בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביולוגיה של החסד

פול זאק טוען שמצא את "מולקולת המוסר"

האוקסיטוצין ידוע כהורמון האהבה, אולם לפי החוקר האמריקאי, חשיבותו גדולה לאין שיעור: פעולתו מהווה את הבסיס להתפתחות הציביליזציה

18תגובות

החוקר האמריקאי פול זאק מפורסם בקרב עמיתיו בזכות שני דברים מעוררי אי נוחות שהוא עושה לאנשים, זמן קצר אחרי שהוא פוגש אותם. הראשון הוא חיבוק: כשזאק ראה אותי מתקרב לעברו בספריית המועדון שלו במרכז מנהטן הוא זינק לעמידה, התעלם מידי המושטת ועטף אותי בזרועותיו. השני הוא לקיחת דגימות דם.

למזלי צלחתי את המפגש שלנו בלי פצעי מחט, אבל רבים נכשלים בכך: עבודתו של זאק, אותה הוא מכנה "מחקר ערפדי", כללה לקיחת דם מכלה וחתן ביום חתונתם; מאנשים שקיבלו עיסוי או יצאו לרקוד; מקהילת הקווייקרים, לפני ואחרי הפולחן שלהם, ומלוחמים בשבטים בפפואה גיניאה החדשה, המתכוננים לטקסים מסורתיים.

נכונותם של כל אלה להתמסר למחט של זאק קשורה לקסם האישי האין-סופי שלו. זאק - יליד קליפורניה, בן 50 בעל לסת מרובעת, שיער מלא, שיזוף בריא וכינוי טלוויזיוני קליט ("ד"ר לאב") - מעורר את הרושם שהונדס במעבדה שמטרתה לייצר את נואם ה-TED המושלם. "למידע נוסף, בקשות לראיון או אפילו סתם חיבוק", נכתב בהודעה לתקשורת שהתלוותה לספרו החדש "מולקולת המוסר", "אנא צרו קשר...".

פול זאק נואם ב-TED

כותרת המשנה של ספרו, "המדע החדש של מה שהופך אותנו לטובים או רעים", מעניקה מושג מסוים על גודל השאיפות שלו. זאק מתכוון למצוא תשובה לשורה של שאלות פילוסופיות ודתיות – לא פחות - בעזרת הורמון אחד הזורם בדם.

הצמא של זאק לדם אנושי נובע מהעניין שלו באוקסיטוצין, הידוע כהורמון שפעולתו חיונית בלידה ובהנקה. אולם לפי מחקריו של זאק, אחד מגדולי המומחים להורמון, יש לו תפקיד נרחב בהרבה: "מולקולת המוסר" שעומדת ביסוד החסד האנושי, האמון, החיבה והאהבה. "דבק חברתי", כך הוא מגדיר אותו, "שמחזיק את החברה יחד".

יחס אדיב, כך מתברר, גורם לעלייה ברמת האוקסיטוצין בדמם של אנשים, עלייה שגורמת להם להתנהג בצורה חביבה יותר לזולתם. נבדקים בניסוי שקיבלו מנת אוקסיטוצין דרך משאף היו נדיבים יותר והפגינו יותר אמון. האוקסיטוצין זכה לכינוי "הורמון ההתכרבלות" ולא רק בגלל השפעתו על בני האדם: נברני דשא ממין זכר, לדוגמה, שבדרך כלל נוטים להתנהגות מינית מופקרת, הפכו למונוגמים נלהבים לאחר שהעלו את רמת האוקסיטוצין בדמם במעבדה.

מסר של אמון

החתונה שהוזכרה קודם – של כתבת המגזין ניו סיינטיסט, לינדה גדס ובן זוגה – נערכה בבית אחוזה בדבון, אנגליה, שם הקים זאק תחנת מחקר זמנית. הוא לקח דגימות דם לפני ואחרי טקס החתונה מהחתן והכלה, בני משפחתם הקרובה וחברים בקהל, ושלח את ממצאיו – 156 מבחנות בקרח יבש – למעבדה שלו באוניברסיטת קליירמונט שבדרום קליפורניה. שם הוא גילה ממצאים שתאמו את ציפיותיו - הטקס גרם לאוקסיטוצין לגאות בדמם של האורחים. השפעת ההורמון לא היתה אחידה: העלייה המשמעותית ביותר היתה בדמה של הכלה, אחריה בני המשפחה הקרובה, ואז חברים רחוקים יותר, "ביחס ישר למידת המעורבות הרגשית באירוע". רק החתן חרג מהמגמה: רמת הטסטוסטרון בגופו עלתה, והדבר הפריע לאוקסיטוצין. מיפוי רמות האוקסיטוצין בחתונה סיפק, כפי שניסח זאת זאק בבהירות, "מערכת שמש" אנושית, שבה הכלה היא השמש, ורמת ההורמון תואמת בדיוק את החמימות הרגשית שחש כלפיה כל אורח. "זה היה מדהים", נזכר זאק. "התובנה הצלולה הזו, באשר לאופן שבו האוקסיטוצין מותאם לסביבה".

נקודת המוצא של זאק היתה תעלומה עקשנית בתחום המחקר המקורי שלו - כלכלה. בניסויים נמצא שוב ושוב שנבדקים מתנהגים בצורה נדיבה יותר ממה שהמודלים הכלכליים המסורתיים חזו. דוגמה קלאסית לכך ידועה בשם "משחק האמון", שבו זוגות של נבדקים מתקשרים באמצעות מחשב: הם לא נפגשים ואין להם מושג מי האדם השני. נבדק א' מקבל עשר לירות שטרלינג, שאותן הוא מתבקש לחלוק עם נבדק ב' באמצעות המחשב. לא' יש אינטרס לעשות זאת: לפי הכללים ששני הצדדים מכירים, כל סכום שא' יעביר לב' ישולש. לאחר מכן, לב' תהיה אפשרות להשיב לא' חלק מהכסף לאות תודה. לפי התפישות המקובלות של ההתנהגות הרציונאלית, המשחק צפוי להסתיים עוד לפני שהתחיל. לב', המתנהג באנוכיות, אין שום סיבה להחזיר חלק מהכסף – ומכיוון שא' יודע זאת, הוא לא אמור לשלוח לו דבר.

ואולם כשהמשחק נערך בניסויים, 90% מהנבדקים הראשונים שולחים כסף, ו-95% מהנבדקים השניים עושים זאת גם. ניתוח של רמות האוקסיטוצין בדמם חושף את המנגנון: כאשר א' מעביר לב' כסף, הוא משדר בכך מסר של אמון. כשאדם מקבל מסר כזה, כך מתברר, רמת האוקסיטוצין בגופו עולה, ומעודדת אותו להיות נדיב יותר כלפי הזולת. לא עצם הזכייה בכסף היא שגורמת לאנשים לחוש את "הזוהר החמים" של ההורמון: במחקרים אחרים שזאק ערך, זכייה אקראית בכסף אינה גורמת לשחרור כמויות דומות של אוקסיטוצין. הגורם החשוב ביותר הוא התחושה שנתנו בך אמון: אמון של אדם אחד מעודד ייצור אוקסיטוצין בחברו, שגורם בתורו התנהגות הראויה לאמון, וכך נמשך לו מעגל המעשים הטובים. "ובכן, פרט ל-5% מבני האדם אשר 'לחלוטין לא מחזירים טובות'", אומר זאק בהתייחסו למיעוט קבוע החסין לפעולת המנגנון הזה. "'מנוולים', ככה אנחנו קוראים להם במעבדה שלי".

לממצאים אלה השלכות עוצרות נשימה על תפישתנו את המוסר. כלכלנים נוטים להתגאות בהיותם ריאליסטים מושבעים: תורת המוסר היא אולי אוסף חביב של רעיונות על האופן שבו אנשים אמורים להתנהג, כך הם נוהגים לחשוב, אבל הכלכלה היא ניתוח של דרך התנהגותם האמיתית, שאינה נובעת מערכים מוסריים, אלא משאיפה לתועלת אישית. יש אירוניה בכך שתפישה זו מקובלת גם בדתות רבות: הרעיון כי התנהגות מוסרית אינה משהו טבעי, אלא יש לכפות אותה באיומים והבטחות לתגמול. זאק עצמו גדל בבית קתולי אדוק: אמו, הוא אוהב לספר, הוציאה אותו מבית הספר הקתולי כי הוא לא היה נוקשה דיו, ו"ביססה את השקפותיה לגבי גידול ילדים על ההנחה שהתנהגות מוסרית ולא אנוכית אינה אפשרית ללא האיום המתמיד של העונש, וככל שהוא יותר נורא – כך ייטב". אולם העובדה שהברירה הטבעית סיפקה לנו את האוקסיטוצין – מנגנון המאפשר לנו להיות נעימים ונותני אמון באופן אינסטינקטיבי – מרמזת כי מה שמרביתנו תופשים כ"מוסר" הוא למעשה חלק ממה שהתפתחנו להיות.

"בני האדם הם החיות היחידות כמעט שרוצות באופן סדיר להיות ליד זרים המשתייכים לאותו מין", אומר זאק. "זה די סבבה מבחינתנו! זה כיף! אבל כדי שנוכל לעשות זאת, אנחנו צריכים משהו בראש שיאמר לנו: 'אוליבר הוא לא מסוכן, בוב מסוכן', וזה האוקסיטוצין – המולקולה העתיקה, פרי האבולוציה", שעוזרת לנו להגיב באמון למתן אמון של הזולת – בדיוק במידה הנכונה. מחקר קודם של זאק הראה כי האמון הוא מרכיב הכרחי בשגשוג כלכלי (כדי לערוך עסקאות, אתם חייבים להיות מסוגלים לסמוך על אנשים) אבל הוא גם תוצאה שלו (כשאתם כבר לא נאבקים על הקיום הבסיסי, אתם יכולים להרשות לעצמכם להעניק יותר אמון). כעת הוא איתר את המנגנון הביולוגי שבעזרתו כל זה קורה. כלל הזהב – נהג באחרים כפי שהיית רוצה שינהגו בך – הוא "שיעור שהגוף כבר מכיר", כותב זאק.

מכך נובע, ובכן... הכל. "זהו בעיני הבסיס לציביליזציה: קבוצת זרים החיים יחדיו", הוא אומר. "וברגע שיש ציביליזציה, יש התמחות מקצועית, יש עודף מזון, יש מרצים באוניברסיטאות וכמרים, כי עתה יש איך לממן אותם, ויש התקדמות של הידע".

השיח הזה, המשלב בין מדע למוסר, מעורר חשדות בחוגים מסוימים: העובדה שמשהו הוא "טבעי" אין פירושה שהוא "צודק" מבחינה מוסרית, ומאמצים לגזור כללי מוסר מהמדע מסתיימים לרוב באסון. יתרה מכך, לא ברור למה זאק מתכוון כשהוא אומר שאוקסיטוצין, או היעדרו, "עושה" אותנו טובים או רעים. זו בעיה החוזרת בכל הדיווחים בחדשות על מדענים שמצאו חלק במוחנו אשר "אחראי" להסתכנות, תאוות בצע או אמונה באלוהים: גם אם זיהיתם את המנגנונים הביולוגיים שנמצאים בבסיס של תופעה מסוימת, לא בהכרח מצאתם את "הסיבה אמיתית" לה. אולם הביקורת הזו לא מערערת את החלק החשוב ביותר בעבודתו של זאק – החלק הפרגמטי. אם אוקסיטוצין מניע את המנגנון שבאמצעותו נעשות פעולות מוסריות, אז ישנה אפשרות – שיכולה לעורר אופטימיות או חרדה, תלוי בהשקפתכם – שעל ידי השפעה על רמת האוקסיטוצין ניתן להעלות את רמת האמון, הנדיבות ובסופו של דבר את שביעות הרצון מעצמנו ומהעולם.

זאק היה זקוק לשנתיים של משא ומתן עם מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) וועדות אתיקה באוניברסיטאות כדי לקבל אישור להשתמש במשאפי אוקסיטוצין על נבדקים בניסוי (בינתיים הוא עקף את האיסור בניסוי החומר על עצמו, בהשגחת אשתו, נוירולוגית במקצועה). התוצאות הסופיות היו פשוטות בהרבה מנפתולי הביורוקרטיה: בתרגילים כמו "משחק האמון", נבדקים רוויים באוקסיטוצין הפגינו רמות אמון ונדיבות גבוהות בהרבה מאלה שהשתמשו במשאפי פלצבו.

הדבר מעורר כמה שאלות מטרידות: מה ימנע מסוכני מכירות של מכוניות, לדוגמה, לרסס אוקסיטוצין בחללי התצוגה, או מפוליטיקאים להיעזר בו כדי להשיג קולות (חברה בשם Vero Labs כבר משווקת תרסיסי אוקסיטוצין בשם "אמון נוזלי", המיועדים לאנשי מכירות וגברים בודדים המשחרים לטרף). זאק מבטל את החששות בזלזול: קשה מאוד להחדיר די אוקסיטוצין למחזור הדם, ולכן הוא חייב לגרום לנבדקים שלו לשאוף כמויות גדולות של החומר. הוא משוכנע שהניסיון להשתמש באוקסיטוצין בחשאי לא יצלח לעולם. אמנם, ניתן לעודד את מערכת האוקסיטוצין בגוף בדרכים ערמומיות כדי לקדם אג'נדה מסוימת, "אבל הם כבר עושים זאת. למה אתם חושבים שיש גורים חמודים בפרסומות לנייר טואלט? כדי לגרום לכם להרגיש טוב", באמצעות שחרור של אוקסיטוצין.

בינתיים, אומר זאק, כולנו צריכים להשתדל להעלות את רמות האוקסיטוצין בגופנו בדרכים שגרתיות יותר. הוא ממליץ על מינימום של שמונה חיבוקים ביום (גם חיות מחמד נחשבות בספירה); עיסויים ואפילו סרטים מתקתקים משפיעים גם הם: הוא עשה את בדיקות הדם המתאימות. נראה שגם פעילות בפייסבוק וטוויטר גורמת לזינוק ברמת האוקסיטוצין – דבר שסותר את הטענה כי הרשתות החברתיות הורסות את האינטראקציה האנושית. ברמה ההורמונלית, כנראה, הגוף מתייחס לאינטראקציות מקוונות כאמיתיות לגמרי.

השפעת האוקסיטוצין על המפה הפוליטית ברורה פחות. מצד אחד, מנגנוני הממשל הגדולים של הסוציאל-דמוקרטיה לא מכילים את התנאים התורמים לפריחת האקסיטוצין. מצד שני, התחרות חסרת המעצורים שמעודדים חסידי השוק החופשי נראית כמתכון בטוח לדיכוי ההורמון.

כיצד נראית האוטופיה של זאק? עולם שבו האזרחים רוויי-האוקסיטוצין יחיו את חייהם בקהילות קטנות, נתמכים על ידי רשת ביטחון חברתית, אך עם מיקוד בצדקה ופעילות בקהילה. הם ישחקו עם חיות המחמד שלהם ויצפו בקומדיות רומנטיות. והחשוב כנראה מכל, הם יהיו דביקים ביותר – יתחבקו אחד עם השני כל הזמן.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו