בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדכון הגדרות פרטיות

בעולם שבו הבלוגים והרשתות החברתיות שואבים אליהם כל מה שאינטימי, היומנים של פעם נאלצים להמציא את עצמם מחדש

3תגובות

לכתוב? לא. אבל אני מאמינה שאם אכתוב יימצא לי דבר מה, זה תמיד ככה”
(מתוך יומנה של לאה גולדברג)

בעונה השנייה של המיני סדרה של בי־בי־סי המבוססת על סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונאן דויל, אומר הבלש המפורסם לעוזרו הנאמן ג’ון ווטסון - “מה הייתי עושה בלי הבלוגר שלי”. ווטסון, המספר של עלילות המתח בספריו של דויל, הותאם ללונדון של המאה ה-21 בכמה דרכים: הוא סובל מתסמונת פוסט־טראומטית, פוקד פסיכולוג בקביעות וכותב בלוג. בספריו של דויל הוא כתב את העלילות ביומן. אלמנטרי.

בכל שעה ביממה, בכל יום בשנה, נפתח בלוג - כך לפי האתר technorati, מנוע חיפוש לבלוגים. מאות מיליוני גולשים כותבים, קוראים מגיבים ומשתפים את אשר על לבם, צלחתם, בארון הבגדים שלהם או בדמיונם, עם כל מי שנקלע לדרכם במרחב הווירטואלי שזכה לכינוי הבלוגוספירה. לכל אחד מהבלוגרים הנלהבים מניעים אחרים לכתיבת היומן הדיגיטלי, אך לפי מנוע החיפוש, המוטיבציה העיקרית של 60 אחוז מכותבי הבלוגים היא ביטוי עצמי. לפי אחד מחלוצי התחום, המתכנת דייב וויינר, בלוג “הוא קולו הבלתי ערוך של אדם אחד, עדיף של חובבן”.

גם מי שאין לו בלוג מחזיק פרופיל וירטואלי באחת מהרשתות החברתיות - פייסבוק, אינסטגרם או טוויטר. אם בציוצים קצרצרים, בתמונות נוגות או בעדכונים שוטפים, כולנו חולקים את חוויות היומיום כל היום. ובין כל אלה, האם למישהו נשאר עוד זמן או צורך לכתוב בלילה בחדרו יומן אישי?

“בלוג ויומן הם לא אותו דבר, יומן זה פרטי ואינטימי ובבלוג יש חשיפה. אדם שכותב בלוג יודע מראש שאחרים קוראים”, אומרת פרופסור תמר קרון, ראש החוג לפסיכולוגיה קלינית במכללת תל אביב יפו ואנליטיקאית יונגיאנית. “פה מדובר במה שהיונגיאנים קוראים פרסונה – מה שאני רוצה להראות לאחרים. הערך האותנטי של זה, שיסלחו לי כותבי הבלוגים, הוא קטן, כי תמיד יש המחשבה של אנשים שיקראו את זה תוך דקה”.

גם היומן האישי והאינטימי הפך לז’אנר ספרותי החל מסוף המאה ה-19 ויש לו קהל קוראים לא קטן, מציצני או לא, שאוהב ספרות כזאת. ד”ר עמוס גולדברג מהאוניברסיטה העברית, המוציא בימים אלה את הספר “טראומה בגוף ראשון: כתיבת יומנים בתקופת השואה”, מסביר כי השתרשות המסורת של כתיבת יומנים בתרבות המערבית נזקפת במפתיע לכנסייה. “מחנכים נוצרים ובתי ספר ישועיים עודדו מאוד, בעיקר בנות, לכתוב יומן בשביל סוג של בקרה רוחנית על עצמן. בתקופות רבות היומן היה סוג של עבודה רוחנית השומרת מפני נפילה בידי היצר. באופן כללי אחד משורשיו של הז’אנר הוא שורש דתי של כתיבה שהיא הרהור פנימי על הנפש שלך ודרכה מנהלים מאזן של כישלונות והצלחות”, מספר גולדברג.

לדבריו, “נשים הודרכו הרבה יותר לכתוב את היומנים הללו משום שיש יותר פיקוח על חיי הנפש שלהן מאשר של גברים, בוודאי במאה ה-18 וה-19. הפיקוח על הנפש של נשים, שגלומים בה כל הפיתוי והתאווה, זה סוג של משטור במושגים חילוניים או חינוך מוסרי מבחינה דתית. נשים נתפשות סנטימנטליות מצד אחד והתגלמות היצר הרע מצד שני”.

“כשאני מעיינת עכשיו במה שכתבתי לפני שנה וחצי ביומן שלי, אני מתפלאת מאוד שהייתי פעם נערה תמימה כל כך. בתוכי אני יודעת שלעולם לא אוכל עוד להיות כזאת, גם אילו רציתי”
(מתוך יומנה של אנה פרנק)

עם עליית הפסיכולוגיה במאה ה-20 וההתמקדות בתהליכים הנפשיים ולא רק הדתיים או החינוכיים, החלו חלוצי התחום להביט ביומנים ולהשתמש בהם ככלי תרפויטי, וכך כתיבת היומנים עברה לעסוק יותר ברחשי הלב הקשים והמביכים, שמצאו מפלט במחבוא של היומן הפרטי.

לפי קרון, כיום בעיקר בנות ונערות כותבות יומנים. “אין לזה הסבר חד־משמעי”, מסבירה קרון, הכותבת יומן אישי בעצמה. לדבריה, נשים גם מספרות יותר חלומות וגם מגיעות יותר לטיפול פסיכולוגי. “ייתכן שזה מפני שהן יותר עסוקות בחיי הרגש שלהן ורגילות או פתוחות יותר לדבר עליהם. אבל אין הסכמה בעניין הזה - זה כנראה גם מסיבות ביולוגיות וגם סוציולוגיות”, היא אומרת.

מעניין בהקשר הזה שדווקא בתקופת השואה, תקופה היסטורית שבה נכתבו ונשמרו יומנים אישיים רבים, עיקר הכותבים היו גברים. “יש גם הרבה מאוד כותבות. אבל רוב הכותבים בשואה הם גברים”, מספר גולדברג. “למיטב ידיעתי, אין כמעט כותבת אחת שיש לה משפחה וילדים שהיא צריכה לטפל בהם. זה או רווקות או נשים בלי ילדים או נשים שילדיהן אינם איתן”.

אך הפונקציה של היומן הכתוב הקלאסי לא רק משתנה לפי התקופה ההיסטורית. היא משתנה גם בהתאם לגיל. “ליומן יש ערך משום שהוא מאפשר רפלקסיה על רגשות ועל מחשבות. ברגע שכותבים מתרחש שינוי. הדברים כבר לא דיפוזיים. גם אם אתה כותב בסערת נפש, זו כתיבה, והכתיבה היא מסוגננת. זה כמו לערוך את המחשבות שלך”, אומרת קרון. עם הגיל, היא מוסיפה, הפונקציה של יומנים והאופן שבו הם עוזרים עוברים שינוי. “בילדות היומן משמש מעין חבר דמיוני שבפניו שופכים את הלב. אפשר לראות את זה באופן שזה נכתב כ’יומני היקר’. בגיל ההתבגרות כותבים יותר תיאורים של אירועים, בעיקר אירועים שמעוררים רגשות. בשלב הזה היומן משמש מקום אינטימי ומוגן לביטוי של רחשי לב קשים. בגיל יותר מבוגר, כתיבת היומן שוב עוברת שינוי ורוב האנשים למעשה מפסיקים לכתוב יומנים לצרכים רגשיים. אלה שממשיכים לכתוב כותבים יומני חלומות או יומנים יצירתיים לצורכי אמנות”, היא מוסיפה.

דניאל בר און

אחד היומנים המעניינים בתרבות העברית אינו יומן כתוב במחברת אלא סרטו הדוקומנטרי של דוד פרלוב - “יומן”. פרלוב, שמת בשנת 2003, תיעד במצלמה במשך יותר מעשור את חייו, משפחתו ועירו תל אביב, הרבה לפני שהמחוברים והמחוברות התהלכו בה ודיברו אל המצלמה. עבור פרלוב המצלמה הפכה הן לכלי מתעד והן למקום וידוי ומולה חשף את מחשבותיו הפרטיות אך גם הערוכות לעילא.

“כל העניין ביומנים של פרלוב זה החשיפה מול ההסתרה. אפשר לצפות ב’יומן’ שוב ושוב וייקח לך הרבה זמן להבין לאן הוא הולך עם זה. פרלוב עסוק בהסתרה. זו טכניקה שחוזרת בלי סוף. הוא חשב שברגע שאתה אומר את הדבר עצמו אתה ממית אותו, אתה מחסל אותו, לא נשאר ממנו דבר”, מסביר ראובן הקר, דוקומנטריסט וראש החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב שהיה חבר קרוב של פרלוב ואף עבד איתו על “יומן”.
“מה שהניע את פרלוב כל הזמן זו תחושה של זרות - של אדם למקום ושל אדם לעצמו. איך נפתח ‘יומן’: ‘בארצות העוני והבערות, אנשים שלא ידעו לכתוב את שמם היו חותמים בשני צלבים: שם ושם משפחה’. בהמשך מבינים שככה אמא שלו חתמה. מה זה אומר, בן אדם שחותם עם שני איקסים. זה nobody. וזו התמה של היומן. הבן אדם שנלחם על המקום שלו, על הזהות שלו, על הקיום שלו, גם פנימה וגם החוצה”.

לדברי הקר יש הבדל מהותי בין היומן המצולם של פרלוב ליומנים המצולמים בימינו. “ביומנים שנעשים היום מה שנחשב אקספרסיבי זה כמה שיותר צהוב וכמה שיותר לשים את הקרביים על השולחן. זה ניסיון להתחבב ולהביע משהו שאחרים יוכלו להתחבר אליו. זו טעות איומה בעיני, אין בזה כלום”.

“ההיסוס שלפני הלידה. אם יש גלגול נשמות, הרי אני עדיין איני עומד במדרגה התחתונה. חיי הם ההיסוס שלפני הלידה”
(מתוך יומנו של פרנץ קפקא)

השינוי המהותי ביותר במעבר מהיומן לבלוג הוא ככל הנראה בהגדרת הפרטי והפומבי. הסופרת והעורכת רנה ורבין, שכתבה יומן אישי במשך 25 שנה ופרסמה לבסוף את הספר “כמה טוב לחיות” שהתבסס על היומן הזה, מעידה כי הכתיבה היתה תמיד מקום פרטי ואף סודי. אך בדומה ל”יומן” של פרלוב, היא מודה שהמרחב הפרטי שלה נותר נסתר מן העין הציבורית בזכות מניפולציה מקצועית - עריכה. היא שינתה את סדר הזמן, חיברה בין אנשים אמיתיים לדמות ספרותית והרחיקה את המרחב הסודי מהקהל הרחב בהפיכת קולה הפרטי לקול של דמות ספרותית.

“כל חיי כתבתי יומן ואף פעם לא שיערתי שאפרסם אותו או חלקים ממנו. הוא לחלוטין נכתב רק לעצמי ואפילו היו תקופות של הפסקה בכתיבה כשחשדתי שאמא שלי או אחותי או בני זוג שגרתי איתם מציצים לי”, מודה ורבין. “זה היה הדבר הכי אינטימי וסודי ורק שלי. הרבה מאוד מהקטעים שבחרתי להשאיר בספר מתוך אלפי הדפים שכתבתי עוסקים בכתיבה ובקריאה. הפכתי את עצמי לדמות שהיא לא בדיוק אני. לכן כיניתי את הספר אוטו־ריאליטי. כמו אוטוביוגרפיה, אלא שבניגוד לאוטוביוגרפיה כאן התיעוד נעשה תוך כדי ולא בדיעבד. וכמו בתוכניות ריאליטי הרשתי לעצמי את כל מניפולציות העריכה האפשריות”.

רשל סאמול ושרה פגין, אם ובתה שחיו לסירוגין בישראל ובבלגיה וחזרו לפני ארבע שנים לתל אביב, פתחו במקביל לחזרתן לארץ בלוגים. הבלוג של פגין (www.ohsoarty.com), בת 25 שעובדת בגלריה דביר, עסק בעיקר בחוויותיה וברשמיה האישיים מעולם האמנות הישראלי. אך ככל שכתבה יותר, הרגישה חשופה יותר. כדי לא להרגיש שפרטיותה נגזלת ממנה, נקטה אותם אמצעים שוורבין מתארת והחלה לערוך את עצמה.

“עברתי משברון באמצע והפסקתי עם הבלוג כי זה הרגיש מאוד אישי ולא הבנתי למה אני עושה את זה בעצם. נבהלתי מהחשיפה. ואז החלטתי להפוך את זה למשהו שהוא אישי במובן שזה הדברים שאני אוהבת, אבל שזה יותר רציני. יש לי עכשיו מקומות אחרים שבהם אני משתפת את החוויות האישיות היותר יומניות שלי - פייסבוק ואינסטגרם, שזה מבחינתי יומן מצולם של החיים שלך. אבל בניגוד ליומן הקלאסי, אינסטגרם לא שווה אם את לא משתפת אנשים. השיח הוא העניין, לא הפורקן”.

אמה, לעומתה, עברה תהליך אחר. סאמול, סופרת צרפתייה בת 54, החלה לכתוב בלוג (www.kefisrael.com) במטרה ליצור לעצמה סדר במקום המגורים החדש, כהגדרתה, וגם כדי להראות לאנשים מחוץ לישראל צד אישי יותר ורשמי וחדשותי פחות של המדינה שבה עברה לגור. “התמכרתי לזה”, היא מעידה. “התחלתי לכתוב בתקופה שלא היה לי פנאי נפשי לכתוב עוד ספר אז חשבתי שזה סוג של כתיבה וזה יכניס אותי לעניינים, אבל בינתיים זה השתלט. בבלוג אני כותבת עשר שורות וזה לא לוקח לי הרבה זמן. יש לי סיפוק מיידי, יש לי את גוגל אנליטיקס ואני רואה כמה אנשים ראו את זה וזה מספיק. בכתיבה אחרת, ספרותית, אני צריכה להתכנס לתוך עצמי, לעבוד מאוד קשה. זה סבל גדול. הבלוג נותן לי הרגשה של עוצמה”, היא מספרת.

בניגוד לבתה, שהלכה והפכה פחות חשופה במרחב הציבורי, סאמול דווקא הרגישה צורך הפוך, אבל לא מתוך רצון לשתף קוראים בפרטים מהקרביים, כפי שהקר מכנה אותם. “ככל שאני מעלה פוסטים אישיים יותר, אני מגלה שיותר אנשים קוראים אותי. אנשים מחפשים זווית אישית, לראות מאחורי הקלעים של החיים של אנשים. אבל הדברים בבלוג הם בשליטתנו”, היא ממשיכה ומסייגת. “זה אולי נראה חשוף ולפעמים גם יכול להרגיש מאוד חשוף, אבל זה לא בהכרח ככה. זה אוטו־פיקציה, לא ממש אוטוביוגרפיה. זה מבוסס על החיים שלי, אבל זה לא בדיוק החיים שלי”.

בתה מחייכת ומוסיפה: “אולי אנחנו חיים אוטו־פיקציה. לפני כמה שנים זה היה נראה לאנשים מופרך לשים את עצמם על במה כזו בחוץ והיום כולם עושים את זה. אולי מה שנחשב בעבר לפרטי השתנה, פשוט ההגדרה של הפרטי השתנתה. גם בעיני, מה שמעניין אותי זה לא האישי, אלא האינטראקציה. אני לא כותבת יומן לעצמי, אני כותבת כדי לשתף אנשים אחרים. ככה אני מחוברת יותר לעולם, למשל לדברים שקורים לאנשים בניו יורק עכשיו. הפרטי שלי הוא כלי לשיח”.

“חדירה לאינטימיות הנפשית נחוותה פעם כדבר נורא, אבל מקלחת משותפת היתה כמעט נורמלית”, אומרת ורבין, “היום עשינו היפוך של 180 מעלות. כל אחד יושב בחדר הפרטי שלו עם המחשב או הטלפון הפרטי בהחלט שלו, מוגן בקודים וסיסמאות, אבל משתף את עולמו הפנימי עם כל העולם. היום חדירה לנפש נחווית כנורמלית אבל פלישה למרחב הפרטי נחשבת גסות איומה. מי יחלום היום להגיע לבקר בלי לקבוע מראש?!”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו