בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו

החלוצים נטשו את הדת בטריקת דלת, אך הנהיגו דת משלהם: דת העבודה. פולחניה היו קשים והיא דרשה התמסרות מוחלטת ואף גבתה קורבנות. עד היום

26תגובות

ב–23:00 נדם שקשוק המסרגות והמזכיר היה אומר: “תמו דברינו לערב זה. מחר כולנו קמים לשבוע עבודה חדש. לילה טוב”. באלה המלים נחתמה, בכל שבוע מחדש, שיחת החברים בקיבוץ שגדלתי בו, שהיתה מסתיימת בשעה הזאת במוצאי שבת כדי לאפשר למאמיני דת העבודה לקום לפולחני הבוקר שלהם. היו שקמו לחליבת בוקר ב–2:00 ואחרים שקמו ב–5:00. עובדות המטבח והמטפלות התחילו את יום העבודה ב–6:00, ואחרונים היו המורים, שיום עבודתם התחיל בשעה 7:00 בבוקר.

“איפה אתה עובד?” היא שאלה שהתשובה עליה הציבה את האדם בהייררכיה הקיבוצית יותר מהרבה מדדים אחרים. “לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים”, היתה כותרת המשנה של “על המשמר”, העיתון התנועתי, ובחלוף השנים אפשר רק להתפלא על כך שלעבודה לא הוקדשה אף לא מלה אחת בכותרתו: הציונות, הסוציאליזם ואחוות העמים עמדו אמנם ברומו של עולם, אבל “דת העבודה”, צירוף שיוחס לא”ד גורדון, היתה הדת הרשמית בקיבוצים בכלל ובאלה של תנועת “השומר הצעיר” בפרט. היו לה כוהנים ומאמינים, חלקם מבית וחלקם מבחוץ, אידיאולוגים ואנשים מן השורה. היא השׂביעה את מאמיניה מרורים וגם מעט עונג, ובעיקר היתה עניין להתגאות בו והמדד החשוב ביותר לרמת המוסר - מוסר העבודה. סדרן עבודה, אחד התפקידים החשובים בקיבוץ, ממונה על שיבוצם של אלה שאין להם מקום עבודה קבוע, מי למטבח ומי לפרדס.

אחר כך, האידיאולוגים של התנועה הקיבוצית, שייצגו אותה אפילו מעבר לים, אימצו גישות ליברליות יותר. אבל בקיבוצים דת העבודה העמיקה שורשים. מאיר יערי, למשל. האיש שייסד את מפ”ם ושימש המזכ”ל שלה במשך שנים ארוכות, עלה לארץ מגליציה ב–1920 והיה ממייסדי הקומונה של השומר הצעיר בביתניה עילית, שהיתה הקומונה הראשונה של התנועה ובה שלטה דת העבודה עד קיצוניות. אבל יערי שינה את דעותיו בנוגע לעבודה עם השנים.

המחזה “ליל העשרים” מבוסס על קורותיה של הקבוצה. המחזאי, יהושע סובול, אומר שרק 24 איש - עשרים בחורים וארבע בחורות - עלו לביתניה עילית. “הקבוצה נבחרה על ידי חבריה בתהליך של סלקציה פנימית אכזרית מתוך ארבעים חברים שהיו בה בראשיתה, ומובן ש–24 הנבחרים חשו עצמם כקבוצה אליטיסטית”, אומר סובול. “הם עבדו בסלילת כביש מיבנה לכנרת, ובשנות השבעים, כשערכתי את התחקיר לקראת כתיבת המחזה, כמה מהם עדיין היו בין החיים. ידידיה שהם, שהיה חבר בית אלפא, סיפר שהעבודה כללה ניתוץ סלעים, ושהבחורות נדרשו להשתתף בה שווה בשווה עם הבחורים”.

תומר אפלבאום

בביתניה התוודע יערי לרעיונותיו של א”ד גורדון, שעתידים להשפיע על יחסו לעבודה. יערי האמין בגורדון אולם מאוחר יותר התכחש לו במשך שנים ארוכות והתעלם ממנו. רק בשנות השישים שבו קיבוצי השומר הצעיר לדון במשנתו של גורדון.

שנתיים אחרי ביקורו של גורדון בביתניה, ב–1923, פירסם מאיר יערי מאמר שכותרתו “סמלים תלושים”, ובו כתב: “רק דבר אחד ברור לי, שעם שלם לא יוכל להמשיך קיומו זמן רב בלי פרינציפיון מטאפיסי וסמל דתי. אחרת הוא שוקע, וכאן לא תועיל שום קונצפציה כלכלית וחברתית, וגם זה ברור לי, שסמל דתי בתור נחלת כל הציבור יוכל להיוולד רק מתוכנו, מתוך המון העמלים, הבועט בחיי מותרות ומקבל עליו ברצון את ההסתפקות החומרית” ‏(מצוטט במאמרה של אביבה חלמיש, “השפעתו הדיאלקטית של א”ד גורדון על השומר הצעיר”, שהתפרסם ב”קתדרה”, 2005‏).

השנים חלפו וא”ד גורדון כבר מזמן לא היה בין החיים כשבשנת 1940 השמיע יערי דברים שונים לגמרי בסמינר תנועתי שבו השתתף. הם נאמרו בטון מפויס, כמעט נהנתני: “אין דת העבודה. עבודה זה לא אידיאה המסמלת את הכל. יש השקפת עולם, השקפת חיים, יש יצירה והנאה. בפגישה בין האדם ובין המציאות, העבודה לא מתמזגת עם הקוסמוס, העבודה זה התנאי לקיומנו, תנאי מוסרי לקיומנו”. והוא חזר על הדברים הללו ואף הדגיש אותם במכתב שכתב למוקי צור בערוב ימיו, ב–1983. על מצבתו נכתב: “במאבק לעמל משוחרר”.

דומה שהמהפך שחל בעמדותיו של מי שעמד בראש התנועה לא השפיע על חבריה ואמירותיו לא עירערו את מעמדה של העבודה כערך עליון, במיוחד בקיבוצי השומר הצעיר. העבודה היתה מוקד לפולחן שיש להשכים ולקיים אותו. ככל שיום העבודה התחיל מוקדם יותר, כך נחשבת רציני יותר. בימים שעוד עישבו את שדות הכותנה במעדר, בני נוער, בני 13–15, היו יוצאים לשדות כבר בארבע בבוקר.

מי שעישב את שדות הכותנה בשנות השבעים עוד היה בר מזל בהשוואה לעובדים בשנות החמישים, שגם קטפו כותנה בידיהם ‏(בטרם היות הקטֶפֶת המכנית‏), אספו תפוחי אדמה ותלשו שיחי בוטנים. ייסורי העבודה היו אחד משני הנושאים ‏(השני הוא רמתו הנמוכה של האוכל‏) שבו התפארו בני קיבוצים והתחרו ביניהם. הייסורים היו סוג של משאת נפש, ולכן המקום שבו עבדו יותר קשה, קמו יותר מוקדם, חלבו יותר פרות ובילו יותר שעות בשמש היה המנצח.

כמו בכל דת, היו ייסורים השמורים למאמינים וייסורים השמורים לכופרים: “בטלן” היה כינוי הגנאי החמור ביותר, רק אחד היה חמור ממנו: “בטלן כמו אבא שלו”, משפט שסימן את התהוותה של שושלת בטלנים. מי ברשימה? המתחלים כל שני וחמישי, אלה שלוקחים שבת ‏(יום חופשה‏) באמצע השבוע, הולכים בבגדי שבת בשעות היום כשכולם בבגדי עבודה, עוסקים במקצועות חופשיים, או מי שקיבלו עליהם את דין התנועה ובלית ברירה שימשו שליחי התנועה בארץ ובחו”ל.

על יעקב חזן, שותפו של מאיר יערי בהנהגת “השומר הצעיר”, מספר הפרופסור זאב צחור, שהוא “השתדל מאוד להשתבץ בעבודה כשהיה לו זמן. הוא לא עשה תורנויות שבת מכיוון שחוץ מזה שהיה עסוק באירוח אישֵי מדינה, עסק בנושאים רגישים של חברי משמר העמק ובדרך כלל גם הצליח לפתור את הבעיות שהונחו לפתחו. בשנים הראשונות ייצר פוטֶלים ‏(שרפרף מרופד‏) לחברים. זה היה בורגני, אבל היה בזה משום צידוק לנופש אחרי שעות העבודה. אולי זו אחת הסיבות לכך שחזן היה נביא בעירו, חביב על חברי משמר העמק ומקובל עליהם, לא כמו מאיר יערי”.

ואכן, בשיקוף נאמן לסגנונות המנהיגות השונים של השניים, על קברו של יעקב חזן נחקקו המלים הבאות: “מנהיג הקיבוץ הארצי ומפ”ם, אוהב ונאהב”, ואף לא מלה אחת על עבודה.

המספיד המקומי
כמו בכל דת, גם בדת העבודה היו רפורמטורים, מתנגדים מבית ואפיקורסים, שייסרו בדבריהם את הכוהנים ואת אנשי הפולחן. במאמר שהתפרסם במארס 1956 ב”השבוע בקיבוץ הארצי” מתרעם ישראל פנחסי, חבר קיבוץ אילון, על תוכחות שהטיח יערי בחברי הקיבוצים. מדבריו עולה גם ביקורת על ראשי העדה ושליחיה: “הקיבוץ היה חברה עובדת ועמלה קשה”, כתב פנחסי, “חברה שעדיין לא מרשה להקציב לחבריה יותר משישה־שמונה ימי חופש אחרי שנת עמל; חברה שמעמידה לרשותו האישית של החבר רק 30 ל”י לשנה; חברה שבה האשה־החברה עומסת יום־עבודה קשה ומתוח גם בגיל 45–50. כיצד יכול ציבור זה של 6,000 עד 7,000 משפחות לקיים מפלגה, תנועה עולמית ורשת מסועפת של מוסדות ומשרדים?” ‏(מתוך “מאיר יערי: האדמו”ר ממרחביה, שנות המדינה”, מאת אביבה חלמיש, שעתיד לראות אור בהוצאת עם עובד בראשית 2013‏).

אולי היה זה זרע הספק שנזרע אז, שצמח וגדל וכירסם כל חלקה טובה בקיבוצים, וכירסם גם במעמדה של העבודה, והיא ירדה מגדולתה. בקיבוצים מופרטים עובד כל אדם בעבודה כראות עיניו. העבודה היא עניין כלכלי גרידא ואין בה שום אידיאולוגיה. בקיבוץ המעפיל לדוגמה, תאילנדים חולבים את הפרות יחד עם חברי הקיבוץ, וגם קוטפים את האבוקדו. “אבל בשלחין ובמדגֶה”, מזדרז לומר איתן טנא, רכז הקהילה, “עובדים רק חברי קיבוץ”. בקיבוץ עין החורש אין אמנם עובדים זרים ברפת ובשלחין, אבל את שטחי האבוקדו והפרדס מעבד תאגיד משותף לקיבוצי הסביבה שמעסיק עובדים מתאילנד.
שרידים של דת העבודה, שחלפה מן העולם עם ההפרטה, אפשר למצוא בבית הקברות של קיבוץ עין החורש. הכתובות על המצבות מלמדות על מעמדה המיתי של העבודה ועל חריצותם של השוכבים תחתיהן.

בארי מספר שבזמנו היה לכל חבר קיבוץ כרטיס, שבו נכתבו לצד תאריך לידה ותאריך עלייה מקומות עבודה ותפקידים שאותם מילא. “כשאני צריך לכתוב הספד אני פונה לכרטיס הזה”, הוא משתף, “כמובן שבהספדים לוותיקים, מייסדי הקיבוץ, מוקדש חלק גדול יותר למקום עבודתו של האדם, ולו רק מפני שהם הקימו את הענפים הללו והיו מזוהים אתם.

“על הקבר של אבא שלי לדוגמה, כתבנו ‘איש עמל וספר’, משום שכל ימיו עבד בימים וקרא בלילות. על הקבר של קובה ארצי, שהקים את רשת המים בקיבוץ, שמו עובדי המים שיבר גדול ולידו מפתח צינורות, ועל הקבר של רפי קומרצ’רו, שהיה ממקימי ענף הכותנה, נהגו הפלחים להניח כמה גבעולי כותנה מהקטיף הראשון. על קברו של חגי שחם כתוב: ‘איש ידע, חזון ועמל’, על קברם של בלה ואברהם אלברט כתוב: ‘ממייסדי הקיבוץ, אנשי עבודה וחזון’, ועל קברו של משה בדר מופיע שוב הצירוף האהוב, ‘איש עבודה וספר’”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו