בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא אני, זה המוח שלי

אנשים נוטים לפטור מאחריות אדם הסובל מבעיות מוחיות. ואולם, עם התקדמות המחקר, יש לזכור שלכל התנהגות יש "סיבה במוח". זה לא בהכרח מזכה אותנו מאשמה

תגובות

האם אתם אחראים להתנהגותכם במקרה שהמוח שלכם "גרם" לכם להתנהג כך? רוב האנשים יענו לשאלה זו בשלילה.

כך למשל, מחקרים אחרונים שהצביעו כי האונות הקדמיות המוח – אלו החיוניות לשליטה עצמית - אינן מפותחות במלואן בגיל ההתבגרות, הטו את הכף באשר לשאלת אחריותם של בני נוער למעשיהם. החלטת בית המשפט העליון בארה"ב ב-2005, לפיה הטלת גזר דין מוות על קטינים אינה חוקתית, הושפעה גם היא מהממצא, שעה שהשופטים התייחסו בפסיקתם לעובדה ש"חלקים במוח הקשורים לשליטה על התנהגות ממשיכים להתפתח בשלבים המאוחרים של גיל ההתבגרות".

גם התנהגויות שנובעות מחוסר איזון כימי במוח זוכות לעתים קרובות להתייחסות זהה. ייתכן למשל, שגם במקרה של ג'יימס הולמס, הצעיר שפתח בירי לעבר קהל הצופים בהקרנת הבכורה של הסרט האחרון בסדרת באטמן, ייפתח מחדש הדיון בקשר שבין הנוירוטרנסמיטורים (המוליכים העצביים שמעבירים מסרים בין תאי העצב במוח) לבין האחריות הפלילית.

מבלי לגרוע מהשאלה המשפטית, עדיין קיימת נקודה חשובה אחת: המוח שלנו תמיד "גורם" לנו לעשות את מה שעשינו, שהרי כל התנהגות קשורה למצב מוחי. ואולם, אם נתייחס לכל ממצא מדעי חדש באשר להשפעת המוח על התנהגות האנושית כהוכחה נוספת לכך שההתנהגות כלל אינה נתונה לשליטתנו, נעמיד בסכנה את מושג האחריות עצמו. לכן, חיוני להחליט באובייקטיביות מתי המוח משחרר אדם מאשמה – ומתי לא.

רויטרס

לרוע המזל, מחקר שערכנו הראה כי אנשים מתקשים להחליט באופן אובייקטיבי בנושא זה. המחקר, שנערך לפני כמה שנים עם הפסיכולוג אדוארד רויזמן ופורסם בכתב העת Ethics & Behavior, הוכיח את השפעתם האדירה של הסברי התנהגות הקשורים למוח על ההחלטה לפטור אנשים מאשמה.

בניסוי ביקשנו מהנבדקים להביע את דעתם על מצבים שונים של גרימת נזק בידי אדם כלשהו. המידע שקיבלו על הדמות האלימה עשוי היה להסביר את התנהגותה. בחלק מהמקרים, הדמות חוותה בעברה טראומות פסיכולוגיות (לדוגמה, התעללות בתקופת הילדות), ובמקרים אחרים יוחסו לה מאפיינים ביולוגיים שונים של אנומליות במוח (כמו חוסר איזון בנוירוטרנסמיטורים). המצבים השונים נבחרו בשל הקשר בין רקעים שונים להתנהגות שונה (למשל, אם קיימת נטייה לאלימות בקרב מי שעברו התעללות בילדותם).

הממצאים היו מרתקים. רקע של בעיות מוחיות, גם כאלה שאינן קשורות להתנהגות אלימה, גרם ליותר אנשים לזכות את הדמות מאשמה מאשר רקע של גורמים פסיכולוגיים, שלהם קשר חזק לאלימות. יתרה מזאת, הנבדקים שהוצגה בפניהם דמות עם רקע של בעיות מוחיות, נטו יותר לראות בהתנהגותו "אוטומטית" ולא בת-החלטה, ואף ביטלו כל קשר בין ההתנהגות לבין אופייה של הדמות. הנבדקים תיארו את הדמויות בעלות הרקע המוחי, ככאלו שבהן האדם "האמיתי" לא יושב בתא הפיקוד של עצמו. ההתנהגות שלו "נגרמה", היא לא היתה מכוונת.

לעומתם, האירועים הטראומטיים מבחינה פסיכולוגית, כמו התעללות בתקופת הילדות, עוררו אמנם לעתים קרובות סימפתיה כלפי הדמות, ולעתים אף גרמו לצמצום משמעותי באשמה, אולם הנבדקים בכל זאת ראו במעשי הדמות התנהגות מכוונת. לפי הנבדקים, הטראומה עיוותה את הדמות עצמה, לא רק את מוחה, ולכן מרביתם סברו כי במקרים אלה, האופי הספציפי של הדמות היה רלוונטי להתנהגות, ולא רק המוח.

החלטנו לכנות דפוס תגובות זה כ"דואליות נאיבית" – האמונה שמעשים נקבעים לפי כוונות או בהתאם לחוקים פיזיקאליים במוחנו – אך כי שתי סיבות אלו, הפסיכולוגית והביולוגית, נבדלות אחת מהשנייה לחלוטין. לפי אמונה זו, אנשים אחראים לפעולות שנבעו מהסיבה הראשונה (הפסיכולוגית), אבל לא מהשנייה (הביולוגית). בהסתמכותו על הסיבה הביולוגית באיסור הטלת עונשי מוות על בני נוער, ייתכן שגם בית המשפט העליון חטא בדואליות נאיבית: האם באמת היה לו צורך בעדויות מוחיות כדי לקבוע שבני נוער אינם בוגרים?

דואליות נאיבית זו היא טעות אומללה. "האם הסיבה היתה פסיכולוגית או ביולוגית?" היא שאלה שגויה בשעה שבוחנים אחריות לפעולה. הרי כל המצבים הפסיכולוגיים הם גם ביולוגיים.

שאלה טובה יותר היא "עד כמה חזק הקשר בין הסיבה (תהיה אשר תהיה) לתוצאה". אם, באופן היפותטי, רק אחוז אחד מבני האדם עם פגם מוחי (או התעללות בעברם) מתנהג באלימות, השיקולים הרגילים בנוגע להטלת אשמה עדיין בתוקף. ואולם, אם 99% מהם מתנהגים ככה, אפשר להתחיל לתהות עד כמה הם באמת אחראים למעשיהם.

חיוני שכחברה נתחיל להתייחס באובייקטיביות לשאלות הנוגעות לאחריות אישית – לא רק במקרה של פעולות יוצאות דופן כמו פשעים, אלא גם בחיי היום-יום. נימנע מתירוצים ביולוגיים מדוע אין אנו מתעמלים באופן קבוע, אוכלים נכון או חוסכים לפנסיה. ככל שהמדע יתקדם, יהיו יותר ויותר חלופות להסברי ה"כוונה", ונתמודד עם מספר גדל והולך של מקרים, שבהם נידרש להחליט אם אדם אחראי להתנהגותו. חשוב שלא ניכנע לקסמם של הסברי מדעי המוח, ונאפשר לכולם לחמוק מאשמה.

ג'ון מונטרוסו מרצה לפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת דרום קליפורניה. בארי שוורץ מלמד פסיכולוגיה במכללת סוורתמור שבפילדלפיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו