בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקדושה אנורקסיה

כשליש מן הקדושות בכנסייה הקתולית, מ–1200 עד היום, גילו סימנים מובהקים של אנורקסיה נרבוזה - המחלה שנחשבת לאחת התופעות המודרניות ביותר. האם הסיגופים הללו היו מאז ומעולם, ומה פתאום הם נקשרו בקדושה?

69תגובות

קתרינה, אשה צעירה מסיינה שבאיטליה, מתה מרעב בת 36. בגיל ההתבגרות - על כך מעידים מכתביה וכתביה הרבים - הפסיקה בהדרגה לאכול. היא פשוט לא הצליחה לאכול. בכל פעם שהביאה ולו קמצוץ מזון לפיה, לא יכלה בטנה להכיל אותו והיא הקיאה מיד. כל הסובבים אותה - אמה, הכומר המוודה שלה וקרובי משפחתה - ציוו עליה לאכול. לפרק זמן מסוים זה הצליח, אבל לאט לאט היא שיכנעה את כולם שמאחר שהאוכל יהרוג אותה בכל מקרה, עדיף כבר למות בעינויי רעב.

אומיליאנה מצ’רקי מתה גם היא בייסורי רעב גדולים. היא חלתה והפסיקה לאכול כמעט לגמרי, אחרי שהתאלמנה בהיותה בת 22. גם כשיכלה ללעוס, העדיפה שלא.

מרגריטה מקורונה היתה אשה שהסיפורים על יופיה נישאו למרחקים. הם מעידים עליה שאפילו התעללותה הנוראה בגופה וההרעבה העצמית לא פגעו בחנה. היא מעולם לא נישאה אך חיה עם מאהב במשך תשע שנים, הרתה וילדה לו בן. גם מרגריטה הפחיתה בכמויות המזון שהרשתה לעצמה לאכול, הכריזה שהיא רוצה למות ברעב וכך היה.

שלוש הנשים האיטלקיות האלה לא רק עינו את גופן אלא גם הרעיבו את עצמן למוות וסבלו מאותה מחלה איומה ושמה אנורקסיה נרבוזה, שהסימפטומים שלה מוכרים היום היטב. אלא שקתרינה, אומיליאנה ומרגריטה אינן בנות זמננו. שלושתן, כמו אנורקסיות רבות אחרות, חיו במאות ה–13 וה–14. ההבדל בינן לבין הנשים הצעירות החולות באנורקסיה בזמננו הוא ששלושתן תלו את סיגופי גופן, או מה שהיום היה מכונה “בעיית האכילה” שלהן, באמונתן הדתית ובדבקותן באל. צומות וסיגופי גוף הם דבר שכיח כידוע בקרב הדבקים באלוהים ובאלה המקדישים לו את חייהם. אבל במקרה של הנשים הצעירות הללו, אפילו הכמרים המוודים ובכירי הוותיקן שסיפוריהן הגיעו אליהם, הבינו שמשהו כאן לא בסדר.

תעודות וכתבים מן התקופה מעידים שההרעבה העצמית נתפשה בחברה של ימי הביניים המאוחרים בהתחלה כדיבוק, כישוף או סימן כלשהו ליד השטן. אבל אחר כך, סירובן של הנשים לאכול, או העובדה שגרמו לעצמן להקיא, נתפשה דווקא כאקט של דתיות, טוהרה והקדשת החיים לאל. שלוש הנשים האלה היו נערצות כבר בחייהן, והכנסייה הקתולית אף הכריזה עליהן כקדושות, כלומר העבירה אותן בקלות רבה יחסית את תהליך הקנוניזציה ‏(הליך רשמי בכנסייה הקתולית שבו מועלים בני אדם או חפצים או מקומות נבחרים, לדרגת קדושה‏).

אנחנו רגילים לשייך את הסיבות להתפשטות מגיפת האנורקסיה לתחלואי החברה המודרנית וללחציה על נערות ונשים לציית למודל יופי של רזון. העובדה המפתיעה שלא תמיד סובלות ממנה דוגמניות או שחקניות צעירות כמו קיית מוס או אפילו הנסיכה דיאנה שסיפרה על הבולמיה שלה, מביאה לחשוב שהרעבה עצמית אינה בעיה בלעדית לעולם המודרני אלא תופעה על זמנית.

ההיסטוריון רודולף מ’ בל מאוניברסיטת אריזונה, קורא לתופעה הזאת “אנורקסיה קדושה” ‏(Holy Anorexia‏) ומצביע על כך שיותר משליש מתוך 261 נשים קדושות המוכרות על ידי הכנסייה הקתולית ואשר חיו באיטליה משנת 1200 עד ימינו, גילו סימנים מובהקים של אנורקסיה. בל סבור שקבוצת הנשים הזאת גילתה סימנים של התנהגות אנורקטית כתגובה למבנה החברתי הפטריאכלי שבתוכו היו כלואות, והמציאות ההיסטורית של “אנורקסיה קדושה” צריכה לגרום להערכה מחודשת של הגישות המודרניות לטיפול באנורקסיה. לשיטתו, צריך אולי להתעמק יותר בגורמים ובמקור המחלה, ולאו דווקא בתרפיה. “המקור” הוא בחלק לא מבוטל המוטיב של האשמת האם.

כניעה או שליטה

ברכה אטינגר היא ציירת מצליחה ופרופסור לאמנות ופסיכואנליזה בקתדרת מרסל דושאן באוניברסיטה EGS בשווייץ. היא תיאורטיקנית בשדה הפסיכואנליזה הצרפתית, וכתיבתה על הנשיות נחשבת פורצת דרך בפילוסופיה ובפמיניזם. אטינגר חולקת על מסקנותיו של בל.

האם הסיגוף הספציפי הזה, ההרעבה, ההרחקה העצמית מהגוף הנשי, הוא אכן תוצר מודרני, המתקשר ישירות לא רק למבנה החברתי אלא גם למבנה המשפחתי של האנורקסית, או שזוהי הפרעה על־זמנית הקשורה לנשיות הקמאית?

“הסיגוף הוא התעוררות של גוף־נפש מתוך כאב בלב לבה של התענגות, שהפשר שלה נשמט ממה שמסמן את גופנו כאנושי. הסיגוף מופיע על הגבול שחוצץ בין האנושי והחי לבין מה שלא חי והוא מעבר לאנושי, והוא מבטא על כן את הניסיון למצוא משמעות במה שמעבר לאנושי. צריך להבדיל בין אנורקסיה שכרוכה באידיאל היופי הנשי כפי שעוצב בתקופתנו - שזאת הרעבה יותר מאשר סיגוף - אנורקסיה כמשבר נפשי קשה, או רמה פסיכוטית של אנורקסיה, שיכולה להוביל למוות ודורשת התערבות רפואית, לבין סגפנות המתקשרת לרעיונות ביחס לקדושה באלוהות ובאנושות, גם אם אפשר לבלבל בין כל אלה בקלות.

“במצב של משבר פסיכוטי, הרעיונות שמנחים את ההרעבה העצמית מחלחלים מממד כאוטי באישיות שלוקח את הפיקוד מהעצמי הרגשי והרציונלי כאחד, ומפורר בכל פעם מחדש את מאמצי האשה להתארגן כך שיהיה תואם בין גוף, נפש, רגש, רוח, אירועים במציאות, שאיפות, דרך ומטרות. כשתפישת המציאות נפגמת והעֵרות היא כמו חלום, מתלווים לזה חרדות ודיכאונות. הנפש מאותתת אז דרך הגוף את הבקשה שלה לעזרה ואת אובדן כוחות החיים”.

למה אנורקסיה מקבלת כה בקלות את חותמת הקדושה? מה יש ברזון הקיצוני, לעומת השמנת יתר, שיוצר הילה סביב המסתגפת, בעוד שאשה שסובלת מאכילה כפייתית ומשמינה נתפשת לא רק כארצית אלא גם כחלשה?

“בתקופה שלנו, הרזון הקיצוני יכול להיתפש בו־זמנית כהסתגפות וכתוצר של נורמות שהן פרי תחלואי החברה המודרנית, כלומר, הן ככניעה לנורמות והן כהתקוממות נגדן. הסיגוף הגופני, שמטרתו להתאים לדימוי אידיאלי של המבט שמביטים בו - ואנחנו חיים הרי בעידן של שיקופי ראי, מצלמות ומסכים - הוא אות שהאשה משדרת לכך שביכולתה להתגבר על צורכי הגוף למען משהו שחורג מן הגופני, ושבאמצעות רוחה היא שולטת על הגוף. אלא שבימינו, בניגוד לעבר, הפגנת העצמאות הזאת מן הגוף משדרת גם קונפורמיות, כניעה והפנמה של לחצי המדיה והחברה על הנערה. הנערה מזדהה עם שיקוף של עצמה במראה שמנכרת אותה מגופה ומעצמה, בעודה משיבה לה במקומם דימוי, אם נתאר זאת במונחי ‘שלב הראי’ של לאקאן.

“השמנת יתר, לעומת זאת, יכולה מצד אחד להיתפש כהתקוממות נגד הנורמות של ימינו, אך בו בזמן היא גם אות לחוסר השליטה של הרוח על הגוף, כלומר היא מייצגת התמכרות לארציות. התסמינים האלה, שחוצים את ההיסטוריה והתרבות, מקבלים פירושים שונים בכל תקופה ומעידים ללא ספק גם על מה שחורג מפרשנות חברתית והיסטורית: העצמיות האנושית כשלעצמה, על חיבורה הפטאלי לגוף ולנשמת האינסוף”.

בעקבות השיחות שלנו, ובעקבות המסקנות של ההיסטוריון בל, שהסיגוף והעינוי העצמי של הנשים הקדושות הללו נובעים מאי־נורמליזציה בחברה הקרובה ובמשפחה, חשבתי על שילוש קדוש: ילדה - אשמה - אימהות. כלומר, המעגל הזה שאנחנו מורגלים בו, בהשפעת הפסיכולוגיה המודרנית, של האשמת האם. האם קיים סיכון ממשי שהילדה, שנוטרת טינה לאמה ומאשימה אותה במצבה הנפשי, בסופו של דבר תשנא את עצמה?

“בעיני לאקאן, הרעיון לראות בהורה את סיבת הדברים ולהאשים אותו, יהיה, מצד המטפל, כניסה לתעתוע של המישור הדמיוני. היחס בין ילדים להורים הוא חלק מהמכלול, אך סיבתו טמירה ונסתרת יותר. הסיבה הממשית נעדרת מהשיח הסימבולי שבעזרתו מחפשים את הסיבה, ואל לו למישור הדמיוני לקחת את הממשי ואת הסבלי בשביו, כי זה יקשה על הריפוי.

“אסכולות אנליטיות אנגליות ואמריקאיות רווחות, לעומת זאת, הפליגו בעזרת דמיון עשיר מאוד, לפתח לקסיקון שמאפשר למטפל להגיש לכל מטופל את מה שכיניתי במאמרי ‘אמא־מפלצת המוכנה לשימוש’ את הגורם לכל המכאובים שנעוצים בעבר הלא ידוע וכך לתעל אל האשה־האם כעסים ותסכולים. החברה המערבית ספוגה ברעיונות פסיכואנליטיים שמייצרים את האם כאשמה.

“כשמטפלים אינם מעניקים כבוד לדמות האם ואינם מתייחסים אליה בחמלה, הם מנציחים את דמות האשה הבשלה ודמות האם בתוך נפשה של הבת, כמפלצת ומדוזה שדחייה שלה תקל על סבלן. זה תיעול של כעסים חולפים לתוך תבנית של שנאה המנצלת את האמון הראשוני באמא. ליחסי הבת־האם זה סבל מתמשך. ליצירתיות בכלל, זו חבלה בפוטנציאל האמון וההתפעלות. מבחינת האתיקה יש כאן מכשלה לפני פיתוח יחס הכבוד, ונוסף לכך, לבת שהיא אשה או תגדל יום אחד ותהיה לאשה ואולי גם אמא - זו פצצת זמן מתקתקת של שנאה עצמית פוטנציאלית, שנאה לא מודעת של עתידה כאשה ואולי כאם; ברגע שהיא מדמיינת את עצמה ככזאת, היא נרתעת, והפעם - מעצמה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו