בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם כבר יורד גשם

“מורה הדרך” של הסופר ההודי ר”ק נראיין מנסה להשיב על שאלה אחת מכריעה: האם צום ממושך יכול להפוך אדם, ואפילו נוכל, לקדוש?

7תגובות

האדם, אומרת סבתא שלי, כמו אוטו - בלי דלק לא נוסע. לנסוע הוא אכן לא נוסע, אבל דברים אחרים עשויים לקרות לו. חוט דק, בלתי מוסבר, קושר את הגוף אל הנפש, את הקיבה אל הלב, את הדם אל התודעה. משיכה קלה בו גורמת לתנודות בנפשו של הצם. כמו במקרה של ראג’ו, נבל קטן מן העיירה הדמיונית מלגודי, גיבור ספרו של הסופר ההודי ר”ק נראיין “מורה הדרך” ‏(The Guide‏), שראה אור באנגלית בסוף שנות החמישים ‏(ויצא לאור בעברית ב–2008 בהוצאת “ידיעות ספרים”, בשם “הגורו ממלגודי”, ובתרגומו היפה של ניב סבריאגו‏).

שני צירים עוברים בעלילת הספר. הראשון מסופר בגוף שלישי ומתאר את חייו של ראג’ו מאז השתחרר מבית הכלא. ראג’ו יוצא מן הכלא ומתיישב על שפת נהר. עובר אורח ושמו וולאן חושב שהוא סאדהוּ - קדוש הודי נודד - ומבקש את עצתו. ראג’ו שואל אותו לפרטי הבעיה ונותן לו עצה. במהרה נפוצה השמועה באזור, ואנשים רבים מתחילים לעלות לרגל אל ראג’ו, לבקש את עצותיו ולהעניק לו מנחות מזון. ראג’ו נהנה מהצלחת התרמית, מגדל זקן ושיער ארוך כדרך הקדושים ההודים, והעולים לרגל מתחילים לכנות אותו “סוואמי”. העניינים מתחילים להשתבש כשמתחילה הבצורת: מעריציו מאמינים שהוא קיבל עליו לצום עד שיירד גשם, ומפסיקים להביא לו מזון. ראג’ו מוכרח לצום ולהתפלל בכל יום שעות ארוכות בתוך הנהר. לילה אחד הוא קורא לוולאן, שהיה לבכיר תלמידיו, מושיב אותו לרגליו ומספר לו את סיפור חייו מלידתו ועד לפגישתם על שפת הנהר.

סיפור זה, המסופר בגוף ראשון, הוא הציר השני של העלילה. ראג’ו גדל כמוכר בדוכן בתחנת הרכבת של מלגודי, היה למורה דרך יצירתי לתיירים, היודע להמציא בכל רגע נתון את פיסת ההיסטוריה שתעניין אותם ביותר. כאשר מגיע למלגודי ארכיאולוג ידוע יחד עם אשתו הרקדנית כדי לחקור את ציורי המערות שבסביבת מלגודי, משמש להם ראג’ו מורה דרך. הרקדנית - רוזי - מוצאת חן בעיני ראג’ו. היא עוזבת את בעלה, שאינו מעריך את אמנותה, וראג’ו נהיה בן זוגה ומנהלה האישי. רוזי מצליחה, בעזרת הרמיות הקטנות של ראג’ו, והוא עצמו מתעשר עד שהוא נתפס בזיוף ומושלך לכלא לתקופה ארוכה. כשראג’ו משתחרר הוא הולך לשבת על שפת הנהר וכך מוצא אותו וולאן. כל חייו, הוא אומר לוולאן, הדריכו אותו יצרים קטנוניים, זיופים ורמאויות. הכסף, הרעבתנות והתאווה הובילו אותו מתחנה לתחנה עד שהגיע למקומו הנוכחי.

ראג’ו מזכיר כל פרט - מלידתו ועד ליציאה משערי בית הכלא - בלי להשמיט דבר. הוא מצפה שוולאן יקום בסלידה ויקלל, “ואנחנו חשבנו אותך כל הזמן לנשמה גדולה! אם מישהו כמוך יסתגף זה יבריח אפילו את מעט הגשם שמצפה לנו. הסתלק, אתה, לפני שיתחשק לנו לזרוק אותך מכאן. רימית אותנו”. ראג’ו מביט בוולאן, כאילו הוא מחכה שוב לגזר דינו של שופט. נראה שהפעם השופט קורץ מחומר קשיח יותר מזה שפגש באולם בית המשפט. וולאן נותר שקט - כה דומם שראג’ו חשש שמא נרדם. ראג’ו שואל: “עכשיו שמעת הכל?” כמו עורך דין שמתמרמר על כך שהשופט שקע בחלומות בהקיץ. “כן, סוואמי”. בעיני וולאן נותר ראג’ו “סוואמי”, וראג’ו ממשיך בסיפורו.

אי-אף-פי

האירוניה של נראיין היא אחת מתכונותיו המפורסמות, וספריו אכן מצחיקים ומכילים ביקורת נוקבת על החברה ההודית. אך בתוך האירוניה הזאת שלובה גם שאלה דתית עמוקה: מהו “מורה דרך”, כשם כותרתו המקורית של הספר. האם יש מישהו, בשר ודם, היכול להדריך את שאר בני האדם בדרכם? האם יכול אדם רגיל ליהפך לקדוש שתפילותיו תפילות ויכולותיו המיסטיות הן יכולות של ממש? כיצד מותמר החומר האנושי לכדי דבר מה הגדול מסך חלקיו?

לראג’ו לא נותרת ברירה. הווידוי מאיין את כפל הפנים שבאישיותו. אין לו מה להסתיר ואין לו מה להרוויח. בנקודה זו נהפך ראג’ו לתלמידם של מעריציו, ולרגע אחד הוא מרשה לעצמו להאמין להם.

בפעם הראשונה בחייו עשה מאמץ רציני. בפעם הראשונה למד את ההנאה שבהתמסרות מושלמת שאינה קשורה בכסף או באהבה. בפעם הראשונה עשה משהו שלא היה לו עניין אישי בו. הוא הרגיש פתאום התלהבות גדולה שנתנה לו כוח להמשיך במאמץ. ביום הרביעי לצום היה מלא חיים. הוא ירד לנהר, נעמד עם כיוון הזרימה בעיניים עצומות וחזר על התפילה. לא יותר מתחינה פשוטה לשמים, שישלחו גשם ויצילו את האנושות. הוא שר אותה בקצב קבוע שהרדים את חושיו ואת הכרתו, וכשחזר עליה שוב ושוב העולם נעלם. הוא איבד כמעט כל תחושה, חוץ מהקהות בברכיו מהמגע הממושך עם המים הקרים. המחסור במזון העניק לו תחושת ריחוף שגרמה לו הנאה, עם המחשבה ברקע, “ההנאה הזאת היא משהו שוולאן לא יכול לקחת ממני”. הצום הכפוי ווידוי הדברים יוצרים תנועה בנפשו של ראג’ו. אך גם אדם שמצליח לוותר על משהו מיצריו האנושיים אינו יכול לעזוב את אנושיותו לחלוטין.

מתקשרים אליו בזריחה
 

כארבעים שנה לפני הדפסת “מורה הדרך” פירסם פרנץ קפקא את אחת מיצירותיו האוטוביוגרפיות החשובות ביותר, “אמן הרעב”. איש לא כפה על אמן הרעב את רעבונו. היה זה הוא עצמו שראה את רעבונו כאמנות ודבק בו. או שאולי, לפי הצהרתו בסופו של הסיפור, רעב האמן רק מפני שלא מצא את האוכל הערב לחכו? בימיו האחרונים של קפקא, כאשר כבר לא היה מסוגל לאכול או לדבר, ומשקלו צנח הרבה מתחת לרצוי, הגיה בפעם האחרונה את הקובץ שנקרא על שם הסיפור הזה ועיניו זלגו דמעות.

באמצעות גורלו האירוני של אמן הרעב מציג קפקא את דמותו שלו כאמן. אמן שלא בחר באמנותו, אלא שאמנותו בחרה בו. אמן שזקוק למבטי הבריות ולגבולותיו של האמרגן. אמן שאמנותו אינה בריאה לו ואינה משמחת אותו. היא טוטאלית, כפויה עליו מבחוץ, ואם יילך אתה עד הסוף ימצא עצמו מת בזרועותיו של המפקח. גם נראיין משתמש ברעב הכפוי כדי ליצור אירוניה דומה. ב–1974 הוא כותב: “הרגשתי שנקלעתי לאותה סיטואציה כמו ראג’ו, הגיבור של ‘מורה הדרך’ שלי, שנחשב בטעות לקדוש והתחיל לתהות בשלב מסוים אם אור החל זורח מפניו”. נראיין מספר שאנשים מתקשרים אליו בזריחה, משום שהם מניחים שהוא מתחיל במדיטציה בארבע בבוקר, שהוא נשאל אם הוא מוכן לתקשר עם רוחות, לחזות את העתיד ואף לסייע למפגש עם האלה קאלי.

אצל קפקא המעריצים הם השוטים, שבין אם יגיעו ובין אם לא יגיעו - לעולם לא יוכלו להבין את נפשו של האמן המיוסר. הם עשויים להבין שמדובר באמן גדול, אך את האמנות עצמה איש אינו יכול להבין מלבד האמן עצמו. האמן הוא אמן של אמת, הנזקק למבטו של העולם שאיננו מסוגל לרדת לתהומות נפשו. אך אצל נראיין, שלא כמו אצל קפקא, האמנית האמיתית, הטוטאלית, שאינה מוטרדת משאלות חומרניות כמו כסף או מזון, היא הרקדנית רוזי, ואילו נראיין מזהה את עצמו דווקא עם ראג’ו, מורה הדרך היצירתי, המאלתר סיפורים, המתנהל על יד האמנית האמיתית, וסופו שהוא מושלך לכלא כשהוא חותם בשמה. נראיין אינו רואה בעצמו אמן או קדוש, אלא נוכל קטן. אך יתרונו על פני קפקא שהוא מעז להעלות את האפשרות היומרנית: האם אפשר שלא המעריצים שהוליך שולל הם הטועים, אלא הוא?

התקשורת באה ומדווחת על מעשיו של הסוואמי, אלפי אנשים נוהרים לחזות בפלא, רופאים בודקים אותו ומודיעים שהוא הגיע לקריסת מערכות גמורה, אך הסוואמי איננו אוכל דבר. וולאן רוכן קרוב לסוואמי ואומר: “הרופאים אומרים...”

בתשובה מבקש ראג’ו מהאיש להתקרב ולוחש: “עזור לי לקום על רגלי”. ראג’ו נאנק מרוב מאמץ. שפתיו מילמלו תפילה. וולאן ואדם נוסף אחזו בו בכל זרוע. שמש הבוקר כבר זרחה. ראג’ו פקח את עיניו, הביט סביב ואמר: “וולאן, יורד גשם בהרים. אני יכול להרגיש את זה מגיע תחת כפות הרגליים, במעלה הרגליים”. אחר כך צנח.

כחמישים שנה עברו מאז נכתב “מורה הדרך”. הוא הספיק להיתרגם ללשונות רבות, להיות מעובד לסרט קולנוע ולמחזה בברודוויי, ועדיין לא נפתרה שאלת השאלות של הספר: האם יורד גשם, או אולי התחושה המטפסת במעלה רגליו של ראג’ו היא צינת המוות האוחזת בו? האם הוא עובר את המטאמורפוזה ונהפך לקדוש, או שהוא נותר מורה הדרך הרמאי מתחנת הרכבת של מלגודי שהתחפש לגורו? השניוּת של נראיין אינה מוכרעת לשום צד עד לשורתו האחרונה של הספר הנפלא הזה. אך בשונה מקפקא, שאמנות הרעב שלו הכריעה אותו לקרוס לתוך עצמו, הסוף הפתוח של נראיין מאפשר לאמן הרעב לתת אמון באחר, לתת אמון בצום ובתפילה, לתת אמון בווידוי, ומתוך כך - בלי לוותר על חוט של אירוניה קלה - אולי אף לתת אמון בעצמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו