בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלו שמתענים תמיד אינם בדרך טובה

בניגוד למאות מצוות לא־תעשה המחייבות את האדם היהודי, הנוצרי הפשוט משוחרר מרוב האיסורים והסייגים. מערכת סגפנית חמורה חלה בנצרות רק על כלי הקודש, שנותרו במובן העמוק "יהודים", וכל פרט בחייהם ממושטר ומפוקח

8תגובות

האדם נולד מכור לעונג. אברי גופו וחושיו הם מכשירי איתור עדינים ומדויקים, המבקשים את העונג באלף ואחת דרכים. הם מבטאים כמיהה גדולה אליו. העור המצטמרר, הפה המתמלא בריר, העיניים המתרחבות, אברי המין המתמלאים בדם, הלב הפועם בהתרגשות - כולם מבטאים ציפייה, המאיימת, באין פורקן, ליהפך לתסכול ולאומללות. תן לקיסר התאווה את אשר לו, והוא יאשיר אותך. אתה תדע שובע ורוויה, הנאה וסיפוק, שלווה בחילך ושלום בארמנותיך - לפחות עד שהצורך במנה נוספת מן האדום־האדום ההוא יתקוף אותך. כי מתחת לשבעת צעיפיה של התבונה, היצור האנושי הוא מכונה פשוטה ביותר, שאינה מכירה אלא שני מצבים: עונג וסבל. כל השאר, כפי שהיה פרויד אומר, "סובלימציות".

אבל "כל השאר" הוא מה שמכונן את התרבות. תרבות כרוכה תמיד באיסורים, בגבולות ובגדרות. העונג הוא גורם פורע סדרים והרסני. יש לאסור אותו בשס"ה מצוות לא־תעשה ובסייגים עד אין מספר. שהרי לא זו בלבד שהמכור לעונג רואה בעולם כולו מכשיר לסיפוקו, אלא שהוא מבקש לעצמו, באנוכיותו, אובייקטים בלתי ראויים בעליל. כל מערכת מוסרית, כל דת, מגבילה את מרחב העונג של אוחזיה. דברים מסוימים אסורים על אדם כי הם פוגעים בחברו ‏("לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו"‏); אחרים אסורים כי הם פוגעים ב"מקום" ‏("ויתמכרו לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו"‏). לשאלות מה פוגע בזולת ומה פוגע במקום אין תשובה ברורה וחד־משמעית. הן מועברות למומחים המלמדים אותנו כי אלוהי ישראל מתעב את הגמל ואת הארנבת ואת השפן ואת החזיר, ואילו אללה אמנם אוסר על חסידיו רק את החזיר, אבל הוא מתעב את שתיית היין, המותרת ליהודים ולנוצרים.

כל דת תובעת אפוא פרישות, לפחות מדברים מסוימים. השאלה היא כמה פרישות ופרישות ממה. הנצרות מתייחסת להנאות העולם הזה במידה רבה מאוד של חשד ותובעת מן המאמינים לשים את מבטחם בעולם הבא ‏("אוי לכם העשירים, כי כבר לקחתם את נחמתכם, אוי לכם השׂבעים, כי תרעבו, אוי לכם השוחקים היום כי תתאבלו ותבכו"‏). התנאי לשלמות נוצרית, כפי שישו עצמו מגדיר אותה, הוא ויתור על קניין והנאות למען מלכות השמים ‏("מכור כל אשר לך וחלק לעניים ויהיה לך אוצר בשמים"‏). היהדות לעומתה סבורה כי העולם הזה ניתן לאדם להנאתו ‏("יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך"‏). דחייה מוחלטת של עלמא די ברא כרעותיה היא ביקורת מוסווית על בורא העולם. הרמב"ם אומר, בבהירות ובחריפות כדרכו, את התנגדותו לתפישת העולם הסגפנית:

שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אשה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אֱדום ‏(=הנוצרים‏). גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. המהלֵך בדרך זו נקרא חוטא: הרי הוא אומר בנזיר, "וכִפר עליו, מאשר חטא על הנפש" ‏(במדבר ו, יא‏). אמרו חכמים, ומה אם נזיר, שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? ובכלל הזה, אלו שמתענים תמיד אינם בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ‏(משנה תורה, הלכות דעות ג, א‏).

אבל ראוי לשים לב למורכבות הדברים. לכאורה קורא הרמב"ם להימנע מן הסגפנות. למעשה הוא קורא שלא להוסיף משלנו על האיסורים הרבים שכבר אסרה עלינו התורה ‏("לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?"‏). שכן הדת היהודית היא מעיקרה מערכת ביהייביוריסטית, השואפת לרסן את התשוקה לא באמצעות "חיטוט" ‏(נוצרי‏) בנפש וזיהוי "חטאי המוות", אלא באמצעות משטור ההתנהגות. התשוקה נהפכת מקריאת דרור ליצר - להשתעבדות לעול תורה ומצוות, כלומר "הלכה". את ההלכה קובעים אמנם המומחים, אבל הכל מחויבים בה. גם התשוקות המותרות ‏(למשל התאווה המינית‏) עוברות תהליך שמעקר את הספונטניות והופך אפילו את האקט הנהנתני ביותר לקיום מצווה.

הנצרות, שהרמב"ם מביא אותה כדוגמה מובהקת לסגפנות מופרזת, היא במהותה דווקא שחרור מן הסגפנות של המצוות. הנוצרי, שאינו כלי קודש, פועל בעולם שבו ההחלטה אם ואיך לרסן את תשוקותיו היא בעיקרה פרי בחירה חופשית. מספר האיסורים החלים על ההדיוט הנוצרי הוא מוגבל ביותר. מערכת סגפנית מחייבת חלה רק על כלי הקודש. אלה נותרו במובן העמוק "יהודים". כל פרט בחייהם, המוקדשים לעבודת האל, ממושטר ומפוקח. הכוהן והנזיר חיים בעולם "הלכתי" חמור, שנתפש כגזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. בזכות סגפנות היתר של המומחים, בזכות נכונותם לעמוד באמת המידה הסגפנית המחמירה של האל, זוכים שאר החברים בקהילה במידה רבה מאוד של חופש. די לה לקהילה שהמומחים שבה ייצרו מידה מספקת של דחיית העולם ותאוותיו. אם קהילת הגברים היהודית מתייצבת כולה לפני האל, הקהילה הנוצרית מתייצבת לפניו כשהיא מחולקת חלוקה חדה בין החיים בעולם החולין, שהדרישות מהם מינימליות, לבין החיים בעולם הקדושה, שהדרישות מהם גדולות ביותר.

אין זה אומר שמותר לנוצרי הפשוט לעשות ככל העולה על רוחו. אדרבה: הנצרות היא דת המתאפיינת בתובענות מוסרית ודתית ששורשיה עוד ב"דרשה על ההר" של ישו. אלא שהתובענות הסגפנית היהודית עברה בנצרות ‏(מלבד כאמור בקרב כלי הקודש‏) תהליך של דה־לגליזציה. הנוצרי אינו יכול להישען על ההנחיות הברורות של הלכה, המאפשרות למי שמקיים את המצוות לדעת כי מעשיו רצויים. הוא חייב למדוד את חייו על פי הוראות מעורפלות ביותר ולנסות לברר בכל רגע ורגע אם הוא עומד בדרישותיו של האל.

לחלק מן הנוצרים ההסדר הזה משביע רצון. אין הם צריכים לקיים את מבול המצוות והסייגים והגדרים שהיהדות תובעת מבני ברית. די אם יקיימו את מעט האיסורים החלים עליהם ‏(אי־אכילת בשר בתקופות מסוימות, הנחשבת בנצרות "צום", איסור על קיום יחסי מין בימים מסוימים‏), די אם יתוודו מעת לעת על חטאיהם, יתפללו תפילות פשוטות ביותר וישתתפו מפעם לפעם בטקסי הכנסייה, כדי להיחשב נוצרים טובים.

בעבור אחרים ההסדר הזה הוא מקור לחרדות גדולות. הם אינם בטוחים שעשיית המינימום תספיק כאשר יגיעו לשערי שמים. מה יעשו? סביר להניח שיגבירו את עוצמת הפעילות הדתית שלהם, כמו יהודי "מתחזק" ‏(יבקרו בכנסייה לעתים תכופות יותר, ירבו בתפילות ובווידויים, יבקרו במקומות קדושים‏). אבל ישנם גם כאלה שחשים שהפטור היחסי שקיבלו מהשתתפות פעילה בהגשמת האידיאל הנוצרי הלכה למעשה אינו מספק אותם. הנצרות רואה בעין יפה את החלטתם של אנשים כאלה - בין שהם מוּנעים מרגשי אשמה ובין שהם רוצים להצטיין מבחינה דתית - להגביר את סגפנותם ולבטא בצורה דרמטית את הבחירה במלכות השמים, שאחיהם בעולם החולין מותירים ל"אנשי המקצוע".

המודל הנוצרי של סגפנות ממוסדת הוא הנזירות, שנהפכה במאה הרביעית לתנועה המונית. הנזירים ייסרו את גופם כדי להציל את נפשם, מי יותר ומי פחות, מי בחבורה ומי בבדידות. הם נמנעו ממין, מנעו שינה מעיניהם וייסרו את עצמם בשוטים ובעקרבים, עמדו שעות בשמש הקופחת של מדבריות מצרים וסוריה או בקור המקפיא של הצפון. הם צמו ימים רבים, לבשו אדרות שיער ושריונים חלודים. ההתקפה הפרועה הזאת על הגוף עוררה דאגה בלב מנהיגי הכנסייה, לא רק משום שדאגו לשלומם של הסגפנים ‏(שיצאו לעתים מדעתם או קיצרו מאוד את ימיהם‏), אלא גם משום שהסגפנים ביטאו במעשיהם דוגמה לפריקת עול ולא לריסון היצר. נכון אמנם שפריקת העול נעשתה לכאורה בשם התרחקות רדיקלית מהנאות העולם הזה, אבל התעורר חשד בלב מנהיגי הכנסייה כי בניסיון לברוח מחטאי הגוף נפלו הסגפנים בפח חטאי הרוח, ונעשו בשם ייסוריהם בטוחים מדי בעצמם ומרדנים.

גרוע מזה. עד מהרה התברר כי אם בעיני המומחים הסגפנות מבטאת התרחקות מן הכוח, בעיני ההדיוטות היא טכניקה אפקטיבית ליצירת כוח. שכן בשוק הרעיונות הדתיים העיקרון המארגן הוא סחר החליפין. בין בני האדם לבין האל או האלים מתקיימים יחסי קח ותן. בני אדם נותנים לאל את בכורות צאנם ואת פרי אדמתם ומקבלים בתמורה את הגנתו ואת ברכתו. לעתים המהלך הוא הפוך. בני אדם לא עשו את דבר האל ועל כן הם חייבים לשלם לו "קנסות" ‏(מקורבנות חטאת ועד ייסורי נצח בגיהנום‏).

אבל מה קורה כאשר בני אדם נותנים "יותר מדי"? כאשר אדם שאינו חייב לאל פיצוי על חטאיו מחסר טובה מנפשו למען האל, מוותר על הדברים שהם קן תפילותיהם הנידחות של בני אדם מן השורה, נוצר חוב בהנהלת החשבונות של הקוסמוס ‏(הבנויה על עקרון הרישום הכפול‏). החברה והאל חייבים לאזן את הספרים. החברה מעניקה לסגפן־לשם־שמים כבוד וכוח ‏(שהרי בנכסים אין לו חפץ‏). חשוב מזה, היא מאמינה שהאל מעניק לו כוחות על־טבעיים, כדי לאזן את החשבון אתו.

הסגפנות הקיצונית נעשית, ברגע שהסגפן השלים את חובותיו לאל, דרך לצבור נכסים רוחניים, ולמעשה לסוג של סחטנות ספיריטואלית ‏(הדומה לסחטנות העומדת לרשות המקובל היהודי הבקיא ב"שמות", אבל שונה ממנה, משום שהיא אינה כרוכה בידע וגם הדיוטות יכולים להשתמש בה‏). הקהילה הנוצרית נאלצת להתמודד עם מתח מתמיד בין הרצון להתיר את הסגפנות, כביטוי לגיטימי ומועיל של אידיאל דחיית העולם הנוצרית, לבין הרצון לעקר ולביית אותה, פן ירכשו לעצמם הסגפנים כוחות גדולים מדי ויפרעו את סדרי החברה.

ביהדות נפתר האיום הזה על הסדר הטוב בקהילה באמצעות הטלת מגבלות חמורות על סגפנות אינדיבידואלית, כפי שהאיום על סמכותה הפרשנית של הקהילה נפתר באמצעות השתקת הנבואה ‏("מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים"‏). הקהילה היהודית לא נאלצה אפוא להתמודד עם כוחותיה המאיימים של הסגפנות, כפי שלא נאלצה להתמודד עם כוחותיה המאיימים של ההשראה האלוהית. לפתרון הזה היה גם מחיר, אבל עליו ראוי לכתוב בנפרד, אולי "אחרי החגים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו