בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלילה ההוא

איש בשק יוטה, איש בחולצה מכופתרת, דמויות ירוקות שחורות ואני בליל חורף בכפר פלסטיני. סיפור על מעצר חשודים, ובעיקר על עינויים שנהפכים לעינוי עצמי

23תגובות

בלילה ההוא, כשבאתי לקחת את אבי, קפאו רגלי מקור. כתפי הימנית כאבה. כפות ידי רעדו. בבוקר היום ההוא נתליתי שעה ארוכה על ענף העץ שבחצר. ניצחתי. חברי שמט את אחיזתו לפני.

בלילה ההוא התפתלתי על רצפת חומר קרה. שמיכת הצמר הזיפית ששכבתי עליה היתה קצרה, והברך חזרה ופגשה את הרצפה הקרה. מבעד לאשנב קטן במפגש הקיר הפונה לרחוב עם התקרה נראה מעט אור ירקרק. התנחמתי בכך שהוא ירוק וחם.

בלילה ההוא צעדנו דרך ארוכה. כלי רכב העלו אותנו לגרונם והקיאו אותנו מתוכם וירדנו מהם אל הכביש המתפתל במורדות ואדי שענן הניח בו את ראשו וטבענו בערפל. רגלינו דרסו שוּמר שריחו משכר ונישא עד לקצותינו.

בלילה ההוא השחיר הטל את מכנסי וזלג אל גרבי העבים. גרבי, שבימים רגילים עטפו את כף רגלִי ונעו אתה כגוף אחד והגנו עליה מן הנעל הנוקשה, עזבוה ועשו עם הנעל יד אחת לשפשף ולחתוך את כף רגלי, שהמים הפכוה לבנה וחרתו בה הרים וגאיות.

הוואדי נעשה צר יותר והשיירה טיפסה אל חריצו המזרחי, לעקוף סלע גדול ועץ משתרג סביבו וחודר לקרביו. הטיפוס במעלה הוואדי גילה לראשוני השיירה את אורות הכפר.
אבי, שחש שאינני מוצא מנוחה, סב אלי וכיסה אותי בידו הגדולה. ריח גופו היה חריף מריח השומר.

אי–פי

בפאתי הכפר עצרנו. קולות נשיפה חרישיים החרישו את אוזנַי. הבטתי אחורה אל מורדות הוואדי, אל האורות המכתרים את פסגות ההרים הרחוקים. הקור, שהבל גופם של ההולכים הדף אותו, פילס את דרכו חזרה פנימה וצימרר את גופי. בין השיחים במורד הוואדי, בינות לסירה הקוצנית ולסלעים הגדולים, התפתלו צלליות בפעילות קדחתנית. במנוד ראש מוכר סימנתי לצללית הקרובה אלי והתרוממתי. הנחתי את כף רגלי הימנית בעדינות על שיח. הרמתי בעדינות את רגל שמאל והנחתי אותה על סלע אפור. ואז - שוב את ימיני על סלע ואת שמאלי על סלע גבוה וגדול ממנו. על משטח סלעים אפורים כרעתי ברך והמתנתי. הבטתי אל הכפר. השקט הדק והקור סינוורו אותי. הפכתי את פני ממנו ונשכבתי על גבי, והעולם זרוע הכוכבים כיסה אותי. נשמתי את אוויר הלילה הקר. ריח השוּמר התערבב בריח מדורה שדעכה ובריח אחר, רחוק ולא מוכר.

רחש קל לידי הסיר ממנו את המעטה שנפרש עלי. התגלגלתי על בטני והאזנתי. הרחש היה ללחישה. הרמתי את ראשי ושמעתי חילופי דברים מהירים, חסרי נשימה. התקדמתי בזחילה בשביל כדי להיטיב לשמוע והלחישות נעשו ברורות ותקיפות יותר. אהבתי אותן, אף על פי שלא הבנתי אותן. אהבתי אותן כי זיהיתי את הצליל הזר שדיבר בו הדובר התקיף, המוכר לי מבין השניים, ומשעה שזיהיתי את קולו, הנחתי לעצמי להתקדם במהירות רבה יותר, לסמן להם מטרים ספורים לפני נקודת המפגש ולהתרומם.

שלושה משתתפים בפגישה. אני שטוף זיעה. תשוש ויציב. מימיני דמות בג'ינס קרוע, בכפכפי גומי על אף הקור, ומראשה עד מותניה שק יוטה עם שני חורים לעיניים. משמאלי צעיר בן שלושים וחמש, ראשו גלוי, שערו מסורק בקפידה, זקנו מגולח למשעי, עורו מדיף ריח טוב ועל חזהו מונחת חולצה מכופתרת ונראה כאילו רק במקרה נקלע למקום. אבל כל מראהו אומר גם: הייתי כאן לפני כולם.

מפגש שותק. מחליפים מבטים. מהנהנים. משתהים. אני מקרב את פס המתכת העטוף פלסטיק חלק אל פי ולוחש. השק בוהה בי. אני בוהה בו. צמרמורת חולפת בגבי. אני מסב את ראשי ומביט בחולצה המכופתרת שרושמת משהו בפנקס. רחש קל נשמע מאחורי ואני מביט אחורה ורואה גושים חומים, ספק דוממים ספק נושמים, בינות לסלעים ולשיחים. ממתינים.

בלילה ההוא, כשבאתי לקחת את אבי, נסק מבטי ממני, עזב אותי והתבונן בי; ראה שק קרוע חורים לעיניו, ראה דמות לבושה ירוק ולידה אדם בחולצת כפתורים מעומלנת בפאתיו של כפר. מבטי התבונן בי היטב ואז הפך פניו ממני וראה ילד קטן. בן שלוש. לגופו הבהיר חולצת טריקו כתומה ומכנסיים קצרים. שערו הבהיר מוטל מקלות מקלות על מצחו והוא באמצע שדה סרפדים וחרציות שאין לו סוף. אף שפילס את דרכו ברמיסה והשביל שהגיע בו דרוס היטב, הוא פוחד שהדרך אבדה לו והוא עומד קפוא על מקומו ומנסה לשרוק.

מבין השיחים, מהירות ושקטות, החלו מתרקמות דמויות ירוקות שחורות. אט אט נחסמה השלישייה בשני טורים ארוכים. לחשתי על אוזנו של האיש בחולצה המכופתרת ויחד פסענו אל ראש הטורים. את השק הותרנו בינות לשני הטורים ולאורו של ירח דק וחיוור צעדנו פנימה והכניסה אל הכפר עימעמה את אור הירח.

הלכנו שקטים. מכונסים. בתי הכפר, שהחלו לקרום בטון וברזל מתוך תצלום האוויר שבראשי, היו אפורים ואטומים והרחובות ריקים ונקיים. לא דוכן נטוש, ענף יבש או נייר עיתון. הסימטאות היו חשופות מחיבורו של קיר הבית עם כביש הרחוב ועד לחיבורו של הבית ממול עם הכביש. נביחה רחוקה בתוך השקט העמום הקפיאה את לבי ואת רגלי. הסתובבתי אחורה והבטתי בהם ארוכות. ראיתי שק.

המשכנו לצעוד צמודים לקירות. כעבור מאתיים מטר הגענו לפנייה חדה שמאלה. סימטה צרה עזבה את הרחוב ונמלטה אחורה. החולצה המכופתרת נעה אחורה במהירות, לפתה את כתפו של השק ומשכה אותו אל קדמת הכוח. דמויות כהות מאחור נצמדו לרגע קצר ונעלמו בסימטה. השאר נצמדו לקיר הנגדי, הצמידו ראשיהן זה לזה. לרגע התרחקו ונעו במהירות במורד הרחוב. נותרנו שק, החולצה המכופתרת ואני.

בלילה הוא נדדה שנתי כי גופי הקטן צר היה מהכיל את השקט הכבד ששרר בכל. בית האבן האפור, רצפת החומר הלחה תמיד, אבי, אחי ואחותי, ארונות המטבח שמולאו בכלים שלפני שעות ספורות הרעישו עולמות, הפחידו אותי בדממה הצורמת שבקעה מהם.

התקדמנו לקרן הרחוב. השק החל להישרך אחרינו. החולצה עצרה חזרה כמה צעדים אחורה, חפנה את שני קצות השק עד שכפות הידיים נבלמו בגוש קשיח, משכה אותו אליה ולחשה דבר מה. עכשיו נענו במהירות. השק לא פיגר כבר.

נענו ברחוב המקביל עוד כמאה מטר, וליד בית שחציו הרוס פנינו שמאלה לסימטה צרה. צעדנו בטור והשק בינינו. הנמכנו את ראשינו מתחת לחלונות והתקדמנו במהירות. הסימטה נפתחה לכיכר קטנה, מוקפת כדי שלושת רבעיה בבתים, ובחלק הריק מבתים נפתחה אל אזור חולי זרוע אבנים ובמרכזו בית. הקפנו את הכיכר וכרענו לפני המגרש הריק. לחישה קטנה אל דש הבגד אישרה שאפשר להמשיך.

מפתח הסימטה התגלתה זירת קירות בטון שחלונות קטנים בודדים מפרים את אטימותה. בפתחה רוכנות שתי דמויות. אחת כפופה מעט, לצאת ידי חובה. לידה מונח שק. דמות נוספת כורעת על ברך ימין, ואף כי הלילה חיוור אפשר להבחין בכתפיים עולות ויורדות. לשווא מנסה הדמות להרגיע אותן.

בלילה ההוא, עודי כורע וכתפי הימנית שעונה אל קיר בית שחור, נשטף גופי במים שעלו מהסימטאות, ומקירות הבתים באו מהנחל האכזב ונשאו אתם שוּמר גרוס רגליים, קש יבש, אבק כביש, גלגלי סירה קוצנית חפופי בוץ. נפשי שינקה אוויר מריאותי. אפי שעמד על משמר החמצן החל לנשום מים.

הנה אני מוטל על גבי בביתי. עיני קרועות לרווחה. חולם. דבר מה העיר אותי ונדמה לי שאין זה רעש. הרי שקט כל כך בפנים ועוד יותר שקט בחוץ. בצהריים, כשהיה חם ורועש והשמש קפחה וקירות הבתים סינוורו, התנתקתי ופניתי לוואדי, ירדתי עד שליש גובהו, המשכתי לתוך שדה ברקנים שקוציהם יבשו והקשיחו. ידי נשרטו והכאב האט את הליכתי. קמר כף רגלי השמאלית החשוף בשל חתיכת בד שנקרעה מנעלי נחתך. הבטתי למדרון שמנגד. הבל לוהט עלה ממנו. ריכזתי את מבטי במערה קטנה בין הסלעים והלכתי אליה. השמש הכתה את גבי וצרוב שמש הוספתי ללכת. גופי התכסה נקודות אדומות ממפגש הברקנים עם עורי. פשטתי את חולצתי לבל תיקרע, הפכתי את גבי למדרון, כרעתי על ברכי, הנחתי את מצחי על השביל שקצרו רגלי, התרוממתי, הבטתי מעלה אל תוך עין השמש ונפלתי מלוא כובד משקלי אחורה. ברקנים ודרדרים שננעצו בגבי בלמו את נפילתי. שכבתי כך עד רדת השמש.

כל כך שקט ורגוע. ריח המרחבים הפתוחים זורם בין הבתים ומרענן את העולם. אני הופך את ראשי ושולח מבט מרוכז לרחבה מאחורי, לפתחי הבתים ולחלונות, ומתחיל לנוע לכיוון הבית. הירח החיוור שליווה אותנו כבר הספיק לשקוע במערב והבתים שעזבתי נעלמו באפילה. הבטתי בדלת הבית הכחולה וראיתי דרכה את העתיד.

הלילה הזה ארוך וקר וצפוף. גבי שרוט. שמיכת הצמר מזיעה אותי ובלעדיה קר. אחותי התהפכה. עיניה נפקחו. היא בוהה כערה אך עיניה נעצמות אט אט. אני מתהפך אל אבי אך איני מוצא מנוחה. אני מכווץ את בטני ומביט בדלת הבית.

פתאום מופיע לידי. אני מביט בשעוני ומהנהן. הוא מושך מהבגד המוזר שעליו חפץ קטן, ניגש לדלת הכחולה, ממשש אותה בעדינות וחוזר אלי. נקישה בגבי. אני מריח שק יוטה מעורבב בריח סולר וכביסה עדינה. אפי משוך אחרי הריח ועיני מביטות בדלת מהופנטות. נשמע פיצוץ קטן. מנעול הדלת ניתק ממנה ונשמט אל מדרגת הבטון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו