בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזר השתקנים

לא רק על מה שנכנס לפה אפשר לגזור צום, אלא גם על מה שיוצא מהפה. תענית דיבור פחות נפוצה מצום ואין מייחדים לה ימים. יש הנמנעים רק מדיבור של חול ומשמיעים קול בדברי תורה. אחרים נוקטים שתיקה מוחלטת

17תגובות

מגירת השולחן בחדר העבודה נפתחת רק כדי סדק. לפתוח או לא לפתוח, זו השאלה. אני בת 14 לערך, ואבי שתקן, יושב בערבים ליד שולחן המטבח, מכונס כצופן סוד. המגירה היא שלו. והמפתח הונח בלי משים על השולחן. עתה מציצה בסדק מחברת כרוכה כספר. הסקרנות מנצחת ללא פקפוק. תחושת האשם תידחה לעת עתה.

המחברת היא כעין יומן שנכתב לפני שנולדתי. מחולק לתאריכים וכתוב בצפיפות בכתב החרטומים של אבי. כתב יד מצועצע כשל רבנים. בחלק מהתאריכים מתנוססת בראש הדף כתובת בעט אדום: “תענית דיבור”. אני מדפדפת הלאה, רק כדי לגלות שהכתובת האדומה חוזרת שוב ושוב כאיתות אזהרה. הגילוי של מה שנראה כתוכנית להימנעות מדיבור, הסעיר בזמנו. לא רק משום שהצצה אסורה לעולם הפנימי של ההורה שלך היא מטרידה, אלא גם מפני שזיהיתי שזאת סטייה מהמסגרת הדתית שהכרתי. ככל שהיה ידוע לי, אבי השתייך לזרם הליטאי הפרגמטי, שסולד מכל התנזרות או מיסטיקה. מה לו ולמנהגי פרישות? אבל לא הרהבתי לשאול אותו לפשר הדבר. רק שנים אחר כך, כשנתקלתי ברומאן של דב אלבוים, “זמן אלול”, על נער צעיר בישיבה המקבל עליו תענית דיבור מראש חודש אלול ועד יום כיפור, יכולתי להבין לראשונה את ההקשר של אותה הימנעות שסיקרנה אותי בנעורי.

בישיבות הליטאיות, התברר, השתמרה מסורת ייחודית של תענית דיבור, מורשת מבעלי המוסר כמו רבי ישראל סלנטר. המקור שלה הוא איגרת הגאון מווילנה, איגרת מוסר ששלח הגר”א ‏(הגאון ר’ אליהו בן שלמה זלמן, שחי במאה ה–18‏) לבני משפחתו כשהיה בדרך לארץ־ישראל. באיגרת מדבר הגר”א רבות על שמירת הלשון וגם מצטט ממסכת חולין: “מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאילם”. תענית דיבור במסורת הליטאית נעשית בימים שבין ראש חודש אלול ועד מוצאי יום כיפור. בסך הכל ארבעים יום, שבהם מותר לדבר רק דברי תורה.

אלבוים מתאר יפה את הפרקטיקה ואת תחושת ההיטהרות המתלווה אליה: “ביום ראשון של השבוע גזר על עצמו שתיקה גמורה, ומאז לא פצה את הפה לומר מלה. וזו שיטה בדוקה ומנוסה להינצלות מהסתודדויות של לשון הרע ורכילות של כל מיני בחורים, ומסתם שיחות של בטלנות ושקרים. כי אפשר להרגיש מיד איך שכל המלים הללו עוכרות את צלילות הנפש, ועוד מותירות בקליפת השיניים טעם שמנוני וגס, ולכן הוא מתכתב מאז על ידי הפתקים הקטנים שחתך מהמחברת, כדי שיוכל לענות למי שפונה אליו בדיבור שאיננו בעסקי לימוד או מצוות” ‏(“זמן אלול”, עם עובד‏).

אי–פי

אלבוים, שהרומאן שלו אוטוביוגרפי, מבין כיום את רצונו להפסיק לדבר, כפועל יוצא מההטפה המופרזת לשמירת הדיבור בישיבה שלו. “הרי כשקוראים את ספר ‘שמירת הלשון’ של חפץ חיים, יוצא שעדיף להיות בתענית דיבור”, הוא אומר באירוניה. “כי כשאתה מדבר, כל שנייה ושנייה אתה עובר על איזה 500 לאווים וחטאים”. ועם זאת, “פסיכולוגית זו תגובה לתחושה של טומאה ולכלוך. זו החזרת שליטה של האדם על עצמו. זה היה כוח אדיר. גם נתן לי מעמד כזה של קדוש וצדיק. זה קצת מוגזם כשאתה בסך הכל נער”.

גם שלמה טיקוצ’ינסקי, חוקר במכון ון ליר, אף הוא בוגר ישיבת חברון, עשה פעם תענית דיבור. “לא היה לי קשה”, הוא אומר, “כי אפשר לשחרר את הדיבור בדברי תורה, מוסר ותפילה, זה לא ויפסאנה. לי זה היה מסע רוחני אישי. מעין תרפיה שבה אתה חווה עוצמות גדולות רוחניות. זו חוויה שנשארת אתך לכל החיים”. טיקוצינסקי מבהיר כי זו מסורת אזוטרית ובישיבות ברור שרק יחידי סגולה מסוגלים לה. “אני הייתי בן 22 ונחשבתי בוגר וראוי לזה”, הוא אומר.

על מעלת השתיקה יש אמרות רבות. ידועה למשל, אמירתו של רבן שמעון בן גמליאל: “לא מצאתי לגוף טוב מן השתיקה”. גם החפץ חיים מהלל את השתיקה. אבל תענית דיבור ביהדות היתה ונותרה בשוליים, כמעשה חתרני. יש ענן של שתיקה במקורות לגבי המנהג הזה. הפרופסור רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית אומרת שככלל, בעניין הדיבור יש הבדל יסודי בין החסידים למתנגדים ‏(הליטאים‏). “אלה מקדשים אותו ואלה מפחדים ממנו”, כדבריה. “בעוד שאצל הליטאים הדיבור קשור ללשון הרע ויש להיזהר ממנו, אצל החסידים הדיבור נחשב כדבר אלוהי, משהו שמייחד את האדם”. לכן, המסורת של תענית דיבור נעדרת מהמקורות החסידיים.

המיינסטרים היהודי לא אוהב התנזרויות מוחלטות, מסכים אלבוים. “הרי מה זה הסיפור היהודי? תגביל את עצמך, אבל בתוך החיים”. לדברי אלבוים, תענית דיבור מלמדת עד כמה האתוס הליטאי הושפע מתופעות נוצריות. “אותם גלגולי שלג, תעניות מוגזמות שמתמשכות על פני השנה, הלקאות עצמיות שקוראים עליהן ב’ספר חסידים’, זו המולדת של תרבות המוסר הליטאית”, טוען אלבוים ‏(ספר חסידים מהמאות ה–12–13 מיוחס לרבי יהודה החסיד, ואינו קשור לבעל שם טוב ולתופעת החסידות המאוחרת יותר‏). אלבוים סבור ש”הליטאים היו סגפנים ומאוד קשוחים עם עצמם. הם הפנימו את כלכלת החטאים. התפישה שלפיה האדם נשפט על כל תנועה בחייו, ונענש בחומרה. התרבות הזאת הפכה להיות המשפיעה ביותר על תרבות המוסר והתשובה של הליטאים. כך אני ספגתי את זה בנעורי”. ועם זאת, נראה שאלבוים אינו מתחרט על תענית הדיבור שלו. “זו היתה תקופה של מצוקה, סוערת מאוד מבחינה רגשית. אבל כנראה בטווח הארוך זה סייע בגיבוש התודעה שלי. הדיאטה שעשיתי לעצמי בדיבור עזרה לי לגבש את עצמי כאדם כותב”.

הזולת לא קיים

גירסה מרוככת הרבה יותר של תענית דיבור מכירה מאמה הפרופסור חביבה פדיה מאוניברסיטת באר שבע. האם, שהלכה לעולמה לפני כשנה, נהגה לעשות תענית דיבור בימי פטירתם של הוריה וכן ביום ההולדת שלה. “אלו היו זמנים של חשבון נפש בשבילה”, אומרת פדיה. ייתכן שאמה, נכדתו של המקובל הרב יהודה פתיה, קיבלה את המנהג מאביה. פדיה מוצאת עקבות נסתרים במקורות לתענית דיבור. כך למשל היא רואה בהתפתחות המושג של השמירה על קדושת הדיבור בחז”ל ואצל ראשוני המקובלים, מעין רובד קדום שעל גביו צצה בהמשך תענית הדיבור. בספרו של רבי יצחק אלפייה, המאוחר הרבה יותר - מהמקובלים של חאלב בסוריה במאה העשרים - המוקדש לתענית דיבור, יש מובאות רבות לעניין. מהסקירה לומדת פדיה שהמושגים של שמירת הלשון המשיכו להתהוות במאה ה–16 בצפת, ונטו לכיוון האילמות, כלומר שתיקה מוחלטת, במאה ה–18, כשהגאון מווילנה דיבר על כך במפורש באיגרת שלו. גם החפץ חיים כותב בספרו שמירת הלשון: “כל ימי חייו ירגיל אדם עצמו באמנות הזו להיות בטבע כאילם” ‏(שער התבונה פרק ב’, דף ט”ז‏).

בדורות המאוחרים, בעיקר בחוגי הקבלה המזרחית, התחילו לצוץ מקורות המתייחסים לתענית דיבור כאל חלופה קלה יותר לצום. “יש הקבלה בין דיבור לאוכל. שני דברים הקשורים לפה”, מסבירה פדיה. כך למשל ב”קונטרס היחיאלי”, חיבור של הרב אלפייה, בסגולה ל”ו, המחבר טוען ש”טוב לאדם במקום לענות נפשו בצום ותענית, טוב לו תענית דיבור - כי היא לא מחלישה אותו ויכול ללמוד”. ואמנם, לדברי הרב יצחק בצרי, בנו של המקובל דוד בצרי מירושלים, מנהג הרווח בקרב הספרדים הוא לעשות תעניות דיבור במקום צום באלול עד יום הכיפורים.

פדיה טוענת כי “חוסר דיבור מוליד חוסר תקשורת חמורה במיוחד כשמטיפים לכך בחינוך”. לדבריה, “יש משהו לא נכון בזה שפרקטיקה המיועדת לנזירים מונחלת באופן דוגמטי. התוצאה היא שאנשים כל הזמן חושבים ‘על זה נדבר ועל זה לא נדבר’. התרשמתי שזה לא משיג את מטרתו ולפעמים אתה מרגיש שזה מוליד יותר דיבור בעייתי, רכילות וכדומה”. לעומת זאת, היא מוסיפה, “זה עשוי להיות דבר מאד פורה ומרענן לשתוק, כאשר מדובר בהחלטה אישית ומבוקרת”. היא עצמה מעידה שנהגה בצמצום דיבור בצעירותה. פרופ’ אליאור נחרצת יותר: “מוטב שאדם יצום מאשר ישתוק, כי בשתיקה אין, לדעתי, לא תיקון ולא יחס אנושי. על ידי השתיקה, הרי אתה עושה חלילה עוול לזולתך, והדעת נותנת שאדם צריך לפייס את זולתו”.

כך למשל, נזכרת אשה מהחברה החרדית בחוויה שלה: “בעלי החליט שהוא ידבר רק דברי קודש בימים אלה. אבל מה אשה מבינה בדברי קודש? היה לי קשה. כמו התרחקות. האשה שייכת לחול, לעולם המעשה. מה יש לאשה לעשות עם בעלה? הרי היא לא יושבת אתו בחברותא. כשהוא אומר ‘אני בענייני קודש, את בענייני חולין’, הוא בעצם מדיר אותך”. לאלבוים הבידול החברתי הזה התאים: “בישיבה אתה כל הזמן מוקף אנשים והם חודרים לפרטיות שלך בכל רגע נתון, וכל הזמן יש עין שמפקחת עליך. ההחלטה היא שאני סוגר את החלונות, שבתוך התודעה יש מקום פרטי שאין זר יכול לשזוף אותו. זה נתן לי תחושה של פרטיות. ולכן זה היה מקום מאוד חזק בשבילי. כששוב חזרתי לדבר, היה קשה לתרגל עוד פעם חיים ושיח עם אנשים”. לדברי טיקוצ’ינסקי, כיום זה נחשב לא "ישיביש" ‏(לא מתאים לבחור ישיבה‏) לעשות תענית דיבור. “יכול להיות שזה אור אדום של בן אדם שהולך לקצוות, תמהוני שיש לו כל מיני שיגעונות של צדיקות והחמרה. בשידוכים זה בטח לא מוסיף נקודות”.

אין ספק שתענית דיבור יכולה להעיד על בעיה נפשית, לא רק אצל גברים. לא מזמן התפרסמה ידיעה ב”הארץ” על יולדת חרדית שלא הודיעה לבעלה שילדה מפני שהיתה בתענית דיבור. כשהוזעק אמבולנס, אנשי מד”א היו צריכים לפעול בכוח כדי להעביר את היולדת והתינוק לבית החולים. גם האשה שריצתה עונש מאסר על התעללות בילדיה, שכונתה “אמא טליבן” על שום נוהגה לכסות עצמה מכף רגל ועד ראש, מתקשרת זה יותר מעשר שנים - גם במאסר - באמצעות פתקים.

למרות הכל פורחת היום תענית הדיבור לסוגיה השונים, גם כזאת שמגיעה מכיוון העידן החדש או תורות המזרח, ויפסאנה למשל. התנועה הערה הזאת משתקפת ברשת בשו”תים ‏(מאגרי מידע, שאלות ותשובות בענייני דת והלכה‏) והסברים רבים בנושא. באחד האתרים שעוסקים בקירוב לדת, נמצא גם מאמר של חוזרת בתשובה שמספרת על ניסיון, מוצלח לדבריה, להנחיל תענית דיבור משפחתית. לדבריה, הילדים התרשמו ומיהרו לעשות את כל המטלות בלי שיאמרו להם, ופתאום שיגרת ההוראות ההוריות נדמתה כמיותרת. חזרתה של תענית הדיבור גם מעוררת תהייה, האם בעידן המלל הבלתי פוסק והתקשורת המופרזת בנייד, אנשים משוועים לפסק זמן ומייחלים לשקט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו