מה? זה אוקלם ומתאזרח. וגם לעברית שלנו ברקע יש ניגון של שפות זרות. מבחינתי, מרגע שהם כבר פה, גגות הרעפים הם אזרחים שווי זכויות”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו