בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קדוש קדשה קדושה

את כוח המשיכה של זונות הבינו גם אבות הכנסייה וגם חז"ל. הם ניסו ללמוד מהן את אמנות הפיתוי לאמונה, והפיצו סיפורים רבים על זונות שחזרו - או החזירו - בתשובה. למשל פלגיה, היפהפייה שנהפכה לנזיר

57תגובות

גם היום יש מי שמחלקים את הנשים לשתי קבוצות: מצד אחד זונות, ומהצד האחר - נשים מלאכיות, אימהיות, נטולות מיניות, נזירות. הספרות הקדומה של היהדות והנצרות, שלא פעם מאשימים אותה בהנחת היסודות לתפישה הזאת ולשנאת הנשים הנובעת ממנה, חושפת במפתיע שהפער בין זונות לנשים אלוהיות לא רק שאינו גדול כל כך, אלא שלעתים נדרשים משתיהן אותם כישורי חיים. הנכונות השלמה להתמסר היא בסיס ופתח לטוב ולרע גם יחד.

דווקא התפישה הנוצרית, שכביכול היתה צריכה להיות מוכרת פחות לקורא הישראלי, הכתה שורש בתודעה הקולקטיבית. בתפישה זו הזנות היא מקצוע, או בחירה מקצועית רצונית ומודעת של אשה שמכרה את נשמתה לשטן ואת גופה לנתיניו תמורת בצע כסף, או מתוך תאוותנות. היא מייצגת את כוחות הפיתוי והאופל האורבים לגבר התמים ומסוגלים להטות אותו מדרך הישר, דרך היופי הגשמי. עצם מיניותה של האשה הופכת אותה לצינור של רוע.

חז”ל, לעומת זאת, מציגים תמונה מורכבת יותר. הזנות אינה מאפיין קבוע של זהות, ויחסים שהחלו בזנות עשויים להפוך לשידוכים רצויים ומקובלים באמצעות נישואים. הזנות בספרות חז”ל אינה בהכרח מקצוע, אלא פעמים רבות מצב שגברים ונשים נקלעים אליו מכורח הנסיבות ומסוגלים לצאת ממנו באותה קלות שבה נכנסו אליו. המונח זנות משמש לציון מין הנקנה בכסף ולמגוון של פרקטיקות מיניות, כולל מין בין פנוי לפנויה. התשוקה המינית אינה משויכת באופן בלעדי לנשים, וההתמודדות העיקרית עם “יצר הרע” בספרות זו היא עם ייצרם של גברים. הסיפורים על זונות, לפיכך, שונים בתכלית. ולמרות ההבדלים העקרוניים הללו, שתי התרבויות מנצלות את הקירבה בין זנות לחטא כדי לדון בתהליך הדתי החשוב מכל - התשובה.

הנצרות של המאות הראשונות, ובמיוחד של המאה הרביעית לספירה, יצרה ז’אנר ספרותי חדש: סיפורי זונות חוזרות בתשובה הנהפכות לנזירות. העלילה ברובם דומה: גיבורת הסיפור היא אשה מפורסמת החיה חיי חטא, פוגשת באיש קדוש, ובעקבות המפגש עמו מגלה את האל, משנה את דרכיה ונעשית פרושה מינית. הסיפורים הללו תועדו לראשונה במנזרים בארץ ישראל ובסוריה. בעיני הקהל היתה להם אטרקטיביות כפולה: הם חיזקו מוסכמה נוצרית ועיקרון רוחני שעל פיהם אין מי שלא יכול למצוא את האל ולחזור בתשובה, אבל הם גם סיפקו שעשוע אירוטי, נטול רגשות אשמה, דווקא במקום שהדחיק כליל את הארוס וטיפח תמידית את האשָם. הסיפורים האלו תרמו לאגו הנזירי, משום שכל החוזרות בתשובה עשו זאת אחרי שפגשו באיש קדוש, ותולדותיהן ממוסגרות תמיד בסיפור שבחיו. חזרתה בתשובה של הזונה, אם כן, היא תמיד ניצחונו הרוחני של הנזיר.

הסיפורים הללו על מרים המצרית, פלגיה, תאיס ואחרות, התפשטו במזרח התיכון דובר היוונית והסורית כאש בשדה קוצים. הם היו יפים, מרתקים ונועזים, “שוברי הקופות” של העולם העתיק. והם הציגו גם ב”קולנוע” הקרוב לבית: בתלמוד הבבלי, אך בדיבוב עברי, בהצגת תשובה יהודית הולמת.

אחד הסיפורים המייצגים באופן הנאמן ביותר את הז’אנר הנוצרי הוא סיפורה של פלגיה, או בגירסה המנזרית - סיפורו של הנזיר שגאל אותה, נונוס. במסגרת התכנסות של אנשי כמורה ומנזר באנטיוכיה מתבקש נונוס לצאת ממנזרו ולדבר אל הנאספים. בעודם עומדים מחוץ לכנסייה עוברת מולם פמליה שבמרכזה אשה יפהפייה רכובה על חמור, ראשה חשוף ולעורה רק עדיים; זו השחקנית הנודעת פלגיה. הבישופים כולם מסובבים את ראשם בשאט נפש ורק נונוס בוהה ובוהה. הוא חושב עליה, מדבר עליה, חולם עליה. וגם היא לא נשארת אדישה. היא שומעת אותו בכנסייה, מכירה בכך שטעתה בדרכיה, נאבקת בשטן ומתעקשת לפגוש את נונוס. הוא מפחד לפגוש אותה לבד, אך היא כבר החליטה שהוא יהיה האיש שיגאל אותה. הוא מטביל אותה והיא נותנת לו את כל כספה כדי לחלקו לעניים. ביום השלישי היא פושטת את בגדיה, לובשת כתונת שיער השייכת לנונוס ויוצאת למדבר. לאחר שנים פוגש בה אחד מתלמידי נונוס בירושלים, בתא נזירים מבודד על הר הזיתים. איש מלבדו לא יודע שהיא אשה; בארץ ישראל היא נקראת “הנזיר הקדוש פלגיוס”. מינה מתגלה רק במותה, ואז מנסים הנזירים האחרים להסתיר זאת, אך הקהל הרב שנאסף להלווייתה מסגיר את הסוד.

הסיפור הזה הוא מן המעודנים מבחינה מינית, אך מן הנועזים מבחינה רוחנית ורגשית. הוא סבור שלחטא ולקדושה יש מכנה משותף מפתיע: הפיתוי. גדולתו של הבישוף היא בזיהוי הדבר הזה בדיוק. חבריו נרתעים מפלגיה ומוותרים עליה, אך הוא מרותק אליה. הוא מזהה באמנות הפיתוי שלה ובדבקותה בה מעלה רוחנית, שממנה הוא וחבריו יכולים ללמוד. אך הפחד שלו מפגישה עמה חושף גם את המשיכה המינית שלו אליה. המלאכה המדוקדקת של הפיתוי מומרת ביחד אתה. כשהיא מחליטה לנטוש את השטן, היא מפנה את כל הכלים שרכשה למטרה חדשה, לנמען חדש: ישו. העוצמה האדירה שלה נשמרת ומשנה צורה. אך גם הקשר האירוטי המרומז בין השניים נשמר. היא מתעקשת שהוא יהיה מורהּומטבילהּ, ועוטה את כתונת השיער שלו על גופה.

הטרנספורמציה הבאה בחיי פלגיה אינה מהפכנית פחות מקודמתה. בחייה החדשים היא בוחרת לחיות כגבר וכנזיר. הקדמתי גבר לנזיר, משום שהבחירה הזאת היא קודם כל מגדרית. אם כל אשה, כמאמרו של טרטוליאנוס, אב הכנסייה מן המאה השנייה, היא השער לשטן, זה מפני שהאשה היא ייצוג של הפיתוי המיני, למעשה המין עצמו. הגבר הוא הסובייקט הטהור אך החלש - בעוד שהמיניות כולה מיוחסת לנשים. אם כך מיוצגת כל אשה, הרי שהזונה, המוגדרת על ידי עיסוקה המיני, היא הייצוג הטהור ביותר של הנשיות. כדי להיפטר מעול זה בוחרת פלגיה ליהפך לא רק לנזירה אלא לנזיר, לאיש קדוש. עליה לוותר כליל על מיניותה, ולפיכך גם על מגדרה.

בפרשנות אנושית יותר של הסיפור אפשר לחשוב על מוטיבציות נוספות להחלטה זו, בעיקר שיקולים של הגנה עצמית למי שחיה לבדה במדבר, ורצון פנימי להתרחק ככל האפשר מחייה הקודמים. ניסיונם של הנזירים להסתיר את מינה האמיתי עם מותה חושף את ההלם שהם נתונים בו וגם את השיקולים הפוליטיים שלהם. ההפתעה הכרוכה בגילוי שמי שחי ביניהם שנים ארוכות ונחשב לקדוש שבהם הוא למעשה אשה, שוברת את כל המוסכמות הכרוכות בגברים, בנשים וביחסם לקדושה. אם יתגלה הדבר להמונים, איך יפרשו את היות הקדוש לא רק אשה, אלא גם זונה לשעבר? אותו קוצר ראייה שאיפיין את חבורת הבישופים באנטיוכיה, שהסבו ממנה את מבטםה כשחקנית, מתגלה גם בקרב הנזירים שבקרבם חיה. אך ההמון, כמו נונוס, מוכן להעריץ דווקא את מי ששינתה את חייה ושברה את המוסכמות בשני העולמות - עולם החטא ועולם הקודש.

הנזירות הנשית, וההליכה בעקבות ישו, איפשרו לנשים בנצרות חירויות שחיים במסגרת משפחתית היו שוללים מהן. הן היו למנהיגות, מחוללות נסים, עצמאיות, הן קיבלו הכרה כדמויות פועלות, משמעותיות ואפילו מקודשות. אך ה”שחרור” הזה גבה מהן מחיר - ויתור על חיי המשפחה - וגם הנציח את התפישה האומרת שהאשה מוגדרת על ידי תפקידה המיני. האופציה הנזירית הופכת את האשה ל”לא־אשה”, ולכן גם לזו שמסוגלת לבצע מטלות גבריות ולהעפיל לגובהי המחשבה והאמונה. האשה יכולה להיות קדושה רק כשהיא למעשה גבר.

מוסר ההשכל של הסיפור ברור: אפילו הזונה, משרתת השטן, רשאית לחזור בתשובה, ואולי במיוחד היא, על כישוריה המיוחדים. הלקח המנזרי הוא שיש ללמוד ענווה, ורק מי שמסוגל באמת לראות מעבר לבשר - כמו נונוס - הוא קדוש של ממש.

נפיחה של נביאה

הקשר בין זנות לתשובה, או בין הזונה לחזרה בתשובה, קיים גם בחברה היהודית, אך מערכת הערכים השונה ביחס ללימוד, לתשובה, למגדר ואפילו ל”שטן”, משנה את מובנו. סיפור תלמודי נודע במסכת עבודה זרה יז ע”א - המופיע בתוך סוגיה שלמה הקושרת בין זנות, מוות על קידוש השם, עבודה זרה ואפילו נצרות - מתחיל כך:

“התניא: אמרו עליו על ר”א ‏(=רבי אלעזר‏) בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה”. בן דורדיא המזועזע פונה להרים, לשמים ולארץ, לשמש ולכוכבים, כדי שיושיעו אותו, אך הם מסבירים לו שגם הם נידונו לכיליון, בעיקר באשמת חטאי בני האדם. לבסוף הוא מניח את ראשו בין רגליו וגועה בבכי עד שמת. או אז יוצאת בת קול, קוראת לו “רבי” ומודיעה כי הוא מזומן לחיי העולם הבא. תגובתו המפתיעה של רבי יהודה הנשיא לא מאחרת לבוא: “יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי”.

בסיפור זה הזונה היא סוכנת האל והגבר החכם הוא “החוטא”, אם כי לפחות בראשית הסיפור לא ברור מה חטאו. התשוקה מצוירת כתשוקתו, והיא ממומשת בלשון עוד לפני שהיא ‏(לא‏) ממומשת במציאות. כיס הדינרים מטונימי לגופה של הזונה ולשימושה בו כמקור פרנסה, ובן דורדיא לא רק עובר שבעה נהרות, אלא “עובר עליה” שבעה נהרות ‏(נדמה שאין צורך לפרט מה זורם בנהרות אלו‏). כאשר מתקיים המשגל הממשי בין החכם לזונה נראה שהוא מתרחש על “אנרגיה שיורית”, ונפיחתה היא כמעט השיהוק שלאחר סעודת החשק שכבר התרחשה בלשון.

השימוש בנפיחה כנקודת השיא וכנקודת המפנה של המפגש המיני הוא נהדר מכמה סיבות. ראשית, משום שהיא שוברת את האשליה שמאפשרת את האירוטיזציה של הגוף הנשי בדמות הזונה. שנית, משום שנפיחה זו, המפרה את הקסם המיני, לא מביכה כלל את כוהנת המין. למעשה, היא זו שהופכת אותה, כמו זונות אחרות של יהודים לפניה ‏(רחב, תמר ועוד‏), לנביאה כמעט. הקרנבל שעושה את הזונה לנביאה ומקביל נפיחה לנפיחה מוביל לרגע הגרוטסקי שבו המוות מגלה את פניו מאחורי הזונה ומתוכם. במהלך נועז ומבזה אף יותר קושר הסיפור בין אלוהים עצמו, שאליו לא יוכל בן דורדיא לשוב, לעכוז, שלנפיחה אין עוד דרך חזרה אליו. הגרוטסקה, שנועדה בסיפור הנוצרי לסמן את המשבר שחווה הקורא בראותו שאפשר להיות גם אשה וגם “איש קדוש”, מסמנת כאן משבר תודעתי אחר: הזונה והאל נמצאים באותו צד של המתרס.

הזונה מציגה את בן דורדיא כמי שעבר את נקודת האל־חזור בתשובה. הוא נחרד מדבריה של הזונה, שנראית בעיניו כבעלת סמכות רוחנית. בניגוד לפלגיה, ההופכת את נפשה כתוצאה מרגע אחד של התגלות, החכם חובב הזונות צריך לעבור תהליך שלם, שבו יבין כי גורלו וגורל נפשו אינם תלויים בדבר פרט לו עצמו ולרצונו הטוב של האל. פנייתו לכוחות הטבע, שהיא אמנם מוטיב ידוע בסיפורים על מות קדושים אצל חז”ל ‏(משה, למשל‏) מגלמת בתוכה בהקשר זה משמעות חמורה. אלעזר פונה בתחינה ובבקשת עזרה לא לאל, אלא לרשימה מפוארת של עבודות זרות, שמתגלות כמי שמצויות באותו מצב בדיוק. במלים אחרות, הזנות הובילה אותו לעבודה זרה, אך העבודה הזרה, כמו הזונה, מסרבת למעשה לקבל את “התפקרותו” המוחלטת.

סירוב החשודים לבוא לעזרו, וגם הצבעתה של הזונה על מצבה של נשמתו, מרחיקים אותו מן החטא. באופן פרדוקסלי, כל הדמויות בסיפור אשמות ולא אשמות באותה מידה. הזונה אינה חוטאת פחות או יותר מן הגבר, אך נראה שעל נשמתה אין איום, או לפחות לא מוזכר איום כלשהו. איתני הטבע מוענשים בשל חטאיו של “העם” המיוצג כאן בגבר, אלעזר. איתני הטבע לא מוכנים, או לא יכולים, לעזור לו, אך בכיו, הטמנת ראשו בין רגליו וגעייתו פותחים את שערי השמים. הוא מת, ומזומן לחיי העולם הבא.

הדיון בין רבי לבין עצמו על האמביוולנטיות ביחס לחוזרים בתשובה מגיע לשיא של משחקיות ואירוניה בשימוש בשם “רבי”, שנתקבע כשמו הפרטי של רבי יהודה הנשיא וניתן לבן דורדיא כשם תואר. רבי אמנם מאשר את העיקרון הרוחני הטוען כי אין מי שלא יכול לחזור בתשובה, ששערי תשובה פתוחים לכל, אך הוא מוחה על כך שאלעזר מקבל את תוארו, כלומר הוא מוחה על הזהות המוגזמת ביניהם. רבי מייצג את הנמלה שהלכה בדרך הישר כל חייה ולבה נחמץ כאשר היא רואה את הצרצר עולה לגדולה.

עמדתו מקבילה, במידת מה, לעמדת “הממסד הנוצרי” - קהל הנזירים והבישופים המסרבים להעמיד את הזונה לשעבר באותה מדרגה אנושית כמותם. אך התֶמה הנוצרית־מאוד של הערצת ההתגלות המובילה לקונברסיה, וההתייחסות לקונברסיה כדבר שקורה באופן פתאומי ובן רגע ממש, מועמדת כאן לשיקול מחדש. הקורא, אלא אם כן הוא ארכי־פושע בעצמו, מזדהה עם רבי.

קדושה בתוך טומאה

הסיפור הזה יכול היה, כביכול, להשתלב במסורת הנוצרית הנזירית: הערכים של חזרה בתשובה, הזיקה בין זנות לחזרה בתשובה. אך כמה הבדלים צצים מיד על פני השטח. ראש וראשון בהם הוא היחס לתשובה, שני - היחס למיניות ולחטא, שלישי - תפקיד האשה.

בסיפור הנוצרי הזונה היא שחוזרת בתשובה, מה שאין כן בסיפור חז”ל, המשתמש בדמות הזונה כדי להחזיר בתשובה את מי שחשוב באמת: הגבר. אך לעומת זאת, הזונה, ככל אשה, אינה מייצגת רֶשע, או חטא קדמון; היא אינה גילום של הנפילה או של “השטן”, וגם לא סובלת מאותו בידוד וקלון שממנו סובלת הזונה בנצרות. למעשה, בסיפור התלמודי הזונה היא כלי קודש כבר בהיותה זונה. היא משמשת שליחה של האל ומצוירת כמי שרואה בעולמות עליונים את גורלות בני האדם ואפילו את העתיד. אך ככלי קודש היא רק כלי ואינה זוכה להתייחסות. היא משמעותית רק כמקדמת מהלך נפשי אצל הדמות החשובה באמת: הגבר. בסיפור בן דורדיא נפשה אפילו לא ניצלת. אין טעם לעסוק בה.
גם תפישת הקשר בין נשים לתשוקה אינה זהה. חז”ל לא מכחישים שהגברים הם מקור התשוקה, או רואים בזנות “פיתוי נשי”; בן דורדיא מתואר כמי שחיבתו לזונות היא כעבודה זרה בשבילו, כלומר שהוא חש אליה להט דתי כמעט. אך שלילת התשוקה מן הזונה היא גם זו שמקדמת את שלילתה, כלומר את חוסר העניין של חז”ל בה כנפש פועלת ומתפתחת.

מעבר לכך, הנצרות יוצרת בסיפורים העוסקים בזונות החוזרות בתשובה חיץ ופירוד בין קודש לטומאה, בין הזונה לנזירה. חז”ל מוצאים לעתים את הקדוּשה בתוך הטומאה. הזונה משמשת בעבודתה את האל, ובה הוא עושה שליחותו.

הדיון בזנות ובנזירות אינו רק דיון בשוליים העליונים והתחתונים של החברה, אלא בעצם יסודותיה, בהבנה של קירבה לאל ושל נשיות. המודל הנוצרי, הרואה בנשיות מכשול לפני הקודש משום שהיא גילום של המיניות, ממיר את הזונה בנזירה. המודל היהודי שונה, ואין בו למיניות אותו ערך שלילי, והתשוקה לחטא נמצאת בה אצל הגבר. לסיפור התלמודי אין צורך בנזירות נשית או גברית, משום שהקודש מצוי בכל מקום, ואפילו במין, המגולם בצורה קיצונית בדמות הזונה. התהליך ההכרתי, הגורס שהחטא והכפרה עליו נמצאים בתוך הנפש ואינם תלויים בממסד או במפגש עם דמות קדוש, הוא מסקנה נוספת של הסיפור התלמודי, שמסמן את התרחבות הפער שבין שתי הדתות בשלהי העת העתיקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו