טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא ממש נוסטלגיה

תגובות

“את לוקחת את העבודה כל כך ברצינות שאת מדברת ברי”ש לשונית גם מחוץ לאולפן?” – השאלה הזאת חזרה ונשנתה המון שנים. “לא”, השבתי בנוסח אחיד וקבוע. “הרי”ש הלשונית היא מההונגרים בקיבוץ. הבאתי אותה לרשות השידור, לא סיגלתי אותה שם”. למעשה, הייתי היחידה מבין כל ילדי יד חנה ששמרה על הרי”ש הלשונית, או ליתר דיוק, לא טרחה ללמוד את הרי”ש האחורית. לא מהפכנות ולא עמידה על עקרונות, סתם עצלות.

דחיקת הרי”ש הלשונית הצדה והחוצה היתה, אומרים המומחים, חלק מתהליך היציקה של זהות חדשה, צברית. אבל כמו דברים רבים אחרים בתהליך הזה, גם היא היתה יומרנית ואכזרית. ילדים שהתביישו “במבטא הזר” של הוריהם, התביישו גם בדברים שהם אמרו וחשבו ולא רק באופן שבו אמרו אותם. כאשר באה העלייה הרוסית הגדולה, בשנות ה-90, זכתה הרי”ש הלשונית לעדנה, אבל רק לזמן קצר. המאמצים שעושים עולים וילדיהם לסגל לעצמם מבטא צברי מעוררים רחמים ומשעשעים. מתחשק לומר להם “אל תתאמצו כל כך. הרי”ש והלמ”ד שלכם טובות לא פחות משלנו”.

אבל זה לא הדבר היחיד שנעלם, וחבל. ראומה אלדר ומשה חובב לא היו רק נושאי הדגל של העברית התימנית. לא רק העי”ן והחי”ת הגדירו אותם. היתה בהם גם חגיגיות ודאגה שכל עיצור וכל הברה יישמעו ויובנו היטב. נכון, הם לא היו עיתונאים, לא ידעו לאלתר, לא ידעו לשאול, ולא חשו כל צורך להביע את דעותיהם ורגשותיהם באוזני האומה. היתה להם שליחות, להנחיל למאזיניהם – רובם הגדול עולים חדשים – שפה, תרבות, עולם מושגים, והם התייחסו בקדושה לשליחות הזאת. נכון, הם היו חלק מעולם שחשב שיש מושגים ותרבות שראויים להנחלה, והעולם הזה נעלם כבר מזמן, כי הרי בימינו אין כבר “נכון” ו”לא נכון”, “טוב” ו”רע”, “מדויק” ו”מרושל”. הכל הולך. עד כדי כך שמי שממשיך במסורת שלהם נחשב לדינוזאור. משה חובב וראומה אלדר הגדירו את עצמם כוהנים בבית המקדש של העברית, והעובדה שהם הפכו לבדיחה לא רלוונטית מעידה עלינו יותר מאשר עליהם.

כשאני שומעת מגישים ומגישות, קריינים וקרייניות, ומתקשה להבין מה לעזאזל הם אומרים בין השאיפות והנשיפות מלאות החשיבות, אני נתקפת געגועים עזים לחגיגיות ההיא, למקצוענות שנעלמה, או לפחות נדחקה לקרן זווית, ולקריינים שהעמידו עצמם לשירות העבודה, ולא להפך. את מקומם תופסות מניירות, שהן חזות הכל ומחפות לא אחת על מגבלות ומגרעות טכניות בסיסיות. כך כל דור חדש של מגישים רואה לעצמו חובה לחקות את המניירות “המצליחות” של קודמיו, פולט את המשפטים ששמים בפיו ובטוח שאנחנו צמאים לשמוע את דעתו השבלונית וחסרת המעוף על החיים.
 

כרמית גיא היתה קריינית בקול ישראל 35 שנה

רשות השידור


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות