בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זיכרון דברים

איך הזיכרון שלנו עובד

זיכרון קצר וארוך טווח, גלוי וסמוי, סמנטי ואפיזודי: פרופ' אלי וקיל מסביר את המערכת המורכבת של הזיכרון האנושי, אך מזכיר כי חשוב לא פחות גם לדעת לשכוח

44תגובות

הנרי מולזון היה בן 9 כשרוכב אופניים פגע בו. בעקבות החבלה בראשו, הוא פיתח אפילפסיה שהלכה והחמירה, עד שבגיל 27 הפסיק כמעט לתפקד. כמוצא אחרון החליט הרופא שלו להסיר כמה חלקים במוחו, אחד מהם היה איבר שנקרא היפוקמפוס.

הניתוח הצליח והתקפי האפילפסיה פחתו. הנרי שלאחר הניתוח נשאר אותו אדם אינטליגנטי וחביב כשהיה, אבל משהו בו השתנה. הוא איבד את היכולת לזכור, ומכאן והלאה הפך להיות אחד ממושאי המחקר המרתקים ביותר של הנוירופסיכולוגיה.

לא נכון יהיה לומר ש-H.M, כך כינו אותו החוקרים שבדקו אותו, איבד את זיכרונו לחלוטין. הזיכרון שלו לטווח קצר, למשל, היה מצוין: הוא זכר בקלות כל תמונה או מספר ארוך שהראו לו, זמן קצר לאחר שהתבונן בהם. הוא היה מסוגל לנהל שיחות של כמה דקות. גם הזיכרון לטווח ארוך נשמר: הוא זכר בבהירות רבה אירועים שקרו לפני הניתוח.

מה ש-H.M חסר ברמה עמוקה מאוד היה היכולת להפוך זיכרון קצר-טווח לזיכרון ארוך-טווח. הוא שכח כל דבר, זמן קצר לאחר שהסתיים. פחות משעה לאחר ארוחת הבוקר הוא לא יכול היה לזכור מה אכל, אפילו לא את העובדה שאכל. כל זמן שתשומת לבו היתה ממוקדת בנושא מסוים הוא היה מסוגל לקלוט מידע חדש. ברגע שדעתו הוסחה, למשל אם מישהו הפריע לו באמצע שיחה, הוא לא הצליח לחזור לנושא הקודם. במשך 30 שנה, חודש בחודשו, הוא נפגש עם אותה מדענית שחקרה אותו, ובכל פעם שהיא נכנסה לחדר, היא נאלצה להציג את עצמה מחדש. גם את עצמו בראי הוא לא זיהה, כי הוא זכר את דמותו רק כפי שהיתה לפני הניתוח.

גטי אימג`ס

המחקר על H.M אפשר למדענים להסיק כמה מסקנות חשובות על הזיכרון: ראשית, שזוהי יכולת נפרדת מיכולות קוגניטיביות אחרות: עובדה שהאינטליגנציה של H.M לא נפגעה כלל. שנית, שהמעבר מזיכרון קצר-טווח לזיכרון ארוך-טווח מתרחש בהיפוקמפוס. זו הסיבה שכאשר הוסר חלק זה בניתוח, נפגעה יכולתו של H.M לזכור דברים חדשים. לבסוף הבינו המדענים, שההיפוקמפוס אינו המחסן הקבוע של הזיכרון לטווח-ארוך, משום שסילוקו לא השפיע על זיכרון האירועים מהעבר הרחוק.

שנים רבות חשבו המדענים שהפגם בזיכרון ארוך-הטווח של H.M הוא מוחלט - ושהוא לא יכול לזכור או ללמוד שום דבר חדש. אבל הזיכרון התגלה כמורכב עוד יותר ממה שהם חשבו. מדענים הראו ל- H.M רשימת מלים ובקשו ממנו לקרוא אותה דרך מראה. אנשים רגילים מתקשים בתחילה לקרוא כתב ראי, אבל עם הזמן הם לומדים ומהירות הקריאה שלהם משתפרת. למידה כרוכה, כמובן, בזיכרון, ולכן ההפתעה היתה רבה כאשר התברר שגם H.M למד לבצע את המטלה. אמנם, בכל פעם שהגיע למעבדה לא היה לו מושג מי הם האנשים העומדים סביבו, ומהי המטלה המשונה שהם מראים לו. ואולם, הוא הלך והשתפר בקצב זהה לאנשים רגילים, וגם לאחר שנה הוא עדיין זכר איך לקרוא כתב ראי.

שני מדענים, ניל כהן ולארי סקווייר, הבינו שתופעה זו מעידה על קיום זיכרון מסוג חדש, וקראו לו "הזיכרון הסמוי". זו היתה פריצת פרץ דרך בחקר הזיכרון, ובהכרה שהזיכרון אינו יכולת מנטלית אחת, אלא מכלול שלם של יכולות.

זוכרים בידיים

ניר כפרי

פרופ' אלי וקיל, ראש המעבדה לזיכרון ואמנזיה במרכז הבינתחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, מכיר היטב את המקרה של M.H. כראש פרויקט שיקום נכי צה"ל לאחר חבלה מוחית, הוא פגש מקרים דומים אחרים.

"אצל אנשים נורמליים", אומר פרופ' וקיל, "שתי המערכות – הזיכרון הגלוי והזיכרון הסמוי – עובדות יחד וקשה להבדיל ביניהן. ובכל זאת, אפילו אנחנו נוכחים בהפרדה בין שני סוגי הזיכרון בחיי היום-יום. כאשר בן הזוג שואל אותנו, למשל, מהו הקוד הסודי של כרטיס האשראי, אנחנו מתבלבלים לעתים ואומרים שאנחנו לא זוכרים. אבל אם נלך לכספומט וניתן לאצבעות ללכת במקומנו, הן יקישו את המספר בקלות, ואז יתברר שאנחנו דווקא כן זוכרים. זהו הזיכרון הסמוי.

"אצל פגועי ראש אמנסטיים (שסובלים מאמנזיה, שכחה – ס"ר), ההפרדה בין שתי המערכות ברורה. היה לי מטופל, בחור אמנסטי נכה צה"ל, שניסיתי למצוא לו תעסוקה. יצרתי קשר עם בעל בית דפוס שהסכים לקלוט משתקמים, והבחור התחיל תקופת ניסיון. אחרי כמה ימים התקשרתי לשאול מה קורה, והמעסיק אמר שהוא מנסה ללמד את הבחור להפעיל מכונה ענקית לחיתוך נייר, אך לשווא. ביקשתי שלא יתייאש, אבל אחרי שבועיים הוא התקשר ואמר שהוא מרים ידיים. 'הבחור לא מצליח ללמוד'. נסעתי לבית הדפוס ושאלתי את הבחור האמנסטי אם הוא יודע מה צריך לעשות. הוא ענה בשלילה.. המעסיק הביט בי בחוסר אונים. מתוך דחף לא ברור, לקחתי חבילה של גיליונות נייר, תקעתי אותה לידיו של הבחור ואמרתי: תחתוך. בלי היסוס, הבחור ניגש למכונה, הניח, הרים, משך ודחף, לחץ על כפתורים – שניים בבת אחת, כמו שצריך – והשלים את העבודה. זה היה מדהים.

"הוא זכר היטב את מה שלימדו אותו, אבל לא ידע שהוא זוכר. הוא איבד את הזיכרון הגלוי, זה שאנחנו מודעים לקיומו או להיעדרו, אבל לא את הזיכרון הסמוי".

אז לא נכון, בעצם, להגיד על מישהו "יש לו זיכרון טוב", כי יש הרבה סוגים של זיכרון.

"הזיכרון האנושי הוא הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו פעם. מאז ומעולם ניסו אנשים להגדיר את היכולת הזאת, שבמידה רבה קובעת את זהותנו ועושה אותנו מי שהננו. הרי מי אנחנו לולא הזיכרונות שצברנו והדברים שלמדנו?".

במהלך הדורות אנשים פיתחו מודלים לתיאור הזיכרון, שהשתנו בהתאם לטכנולוגיה של התקופה, מסביר פרופ' וקיל. אנשים לקחו את שיא הטכנולוגיה של זמנם, והשוו את הזיכרון אליו. אפלטון, למשל, דיבר על הזיכרון כלוח שעווה שהחוויות מטביעות עליו את חותמן. בימי הביניים ראו את הזיכרון כספרייה. הזיכרונות, לפי המודל הזה, מקוטלגים בתיקיות או במגירות, כך שכאשר אנו רוצים מידע, אנו סורקים את התיקיות ושולפים את המתאימה. במאה ה-19 תואר הזיכרון כמרכזיית טלפונים, שמפעילה קווים שהונחו קודם לכן על ידי הניסיון. אחר כך דיברו עליו כעל מכשיר הקלטה או מצלמה. היום, בעידן המחשב, נוהגים לדמות את הזיכרון למחשב-על שקולט, מעבד, מאחסן ושולף מידע ביעילות.

אלא שהודות להתפתחויות בחקר המוח בעשורים האחרונים, אנחנו יודעים שהזיכרון הוא לא אף אחד מכל אלה, מוסיף פרופ' וקיל. "הזיכרון האנושי הוא דינאמי, משתנה, נוצר ונמחק, גלוי וסמוי. אם כבר מחשב, אז דווקא רשת של מחשבים, שלכל אחד מהם התמחות שונה והם מחוברים ופועלים בתיאום".

תן לי דוגמה לרשת זיכרון.

"קחי, למשל, את השיחה שלנו. זוהי אפיזודה, שבמהלכה המוח שלך יוצר את מה שאנחנו מכנים 'זיכרון אפיזודי'. הזיכרון הזה מורכב מכל מה שקשור לאפיזודה הזאת: תוכן השיחה, המקום והזמן שבהם היא נערכת, הפנים שלי כשאני מדבר. כל המידע הזה נצרב במוח שלך כזיכרונות שמחוברים ביניהם באופן שאני אוהב לדָמות לצרור בלונים. תוכן השיחה הוא בלון אחד, זיהוי הפנים שלי – בלון שני, המקום, הזמן והרקע – לכל אחד בלון משלו. כל הבלונים מאוגדים יחד בטבעת, שמוחזקת על ידי מוכר בלונים. וכך, כאשר הוא מושך חוט של בלון אחד, הוא מזיז גם בלונים אחרים, וזוהי ההיזכרות: אני מפעיל זיכרון אחד והוא מושך ומעורר זיכרון אחר.

"מה שמעניין הוא היחס בין הזיכרונות הלא מודעים למודעים. באפיזודה הזאת, את אולי מכוונת לזכור רק את תוכן השיחה שאנחנו מנהלים, כי זה מה שחשוב לך, אבל המוח שלך קולט וזוכר גם המון דברים אחרים: השמלה האדומה שאת לובשת, וחולצת הפסים שלי, התמונה על הקיר מאחוריי ואולי גם המחשבות שצצות לך בראש במקביל לשיחה. כך שהשיחה היא רק זיכרון אחד מני רבים באפיזודה הזאת.

"זה יוצר אפשרויות מרתקות של היזכרות. אם אשאל אותך מחר: איזו תמונה תלויה אצלי על הקיר, סביר שלא תזכרי. אבל אם אראה לך את התמונה, ייתכן שתזכרי ביתר קלות בשיחה שלנו. כיוון שהזזתי בלון אחד, טלטלתי גם את האחרים, וגם טלטול של זיכרון שאינו מודע יכול להשפיע ולעורר את הזיכרון המודע העיקרי. הזיכרון הוא תלוי הקשר, גם אם ההקשר הוא לא מודע".

מלבד כתיבה של יצירות מופלאות כמו "בעקבות הזמן האבוד", יש לממצא הזה יישומים?

"העובדה שהזיכרון הוא תלוי הקשר חשובה, למשל, לחקירות משטרתיות של עדים. אדם נקלע למקום מסוים והופך עד לפשע. העדות שלו חשובה, אך הזיכרון מטושטש. מחקרים מראים, שכדי לרענן את זיכרונו, כדאי לחקור אותו בזירת הפשע, ולא בתחנת המשטרה - כדי שההקשר יסייע לו להיזכר.

"זה יכול גם לעזור לנו בחיי היום-יום. אני יושב בכורסה ומתכוון להתקשר למישהו. פתאום דופקים בדלת, ועד שאני קם לפתוח, מדבר עם האורח ונפרד ממנו, כבר שכחתי מה רציתי לעשות קודם. זה קורה הרבה לאנשים זקנים, וההמלצה היא לחזור לשבת בכורסה, פיזית ממש, כדי שההקשר – תפישת המרחב, תנוחת הגוף, הדברים שראיתי מזווית העין כשישבתי שם יעזרו לי להעלות מהזיכרון את מה שרציתי לעשות".

המידע של הזיכרון הגלוי נמצא באזורים שונים של קליפת המוח, מסביר פרופ' וקיל. כל אזור שאחראי על סוג של עיבוד מידע, גם מאחסן אותו (למשל, אזור הראייה גם מעבד וגם מאחסן את המידע הוויזואלי, אזור השמיעה עושה זאת למידע אודיטורי). הקישור ביניהם, הטבעת שמאגדת אותם, נמצא בהיפוקמפוס.

הזיכרון הסמוי, לעומת זאת, ממוקם באזורים "נמוכים" יותר, מתחת לקליפת המוח, שאחראים לתפקודים יחסית פשוטים מבחינה קוגניטיבית. בדרך כלל, הזיכרון הסמוי עמיד לפגיעות ראש הרבה יותר מאשר הזיכרון הגלוי, אבל אצל חולי פרקינסון, דווקא הוא נפגע ואילו הזיכרון הגלוי נשמר.

דיברת על אבחנה בין זיכרון גלוי לסמוי, בין זיכרון ארוך-טווח וקצר-טווח וסיפרת על זיכרון אפיזודי. מהו הזיכרון "המשלים" לזיכרון האפיזודי?

"הזיכרון האפיזודי נובע מאירוע חד-פעמי, מאפיזודה מסוימת. לעומתו יש זיכרונות מושגיים, שאינם תלויים באירוע מסוים. אם אני שואל אותך, למשל, מי היה ראש הממשלה הראשון, את תשלפי את התשובה מהזיכרון לא משום שהיתה לך אפיזודה כלשהי עם בן גוריון. לזיכרון כזה של מידע קוראים "זיכרון סמנטי". אבל כנראה שגם זיכרון סמנטי מתחיל כזיכרון אפיזודי: יום אחד הגננת שושנה הראתה לך בגן תמונה של איש עם שיער קלוש ואמרה: זה דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון. האירוע הזה יצר בך זיכרון אפיזודי. באת הביתה וסיפרת לאמא, והיא אמרה שבן גוריון יודע לעמוד על הראש. זיכרון אפיזודי שני. עם הזמן נחשפת לעוד ועוד אפיזודות כאלה, והזיכרון הפך לזיכרון סמנטי, שהוא זיכרון מופשט, שאינו תלוי הקשר.

"תבניות סמנטיות נוצרות על ידי אירועים החוזרים על עצמם בווריאציות שונות. לפעמים כשרוצים לבדוק את הזיכרון של אדם מבוגר, שואלים אותו, למשל, איך היתה החתונה שהוא השתתף בה יום קודם. הוא אומר שהיה נהדר, שאכלו ורקדו ועשו שמח. האם זה אומר שהזיכרון שלו טוב? לאו דווקא. אנחנו התכוונו לבחון את הזיכרון שלו מהאפיזודה של החתונה, אבל ייתכן שהוא מדווח על זיכרון סמנטי של חתונה, כלומר זיכרון שהוא בנה מהרבה חתונות. הרי ברוב החתונות אוכלים ורוקדים ועושים שמח".

אפשר לומר, שהוא משקר. לא באופן מודע, אמנם, ובכל זאת הוא מדווח על זיכרון שאינו אמיתי.

"זיכרון סמנטי עלול באמת ליצור בעיה של זיכרונות כוזבים. מי שמובילה את התחום הזה בעולם היא חוקרת בשם אליזבת לופטוס, שעוסקת בתקפות של עדויות ראייה. הרי מה זו עדות ראייה? זהו סוג של מבחן זיכרון, ומסתבר שהזיכרון מרמה לפעמים במבחן.

"הנה אחד המבחנים: לופטוס הגיעה עם שני שחקנים אנונימיים לקולנוע, שמול הקופה שלו השתרך תור ארוך. השחקן הראשון היה מבוגר לבוש בקפידה: נעליים מבריקות, חליפה ועניבה. השני – צעיר מרושל, לבוש ג'ינס קרוע ונעליים מהוהות. בשלב הראשון שלחה לופטוס את הצעיר לעמוד בתור. הוא נעמד בסופו, ובמשך הזמן התור הלך והתארך אחריו. בשלב השני, היא שלחה את השחקן המבוגר, שנדחף ונעמד לפני הצעיר. השחקן הצעיר פנה אליו: אדוני, יש תור, והמבוגר ענה: סליחה, אבל אני הייתי כאן קודם. הצעיר: אתה נדחפת, המבוגר: אתה חוצפן. פרץ ריב כמו שאנחנו מכירים היטב. בשלב זה ניגשה לופטוס לאנשים שעמדו בתור ושאלה אותם מי עמד שם ראשון. 70% מהאנשים טענו שהמבוגר עמד קודם, והצעיר נדחף. כאשר נשאלו אם הם בטוחים, הם נשבעו שכן, וכאשר נשאלו אם היו מוכנים להעיד כל כך בשבועה בבית משפט, הם ענו בחיוב".

פרופ' וקיל מסביר זאת בכך שהזיכרונות שלנו הם דינאמיים: נבנים ונהרסים כל הזמן. לופטוס מדמה את הזיכרון לחומה שמתמוטטת שוב ושוב, ואנחנו אוספים את הלבנים ומשחזרים אותה. לפעמים חסרה לנו לבנה, ואז אנחנו מטייחים, ויוצרים חומה קצת אחרת. הרבה פעמים, כשהזיכרון האפיזודי לא ברור, אנחנו משלימים אותו לפי הזיכרון הסמנטי שיש לנו, שהוא זיכרון סטריאוטיפי. במקרה של הניסוי הזה, אנשים לא היו בטוחים מה היה, ואז הפעילו את הזיכרון הסמנטי שלפיו צעירים מרושלים נוטים להידחף. "הזיכרון שלנו בפירוש אינו מכשיר הקלטה, שמתעד דברים כהווייתם", הוא מוסיף.

זה, כמובן, אמור להטריד את מי שמחפש צדק בבתי המשפט.

"כשאני מרצה בפני שופטים, הם אכן מוטרדים מאוד. הרי אם בא אדם מהימן, שאין לשופט סיבה לחשוד שיש לו הטיה או כוונה לשקר, הוא מאמין לו. הבעיה היא, שהאנשים בתור לא הודו שהם לא זוכרים בבירור מי עמד שם קודם. הם לא אמרו 'נדמה לנו שהמבוגר היה שם קודם והצעיר נדחף'. הם חשבו שהם זוכרים, כי הם הפעילו את הזיכרון הסמנטי.

"עם התפתחות הטכנולוגיה של בדיקת דנ"א כאמצעי לזיהוי פושעים, נעשו הרבה משפטים חוזרים, שבהם הוכח שאנשים שנמצאו בעבר אשמים הם בעצם חפים מפשע. התברר, שיותר מ-50% מהם הורשעו על סמך עדות ראייה נגדם. סטריאוטיפים התפתחו באבולוציה כזיכרונות סמנטיים, והם חיוניים להישרדות שלנו, כיוון שהם מאפשרים לנו לקבל החלטות במהירות שיכולה להיות מצילת חיים. אם אנחנו פוגשים באמצע הלילה ברכבת התחתית אדם כחוש ורופס לעומת גברתן עם שרירים מסוקסים, ברור שנפחד מהשני באופן אוטומטי, למרות שיכול להיות שדווקא הראשון הוא המסוכן, והשני משורר. הזיכרון הסמנטי שיצרנו משלל הזיכרונות האפיזודיים שבהם השתתפו אנשים רופסים לעומת גברתניים, לימד אותנו שככלל עדיף להימנע ממפגש עם האחרונים. אבל לפעמים, הזיכרונות הסמנטיים משבשים את הזיכרון האפיזודי".

בוא נחזור לחיי היום-יום. כדי לזכור ספר או הרצאה, האם צריך לרצות לזכור או שעדיף "לזרום"?

"באופן כללי מקובל לומר, שכאשר יש רצון לזכור, אנחנו עושים זאת טוב יותר מאשר כשהלמידה היא אקראית. אבל יש חוקרים שאומרים, שזה לא הרצון שקובע - אלא רמת העיבוד שאנחנו עושים למידע החדש. העובדה שאת רוצה לזכור משהו חדש גורמת לך לעבד אותו יותר, כלומר להבין את המשמעות שלו ולקשר אותו למידע שכבר קיים אצלך, וכך זוכרים אותו יותר. אפשר לראות את זה בפשטות כאשר מבקשים מאנשים לזכור רשימת מלים. אם נבקש מקבוצה אחת של אנשים למצוא חרוז לכל מלה, ומהקבוצה השנייה לציין את משמעותה, הקבוצה השנייה תזכור הרבה יותר מלים. ייחוס משמעות למלה הוא עיבוד יותר עמוק של המידע, ולכן זוכרים אותו טוב יותר.

"יש גם סיכוי טוב, שאם הספר או ההרצאה עוררו בך רגש כלשהו, תזכרי אותם טוב יותר. כולנו זוכרים, למשל, איפה היינו כשרבין נרצח, כי אנחנו זוכרים היטב דברים שקרו כאשר היינו בעוררות גבוהה של רגש. זה קורה משום שההיפוקמפוס, שאחראי כזכור על היכולת להעביר זיכרון לטווח-ארוך, קשור לאמיגדלה, שהיא חלק מהמוח הרגשי. גם המאפיין הזה של הזיכרון התפתח בתור כישור חיוני להישרדות: אם הלכתי לצוד בסוואנה, ונמר התנפל עליי עד שבקושי הצלחתי לברוח, טוב שזיכרון החוויה המפחידה תיצרב בי כדי שבפעם הבאה אמנע מלהתקרב למקום.

"תגובה פוסט טראומטית היא, כמובן, גלגול לא מוצלח של הקישור הזה: אדם מעורב בתאונה וחווה טראומה רגשית קשה. לפעמים האימה צורבת בנו את הזיכרון עד כדי כך, שהוא לא מרפה. הטעות שעושים לפעמים במקרים של הלם קרב, ועשו זאת הרבה במלחמת יום כיפור, היא לפנות את הנפגעים האלה לעורף. ניתוק פתאומי מהחוויה הרגשית הקשה משאיר את הזיכרון צרוב, ולכן הטיפול הנכון הוא להרחיק את הנפגעים מהקו הראשון, אבל להשאיר אותם באזור המלחמה, ואפילו על מדים, ולתת להם את ההרגשה שהם עדיין חלק מהעסק. באופן זה, החוויה אינה מתקבעת סביב האירוע הרגשי הבודד אלא נמהלת ברגשות, קולות ומראות אחרים".

והגיל, כמובן, משפיע על הזיכרון

"הזיכרון הגלוי, האפיזודי, מגיע לשיאו בעשור השלישי של החיים – בין 20 ל-30. כל הסיפורים על הזיכרון הפנטסטי של ילדים הם שטות. ילדים רוכשים שפה בקלות, זה תהליך תפישתי, אבל זיכרון של דברים מופשטים, שמעורב בהם תוכן שדורש רמת עיבוד גבוהה, מתפתח הרבה יותר מאוחר.

"אבל עם הגיל הזיכרון הזה נחלש, וחלק מהאנשים אף מפתחים מחלות שטיון (כמו אלצהיימר) שגורמות לאיבוד חמור של הזיכרון. אחד התחומים החמים ביותר כיום מנסה לנבא מדוע חלק מהאנשים מפתחים שטיון ואחרים לא, ומדוע לפעמים בגיל 90 ולעתים בגיל 60. אחד המחקרים המפורסמים ביותר בתחום נעשה על כמה מאות נזירות בארה"ב, שתרמו את גופן למדע. בחייהן, ניהלו הנזירות אורח חיים דומה. לאחר מותן, כאשר ניתחו את המוח שלהן, התברר שהיתה ביניהן קבוצה של נזירות שהמוח שלהן היה נגוע באלצהיימר. היו בו מאפיינים שונים של המחלה, אבל באורח מוזר, כשהן היו בחיים, לא היתה למחלה המוחית הזאת שום ביטוי התנהגותי. הסתבר, שהנזירות האלה היו המשכילות מכולן. גם מחקרים רבים אחרים שנעשו מאז מאוששים את הממצאים האלה ומראים מתאם מובהק בין שנות ההשכלה ובין התפתחות המחלה".

אז מה יעשו אנשים שלא רכשו השכלה רבה, הם נידונו לשכוח?

"מושג מפתח בהקשר הזה הוא: 'מאגרים קוגניטיביים'. נראה שלא התעודה על הקיר חשובה, אלא הפעילות הקוגניטיבית שההשכלה אולי מעידה עליה. הכוונה היא לשמיעת הרצאות, לימוד שפה חדשה, וכדומה. הפעילות הקוגניטיבית משפיעה על הזיכרון מפני שהיא מפתחת במוח רשתות עצביות מסועפות, ולכן מייצרת ייצוגים מורכבים של המציאות. זה לא מונע את התהליך הביוכימי שמתרחש במוח של שקיעת החלבונים האופייניים לאלצהיימר, אבל לאנשים פעילים יש די מאגרים קוגניטיביים, שיספגו את הפגיעה במקום מסוים, ויפצו עליה על ידי פעילות במקומות אחרים.

"הייתי מדמה את זה לשתי ערים, שהאחת מרושתת בכבישים ובשנייה יש רק כביש מרכזי ועוד כמה קטנים. יש הבדל גדול בין הערים כאשר באחד הכבישים נוצר פקק: בעיר המרושתת יימצאו בקלות דרכים חלופיות, ואילו בעיר האחרת התנועה תיתקע".

יש דבר כזה "עודף זיכרון", אנשים שיש להם יותר מדי זיכרון או שאינם יכולים לשכוח?

"יש. המנגנון הטבעי שלנו הוא דווקא לשכוח, וגם זה מאפיין של הזיכרון האנושי שמבדיל אותו ממחשב. המוח שלנו בנוי ליצור זיכרון ואז למחוק ולשנות אותו, כך שלא נהיה קשורים יותר מדי לזיכרונות. גם לתכונה הזאת של הזיכרון יש יתרון הישרדותי. לולא היינו שוכחים חוויות כמו לידה או אירועים קשים אחרים, היה לנו קושי לתפקד. זה הרי מה שקורה אצל פוסט טראומטיים.

"אבל יש אנשים שיש להם זיכרון אבסולוטי, כלומר הם זוכרים הכול. מסתבר, שיש אנשים נורמליים, שחיים ומתפקדים כמונו, אבל בכל פעם שמציגים בפניהם תאריך מהעבר, הם יודעים לא רק איזה יום בשבוע זה היה ומה היה מזג האוויר, אלא מה בדיוק הם עשו באותו יום, מה לבשו, איזה שיחות ניהלו, וכו'. לכאורה, מצוין. מה רע? אלא שכמעט לאף אחד מהאנשים האלה אין קשר זוגי. ייתכן שבשביל להיות בקשר צריך לדעת לשכוח. לא לנצח בכל ויכוח. אחת הנשים הזכרניות האלה סיפרה, למשל, שבכל ויכוח שהיה לה עם בן זוג, היא תמיד זכרה כל מה שנאמר בכל ויכוח אי פעם, וזה היה הרסני. מישהי אחרת סיפרה, שזיכרונות מרים קשים לה במיוחד, כי כאשר היא נזכרת באחד מהם היא עושה זאת עם כל העומק הרגשי שליווה אותו. כך שהשכחה יש בה כנראה מן הברכה.

מישהו פעם אמר לי, שהשכחה מעודדת את היצירתיות, כי צריך ליצור דברים משבריהם.

זה מעניין וכנראה גם נכון. הכרתי מתמטיקאי, שגם הוא אמר לי את זה. הוא שוכח דברים שלמד וזה מאפשר לו לפרוץ דרכים חדשות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו